אמא תעבור לגור אצלנו, וזהו, הכריז עידו. אבל בערב עצמו כבר ארז תיק.
יש טיפוסים כאלה של גברים מקבלים החלטות כאילו דופקים מסמרים. מהר, חזק, ובכלל לא מסתכלים על האצבעות שלהם.
עידו היה בדיוק כזה.
לא איש רע. מה פתאום. עובד קשה, אמין, אוהב את אמא שלו אי אפשר לקחת ממנו את זה. פשוט התרגל: אם הוא החליט אז ככה יהיה. האישה תתמרמר קצת, תתמרמר ותסכים. תמיד הסכימה.
נועה באמת תמיד הסכימה. עם החיוך הסבלני הזה שנשים רוכשות אחרי שהן כבר מזמן קלטו מה קורה.
עד שיום אחד בערב עידו חזר הביתה, שם קומקום, והודיע:
אמא תעבור אלינו. חד משמעי.
הוא אמר את זה כאילו קובע מה יהיה בארוחת ערב, לא בהתייעצות משפחתית ולא עם התנצלות.
נועה עמדו ליד הכיריים.
רגע, אמרה. אבל לא דיברנו
נועה, עידו אמר את שמה בטון המסיים-שיחה הידוע שלו. היא לבד. היא כבר בת שישים. זה חובתי.
“חובתי”. דווקא המילה הזאת.
לא “איך את מרגישה עם זה”. אלא חוב, כאילו החובה שייכת רק לו, ונועה פה רק במקרה.
עידו, התחילה בלחש, בוא נדבר. אמא שלך אחלה, באמת. אבל זו הדירה שלנו. שני חדרים, אתה ואני.
שני ספות, חתך. איפה הבעיה?
נועה כיבתה את הכיריים. הסתובבה אליו. הביטה בו, איך שאנשים מסתכלים כשבודקים הוא בכלל שומע? או שיש לו חירשות סלקטיבית לכל דבר שלא מתאים למה שהחליט?
כבר החלטת? שאלה.
כן.
בלעדי.
זאת אמא שלי.
ככה.
נועה הנהנה לאט וחייכה לעצמה.
ברור, אמרה.
והלכה לחדר.
עידו עמד במטבח, אחר כך הלך גם הוא, אחר כך חזר. התיישב, קם, שוב התיישב. האיש קיבל החלטה, ועכשיו הוא לא מבין למה אף אחד לא שמח מזה.
נועה ישבה בקצה המיטה ובהתה בחלון.
“עשה הכל בלעדי”, אמרה לעצמה.
לא דיברו בערב ולא למחרת.
ביום השני נועה בכל זאת ניסתה.
עידו התרווח עם הטלפון, גלל פיד, כמו תמיד, ונועה התקרבה, התיישבה לידו, ידיה שלובות.
עידו. אפשר רציני רגע?
הוא הניח את הטלפון. סימן טוב בדרך כלל לא מניח.
יאללה, אמר.
אני מבינה שאתה דואג לאמא שלך. באמת. קשה לה לבד. אבל פה יש שני חדרים. רק אנחנו וזה כבר צפוף, שלוש זה כבר…
אז מה? קטע אותה.
יהיה קשה. קשה לי.
את לא אוהבת אותה?
נועה עצמה עיניים לשנייה.
הנה זה. ישר ברגע שאישה אומרת “קשה לי”, הופ “אה, את לא אוהבת”. כאילו אי אפשר לאהוב מישהי ולא לרצות לחיות איתה על עשרים מטר רבוע.
סבבה לי עם אמא שלך, ענתה בסבלנות. מסתדרות. אבל משהו אחר זה אירוח, משהו אחר לגור קבוע. זה שונה, עידו.
היא לא זרה.
יודעת.
לא נוח לה לבד.
מבינה.
אז מה הבעיה?!
נועה הביטה בו ארוכות. ואז בשקט:
אתה באמת שומע אותי?
הוא שתק. שלף טלפון.
נגמרה השיחה.
ביום הבא התקשרה רותי.
נועיקי, שלום. הקול רך, מתבייש טיפה. סליחה שאני מתקשרת. עידו סיפר, ואני מבינה שזה לא נעים.
אין בעיה, רותי, ענתה נועה אוטומטית.
לא נכון, התעקשה רותי. לא נשמע טוב.
נועה שתקה.
פשוט קשה לי להבין איך זה ייראה, הודתה.
אני מבינה טוב מאוד, ענתה רותי. גם לי הייתה חמות, לפני ארבעים שנה. גם כן “עוברת וזהו”. צחקה לעצמה בשקט. חיינו שלושה חודשים והתפצלנו. בקושי נשארנו בחיים.
נועה חייכה בלי שליטה.
רותי, אבל עידו ממש מתעקש.
עידו זה עידו, קטעתה בעדינות. בן טוב מדי לפעמים. כשהחליט משהו, אי אפשר להזיז אותו. גם כילד היה עקשן, כמו סלע.
נועה לא ענתה. לא צריך.
תדברי איתו שוב, יעצה רותי. לא על מטרים, אלא תאמרי לו ממש: “עידו, חשוב לי שתשאל אותי ותתייעץ”. זה.
ואם שוב לא שומע?
השתתקה.
כבר שיח אחר, אמרה רותי בשקט. אבל חושבת שהוא ישמע. פשוט צריך זמן לצאת מהמצב “החלטתי”. גברים מתהפכים לאט, כמו מכולות בנמל.
נועה צחקה מבלי לתכנן.
תודה, אמרה.
אין על מה. הוסיפה בשקט: לא רוצה להיות סיבה לבעיות אצלכם. תזכרי את זה. מה שעידו לא יגיד זו לא אני.
בערב עידו חזר הביתה, והרגיש מיד שמשהו השתנה.
מה קרה? שאל.
כלום.
אכלו. ואז נועה אמרה:
עידו, אפשר מילה? אחת בלבד, אל תקטע.
הנהן.
לא משנה אם זו אמא שלך או שלי, שתי חדרים או עשר. אכפת לי שלקחת החלטה על שנינו, ולא שאלת אותי. כאילו אני לא גרה פה.
עידו פתח פה.
לא לקטוע, הזכירה.
סגר פה.
זה מה שהיה לי לומר.
קמה, הלכה לשטוף כלים.
עידו בהה במפה. המון זמן. קם, הלך למרפסת, חזר, נעמד לידה על יד הכיור. חיבק.
טוב, אמרה. בוא נשתה תה.
עידו החזיק כוס בידיים ושתק.
דיברת היום עם אמא? שאלה נועה.
עוד לא.
היא דיברה איתי.
עידו הרים ראש.
מה אמרה?
הרבה דברים, ענתה. יש לה ראש על הכתפיים.
הנהן, עם חצי חיוך מבויש, שאח”כ שמחים וגם קצת מתביישים.
כן, הסכים.
בחוץ, הטפטוף הפך לגשם אמיתי. הם ישבו, והתחושה שמשהו כבד שהעיק, התחיל סוף סוף להתפוגג.
ביום השלישי עידו התקשר לרותי, מול נועה. ואמר:
אמא, תתחילי לארוז לאט לאט. בשבת אבוא ואעזור.
נועה עמדה בפתח המטבח ושמעה. עידו סיים. הסתובב, ראה את פניה.
לא, אמרה.
העז במצח.
נועה, אני לא אשאיר אותה לבד, את מבינה?
לא ביקשתי שתשאיר אותה לבד, קטע.תי. ביקשתי רק לשאול אותי.
עידו קם, התחיל להסתובב בסלון הלוך חזור.
את יודעת מה, התיז, אם הכי חשוב לך הנוחות שלך, מאשר אמא שלי
עידו, היא אמרה חלש. די.
לא, אני אגיד! כבר העלה קול בפעם הראשונה. אני לא יכול לבחור בין אמא לאישה! זה עקום מכאן עד הודעה חדשה!
אף אחד לא מכריח אותך לבחור, ענתה. אתה עשית את זה. בזה ששמת אותי בפני עובדה מוגמרת וחיכית שאגיד סבבה.
ואת לא תגידי סבבה?
נכון.
הביט בה ארוכות, במבט שהכיל בבת אחת מבוכה, כעס, עצב ובעיקר בלבול.
טוב, אמר.
הלך לחדר.
נועה שמעה שהוא פותח ארון.
יצא עם תיק. לבש מעיל.
אני אשן אצל גיא, אמר.
סבבה, ענתה נועה.
הרים מפתחות. עמד רגע.
את קולטת שזה לא נורמלי כל זה?
קולטת, ענתה. אני רק לא מבינה למה זה “בסדר” לא לשאול אותי.
עידו פתח פה, לא מצא מה להגיד. הלך.
הדלת נסגרה.
נועה חזרה למטבח.
הקומקום רתח, בדיוק אז התקשרה רותי.
נועיקי, סליחה. עידו שלח שהוא הולך לישון אצל חבר. בגללי?
רותי…
לא, תעזבי, קטעה אותה. מבינה לבד. בגללי.
בגללו, תיקנה נועה. הוא שוב החליט לבד.
השתתקה.
נכון, אמרה רותי.
מה?
צדקת. קולה היה תקיף. נועה, אני לא עוברת אליכם. החלטה שלי, לא של עידו. עוד רגע שבעים, הסתדרתי עד עכשיו. עידו ילד טוב, אבל צריך לפעמים לעצור אותו. עצרת, בצדק. אותי אפילו לא שמע.
בבוקר נועה התעוררה לשעה שבע וחצי. בלי הודעות.
החיים, נאמר בעדינות, נמשכו.
עידו חזר למחרת, באיזור תשע בבוקר.
טילפן מהדלת, למרות שהיה לו מפתח. כבר התחלה של שינוי.
נועה פתחה. הוא עמד שם, קצת מעוך אחרי לילה אצל גיא, עם תיק.
אפשר להיכנס?
תיכנס, אמרה.
עברו למטבח. התיישב, הניח ידיים על השולחן, הביט עליהן.
אמא דיברה איתי, אמר.
אני יודעת.
אמרה שהיא לא תעבור. זו החלטה שלה, לא שלי. השתתק רגע. היא גם אמרה שאני אידיוט. בערך.
רותי חכמה.
נכון. הנהן, ברצינות. נועה, אני גרוע בלדבר על הדברים האלה. את יודעת.
יודעת.
אבל קלטתי. טעיתי. קיבלתי החלטה לבד, וציפיתי שתקבלי. זה לא בסדר.
נועה הביטה בו.
נכון, אישרה.
לא אעשה את זה שוב, אמר בפשטות.
נועה מזגה תה, הניחה לפניו ספל.
בקשר לאמא, אמרה. אני לא נגד שהיא תבוא. לסופי שבוע, לביקור, לעזור קצת. זה אפילו נחמד.
בסדר, אמר.
ביטא בה שוב את אותו מבט חדש, שראתה אצלו אתמול.
את אלופה, אמר בשקט.
אני יודעת, ענתה.
וחייכה פעם ראשונה מזה שלושה ימים.
בחוץ, השמש של סתיו כבר הציצה, פושרת כזאת, קטנה, בדיוק בכל מקום שבו החיים מסתדרים לאט לאט.
