אמא מרים
מה את שוב מתבכיינת פה? מספיק לבכות! גם ככה הכל לח ורטוב בחוץ, ועכשיו את מוסיפה פה עוד דמעות!
מרים, אישה רחבה וכבדה, כמעט כמו בית, התיישבה על הספסל ליד יעל.
חמסין היום! ודווקא מהבוקר ירד גשם. עכשיו הלחות כמו בסאונה! רק חצי יום עבר ואני כבר סחוטה כולי, תראי!
מרים שלפה בקבוק מים מהתיק, הסתובבה איתו מעט ופתחה.
רוצה? הגישה את הבקבוק ליעל. אומרים שמים עוזרים להירגע. אותי זה אף פעם לא מרגיע. גם אם אשתי דליים, לא ישפיע.
יעל הביטה במרימה המוזרה שלצידה מתוך ייאוש. מה עשתה שמגיע לה כזה עונש? במה כבר חטאה שדווקא עכשיו, בנוסף לכל הצרות, תצוץ גם היא…
יעל אף פעם לא אהבה שמנים. משהו בהם הכניס אותה למרה שחורה. איך אפשר לא לאהוב את עצמך ככה? להניע את עצמך קצת, להוריד באוכל, לכבד מקום של אחרים. זה כל כך לא אסתטי! כל הקפלים, הבגדים האדירים, הזיעה, והריח… איכס… יעל נזכרה איך בספא עם חברות הן ראו אישה כזו שוחה בבריכה.
אני לא נכנסת למים! ודי לי מזה להיום! יעל זכרה את ענת, חברתה הטובה, נעמדת ומתמתחת בגוף החטוב שלה, אחרי כל כך הרבה אימונים עם מאמן אישי.
אבל למה? תכננו לבלות כאן ביחד.
כך? ענת הצביעה בסלידה. אני אפילו לא יכולה להסתכל על זה.
המונולוג שנשמע אז לא היה נעים בכלל. יעל אמנם הרגישה אי נוחות, אבל לא הייתה צבועה; אפילו לה היה ברור שיש צדק בדבריה. עדיף שתישאר בבית, כמו שאמרה ענת.
ועכשיו? יושבת ליד מישהי שגדולה פי שלושה מזו מהבריכה, ועוד מדברת בלי הפסקה… רק הבכי עוד לא נגמר, והיא כבר מותשת לחלוטין מהשעות כאן, בוהה בקיר מולה.
את נראית כל כך יפה, בלי מזוודה, אפילו בלי תיק. את בטח לא נוסעת לשום מקום. מחכה למישהו? או שפשוט אין לך לאן ללכת?
יעל הזיזה עיניים מהקיר ולבסוף הביטה במרים.
פרצופה העגלגל של מרים קרן חיוך אבל מייד נעלם, כשהיעל לפתע התייפחה ובחוסר שליטה התפרצה בבכי. מה היה בה, במרים הזאת, שעכשיו חיבקה אותה בחמימות? יעל לא יכלה להסביר לעצמה. היא נשענה אל הבד הנעים של חולצתה, מריחה ריח פרחים עדין, ממש כמו ידיה של אמא, שנפטרה כשיעל הייתה בת חמש. זה הזיכרון היחיד שהיה לה: אמא על שדה פרחים שוזרת לה זר, ידיה מריחות ביתי ועדין כל כך, בדיוק כמו אצל מרים הזאת.
מי פגע בך, ילדה?
יעל הנידה בראשה, אבל ואז בכל זאת הנהנה.
חוצפנים! לפגוע בך?! מרים שלפה מתיקה כריך תפוח גדול. הנה, קחי. תאכלי.
יעל לקחה, הבטן מתכווצת שוב. כמעט יממה לא אכלה, והכסף אוזל.
קחי, זה פסטרמה עוף, ברווחה. הכנתי במו ידיי. תאכלי, רזונת שכמוך, מי יראה ככה?
אני לא אוכלת בשר… ניסתה לסרב, אבל מרים התעלמה.
שום דבר, תאכלי! דחפה לידיה, וחתכה את התפוח.
יעל הביטה על הידיים החסונות הללו, פתאום חושבת שאולי הבריחה לתחנה הייתה רעיון לא משהו. בסוף צללה לתוך הכריך ונאנחה בהנאה.
טעים? זה הכי חשוב. כל השאר שטויות.
מרים התמקמה נינוחות בספסל, פוזלת אל יעל שגמרה מהר את הכריך ומשכה עיניים לתפוח.
תאכלי, תאכלי! ועכשיו, רוצה לספר למה את פה, לבד באמצע התחנה, בלי תיק, בלי כסף?
יעל הנהנה, דמעות שוב מפתיעות.
די בכי, קודם ספרי לי נחיה, נצחק, אפילו נבכה יחד אם צריך.
בלית ברירה, יעל סיפרה הכול. הבריחה בלילה, כשאביה אמר פתאום: את לא בת שלי. יהיה לי ילד משלי. האיש שגידל אותה איננו אביה? הלב נשבר לחתיכות קטנות. לאמא כבר אי אפשר לשאול. עם נועה, בת הזוג של אביה? כלום לא היה שם, היא גם בקושי גדולה מיעל. מאז שהגיעה, הייתה מרירה וחדה, עוקצת ושופכת דיבת יעל כל הזמן, עד שלא יכלה יותר לשאת את זה.
בלילה, כשגילה שהיא ילדת אומנה, לא יכלה להירדם. בחמש, לבושה בג’קט דק, יצאה בלי לדעת לאן פניה. ברגע מסוים עלה להרעיון: תלך לתחנה המרכזית, אולי תעלה על קו רכבת לאן שהוא…
בלי טלפון, בלי חברות אמת. מעולם לא היו לה חברים קבועים, כל פעם המשפחה עברה דירה בארץ. כל מי שהכירה עכשיו אף אחת לא תבוא לעזור. פתגם מבולבל מרוסי היה מתנגן בראשה: “תאהב את עצמך, תתייחס לכולם באדישות תצליח!” זהו.
מרים הקשיבה בשקט, אחר-כך שלפה טישו והגישה ליעל.
תנגבי.
מרתה בתיקה הענקית והוציאה ארנק גדול.
עכשיו, ילדה, צריכה לדבר עם אבא, אבל חכה רגע. הפלאפון שלך נטען?
נגמרה הסוללה.
קחי, ישן, אשתי קניתה לי. יפה, לא? כפתורים גדולים. תתקשרי, תשלחי סמס, שידע שאת בחיים. הוא לא אלוף באבהות, אבל סתם חבל להדאיג אותו יותר מידי.
מרים קמה, סידרה לעצמה את החולצה רטובה מדמעות יעל, והתיישרה.
קוראים לי מרים. אני גרה בהרחבה, במושב. בא לך לבוא אלי? אין לך לאן לחזור, וזה עדיף מלא כלום, מה את אומרת?
למה? למה שתעזרי? אני זרה לך.
מרים חייכה, נגעה בסנטר של יעל בידיים חמות.
אין דבר כזה ילדים זרים. ואם ילד נשאר בלי מבוגר אסור.
אבל אני לא ילדה…
עוד איך, קומ קומי! צריך לקנות כרטיס. תפספסי את האוטובוס ותצטרכי לחכות…
וכך יעל מצאה את עצמה בדרך עם מרים מהתחנה לבית במושב.
בדרך מרים לא לחצה לשאול. רק לאחר שבוע תסביר: להיכנס לנפש של מישהו זו אומנות, צריך לדעת מתי.
יש כאלו שישר פותחים את הלב, ויש שמחכים. אם תני זמן, יספרו הכול.
יעל נרדמה בדרך והקיצה רק כשהגיעו.
בתחנה כבר חיכתה ענת, בחורה גבוהה ורזה. כל הנסיעה בקרוואן הישן רק צחקו מכל הקישקושים שעל הדלת, גרפיטי של האריה יהושע.
יעל הופתעה מהכמות שיצאה אליהן.
כולם שלי! צחקה מרים בקושי יוצאת מהמכונית. אבל אני לבד גרה. כולם באים, כי תמיד יש מה לאכול ומה לשתות הבית שלי תמיד פתוח.
יעל התבלבלה משמות, מי קשור למי, עד שענת הסבירה לה: “רובנו, כמו שאת, לא מהמשפחה הביולוגית. מרים פשוט אספה אותנו, כל אחד מסיבה משלו…”
ענת הזמינה אותה לביתה הקטן. המטבח היה חמים, חתול פרוס על הספה, ופרחים רקומים על הווילונות.
אמא שלי לימדה אותי. הייתי שלוש פעמים בשמירת הריון, פשוט שיגעה את עצמי בעשייה.
הן שתו יחד תה, וענת סיפרה איך ברחצה מהבית בגיל שלוש עשרה, אחרי אלכוהוליזם בלתי פוסק של ההורים, ומרים מצאה אותה בתחנה ממש כמו את יעל.
הביאה אותי, ניסתה להיות לי אפוטרופסות, לא אישרו. בסוף אימצה אותי. ואז גם את אבי, שאימצה כתינוק. לא נולדו לה ילדים. את יודעת למה היא כזו?
יעל הביטה בה.
חשבת סתם בגלל אוכל? לא. מרים עם סכרת מגיל צעיר. ותמיד שמרה על הבריאות, כל המחלה נשמרה בסוד, שלא יפריעו לה לקחת ילדים.
ענת סיפרה איך מרים הייתה יפהפייה בעבר, חלמה ללמוד רפואה, לא התקבלה במספר נקודות, חזרה לבית, התאהבה, התחתנה וחטפה. בעל מכה, שבר צלעות, אצבעות. ברח ממנה, טיפלה בהורים, נשארה לבד, עם בעיות ולהקים משפחה ביולוגית כבר לא יכלה. אבל אז הגיעו הילדים, “שהיא בכלל לא חיפשה. הם פשוט מצאו אותה”.
עוד סיפרה על פשוש, ילד עם מוגבלות שנמצא נטוש ברחוב. מרים אספה אותו, אחריו בא אבא שלו העשיר, נפעמים מהמסירות, ומאז תמך כלכלית בכל הבית. בזכותו מצליחה לפרנס את כולם.
יעל הקשיבה בשקט, מבינה לאט לאט כמה הרבה חום אי אפשר לקנות בכסף.
בכלל לא מוזר שיש כאן משפחה כזו? שאלה יעל.
לא, משפחה זה לא רק דם, זה נשמה, זה הלב שלך.
יום אחד הגיע אבא שלה, אחרי שמרים מצאה אותו, דיברה איתו והבהירה לו מה עשה. הוא ביקש שתסלח ותחזור.
לא, אבא. צר לי, לא רוצה. אסתדר, תעזור לי קצת בהתחלה. אלמד לעבוד, אלמד להחזיק את עצמי.
הוא רצה לשלם על דירה, אבל יעל סירבה. היא תסיים את לימודי הפסיכולוגיה לילדים, תהפוך למטפלת מהמבוקשות בעיר. איננה תלד בן, יעל תאחל להם מזל טוב, אבל בקושי תשמור קשר. כי המשפחה האמיתית שלה כבר ביתה עם מרים, והידיעה ששם מקבלים אותה באמת מרגיעה.
כשמרים אושפזה אחרי אירוע מוחי, יעל תעזוב הכול ותעבור למושב ללוות אותה. חצי שנה קשה, וגם מלאת אושר, בין ילדים שרצים סביבה, מקפידים “לשפוט במשחקים,” ובונים לה ספסל גדול בשער.
כל ערב תצא מרים לשבת ליד הבית, וילדי השכונה יקראו לה:
יאללה, סבתא, בואי תראי כמה גבוה אני מתנדנד! ואיך כבשתי שער ראשון!
ורק אחרי שתשתכנע שמרים מסתדרת, תחזור יעל לעיר.
כשיעל תינשא, תהיה הראשונה שתזמין אמא מרים.
אמא מרים, תהיי לצדי?
תמיד, ילדה שלי. תמיד…
