יומן אישי יום שלישי, תל אביב
“מה את מייבבת פה כל כך? ממילא רטוב בחוץ, אז את גם חייבת להוסיף עוד דמעות?”
האמת, זה נשמע אחרת בעברית, ועדיין המילים הללו הרעידו לי את הלב, כמו תמיד כשמרגישה קצת עלובה. זאת לא אמא שלי שצועקת, אלא סתם אישה רחבת-כתפיים עם עיניים טובות, שישבה לידי על הספסל ברוטשילד, כזו שמזכירה לי קיבוצניקית ותיקה. חם היום ואז עוד הגשם הזה שירד מהבוקר. ומה שנשאר זו תחושת זיעה ולחות ועייפות; ממש כמו אחרי חרמון, רק בלי השלג.
האישה הסתכלה עלי, שלפה בקבוק מים מתיקה הישנה רגע התעכבה על הפקק, ואז הגישה לי.
“תרצי לשתות? אומרים שמים מרגיעים, עלי לא עובד, אני יכולה לשתות גם דלי ועדיין להילחץ.”
אני רק הבטתי באישה הזאת, שהופיעה משום מקום והתנפלה עלי עם טוב-לב מהסוג העתיק, שלא עושים ממנו היום. למה לי זה קורה? מה עשיתי שכל הנפילות קורות דוקא לי? היא פשוט לא עוזבת וממשיכה לדבר, ברכות כזו שאי אפשר להישאר אדישה אליה. אני אף פעם לא סמכתי ולא חיבבתי אנשים מלאים. זה העלה בי דכדוך, כל מי שלא מצליח לשים גבולות, מהבטן עד הלב. נזכרת איך אני וכל החברות בבריכה בספא גיחכנו על מישהי “כמו לוויתן”, כמו שליזה הגדירה אז, הפרטנרית הכי טובה שלי שהתעמלה כל יום ותמיד נראתה כמו מגזין אופנה.
“איזה גועל נפש… לא מסוגלת להיכנס לבריכה איתה,” ליזה אמרה, ואני שתקתי, כי לא אהבתי להיות צבועה בסוף, גם לי לא נעים להיות ליד מישהו שמרגיש כמכביד על הסביבה. זה לא נעים לומר, אבל חשבת כך באמת.
והנה, עכשיו מול האישה הזו, פי כמה וכמה מההיא מהבריכה, ואני תקועה בלי כוחות לזוז, שוטפת את העיניים בקיר שומם בתחנת רכבת ההגנה, מנסה לא להקשיב, אבל אין ברירה.
“את נראית כה עדינה, בלי מזוודות, בלי תיק, לא נוסעת לשום מקום, אז מחכה למישהו? או סתם אין לך לאן ללכת?”
הרימה עלי מבט, נתקע בי חיוך ענק, לחיים אדמדמות, כמו בבובות מהילדות, ואז נעלם כשפרצתי בבכי רם, גועשת בלי שליטה. היא שלפה אותי אליה, מחבקת חזק, ורק אחרי רגע קלטתי שאין בכלל ריח של זיעה או קול אגלים רק ניחוח עדין של בשמים מהשדה של ילדות, אולי זה הסתיו, אולי הבד, אולי ככה היו לידי הידיים של אמא שלי מזמן, כשעוד היתה.
אני לא יודעת ממתי התדרדרתי להיות הילדה הזו, שתשוקה של מישהי זרה כמעט מפחידה אותה, אבל אז אני זוכרת שאמא שלי אפילו כמעט לא בזכרון, הלכה כשעוד הייתי קטנטנה, והידיים שלה אלה שבדיוק כך, מריחות פרחים וגן עדן של אמהות.
“מה קרה, מישהו פגע בך?” היא לחשה, ואני הנהנתי בקושי.
“איזה נבלות, לבוא ככה על ילדה…” שלפה חבילה קטנה משקית הסופר, כריך עם חביתה עוף ותפוח אדום. “בואי! תאכלי!”
הריח שיגע אותי, לא אכלתי כלום כמעט יום שלם, לא נשאר לי שקל, טלפון מת, וכלום. “אני לא אוכלת בשר,” גימגמתי והסתרתי בושה.
“בסדר, תני לי לא להבין,” דחפה את הכריך לידיים, חצתה את התפוח לשניים בדרך של סבתא. ובלי חשוב רגשתי נחוצה. מצאתי את עצמי בולעת כריך, לוחצת שפתיים מהנאה, ומשהו בי נרגע.
“תספרי לי מה קרה, למה את פה לבד בלי תיק ובלי כסף?” שאלה בעדינות.
וזאת אני, בלי ברירה מתחילה לגלול סיפור שלם, שכולו עובר עלי כמו ריצוד שריטות.
עזבתי את הבית אתמול. אבי נשבר לי מול הפנים פתאום לא אבי, אומר שבעצם אימץ אותי כשהייתי תינוקת העולם קרס, אבא שהגן עלי תמיד, הפך זר, מישהי צעירה חיה אתו חני שונאת אותי מגיל אפס, והמשיכים, בדיוק סצנה מסרט ישראלי גרוע שאתם מכירים.
ישבתי לתוך הלילה, ואחר כך עפתי לשום מקום. ופה אני בתחנה. בלי חברות אמיתיות בכל פעם עברנו דירה, כך לא היה לי בסיס. אלה שכן, חלמו לפגוש מישהו עשיר, לבלות, לא היו עוזרות לי ברגע חמוץ כזה.
האישה האמיתית-הכי אמיתית- בעולם, מגיבה רק בחופן טישו. “תנגבי.”
“מה עכשיו?” שלפה מהשקית ארנק ישן, גדול, כזה של פעם. “צריך לדבר עם אבא שלך, כן, אבל יש זמן לזה. הטלפון שלך עובד?”
“נגמר,” עניתי.
“הנה,” שלפה טלפון ישן כזה של מקשים. “תתקשרי, תשגרי לו הודעה שאת בסדר, הוא דואג ויש לו סיבות לדאוג אפילו אם קצת דפוק.”
ישבה, מסתכלת בי, נותנת לי שקט. “קוראים לי דודה רותי. גרה בכפר ליד ראשון. רוצה לבוא אלי? אין לך איפה להיות מה יש לך להפסיד?”
“ולמה שתעזרי לי?” אני לא מבינה, למה אנשים בעולם עוזרים פתאום ככה.
“כי ילד זה לא דבר זר. כולם ראויים לבית.”
ואז אמרה לי, “ילדה, משפחה מוצאים, לא רק נולדים בה. בואי, נלך.”
סעו יחד באוטובוס צפוף, אני נרדמת לה על הכתף. ופתאום, בית, רחוב קטן ילדים רצים מכל פינה. כולם עוטפים את רותי ככה, כאילו היא מלכה של ילדודס ברחוב ובלב.
הכרתי כנרת, שכנה שהביאה עוגיות, ואת בתיה, שטיפלה בילד קטן שלה, ואז התגלגלתי לראות איך נאספים פה ילדים בלי בית ורותי אספה כל אחת ואחד מאז שהיתה צעירה. כך הכרתי את הסיפור של כל משפחת הרחוב הזה ילדים שנזרקו, שברחו, שחיפשו יד שמלטפת, כמו אני.
רותי לא היתה לה אף פעם ילדים משלה, החלה להשמין עם השנים בגלל הסכרת, ולא הפסיקה לאהוב. עזרה כסף מהמדינה, סיפורים של מליון דיונים עם ביטוח לאומי, אבל רוב העזרה מבחור בשם יניב שבנו מצא יום אחד את רותי באמצע תל אביב, אחרי שנעלם מהבית העשיר של ההורים. הוא נולד שונה, אבא עשיר הביאו הביתה מאז הוא “המלאך של הכפר”, גם רותי מקבלת תמיכה כלכלית מסוימת ממנו ועדיין, לא עוזבת אף אחד.
במטבח של חני, אוכלים יחד, סיר מלא מרק קטניות, פוקאצ’ה חמה. אני מגלה בית זה לא דם זה כף יד, שולחן, מישהו שאכפת לו בבוקר.
אני מספרת הכול לחני, סוף סוף לא רק בראש. כואב ועדיין, אני נהיית קלה יותר.
כשהאבא שלי מצא אותי ביום שישי, עם רותי, כבר הייתי אחרת. הפנים שלו עצובות, הוא רוצה להחזיר אותי אני מסרבת, מבינה שלפחות לזמן הקרוב, החיים שלי זה פה, לחפש עבודה, להשלים תיכון, ולשלם על הכל לבד.
בסוף הוא מסכים לעזור עם הלימודים לומדת להיות יועצת חינוכית, עוזרת לאחרים למצוא מקום בעולם.
רותי מתאשפזת אחרי ההתקף, אני עוזבת הכל, מחליפה שמיכות, מכינה לה תה בבוקר, שומרת עליה יחד עם כולם. היא מחלימה לאט, מקבלת ספסל חדש בכניסה, וכל השכונה עוברת לקרוא לה “ממלכה”.
ברגעים המשמחים האלו, כשלחיים מורחים ריבה, אני מבינה באמת משפחה, זה לא רק קשרים של דם. זה מישהו שאומר לך בסוף היום את לא לבד, תמיד יהיה לך מקום, תמיד תחזרי.
רותי? לתמיד את איתי. גם אם רק בריח של פרחים, חיבוק אמיתי, וקצת עיניים טובות באמצע דרך.
