כשחזרתי מהחנות, איש שמעולם לא ראיתי ישב על ספסל מול הכניסה לבניין. בידיו החזיק מעטפה ישנה, בגוון חום דהוי, שנראתה כאילו נשארה שם מהחלום של ליל אמש. עיניו פגשו אותי מיד כשהתקרבתי.
את דקלה? שאל בקול שקט, כאילו המילים ספוגות בריח חמצן ולחם. נעצרתי במקומי; השקית עם הקניות נגעה קלות בברכיי, כאילו מסמן לי לזכור משהו מראשית הזמן.
כן… למה אתה שואל?
הוא קם לאט, גופו דק וגבו כפוף, שיערו מתובל בנגיעות אפור-כסוף ועיניו עייפות, כאילו חיפש תשובה בין שברי חלומות ישנים.
אני מחפש אותך כבר יומיים.
לבי התכווץ, כאילו הבניין עצמו התכנס סביבי.
למה?
הוא הגיש לי את המעטפה, שאיכשהו הייתה כבדה מן הכאב של זיכרון.
זה צריך להיות אצלך.
פתחתי אותה בזהירות, ובפנים מצאתי תמונה עתיקה, דהויה, ובמרכזה אני צעירה בהרבה, עומדת בתחנת אוטובוס ברחוב קרן-המאור, עם ספר ביד ותרמיל על כתף, מתבוננת אל מקום בלתי ידוע. הלילה ההוא מהדהד, לפני עשרים שנים כמעט, אולי גם יותר.
איך קיבלת את זה? שאלתי, קולי בקושי נשמע.
גבר חייך חיוך רך ומר.
זה מאחי.
קיבה הסתובבה באי נחת; שמעתי דמעות רועדות במעמקי הצלילים.
אין לי אח.
לא לא שלך, שלי.
הוא הצביע על התמונה, באצבע שצללה בין פינות הזמן.
אחי צילם אותך.
התיישבתי על הספסל, כי פתאום העולם נטה, כאילו החלום נזכר שאני אמורה ליפול.
למה?
כי אז הוא היה מאוהב בך.
שקט מוזר התיישב בינינו; תקתוקי מכוניות וריח מאפים מדוכן רחוק, וכמה יללות כלב חצויות מקצה רחוב.
מעולם לא ראיתי אותו לחשתי.
ראית אותו.
מתי?
הגבר התיישב לצידי, מרחיב את הספסל למרחקים בלתי נראים.
הוא היה כל בוקר באותה התחנה.
ניסיתי להיזכר ירושלמים קרים, אנשים עם כוסות קפה, אוטובוסים חוצים את מעגל הזמן.
היה שם תמיד מישהו עם מעיל כהה ומצלמה? שאל.
ופתאום הזיכרון צלל אל חלום. תמיד איש שעמד קצת בצד, קרא עיתון “הארץ”, לעיתים פשוט הביט באנשים.
כן… לחשתי.
הוא הנהן, בגוף של בתים ישנים.
זה היה הוא.
בחנתי את התמונה שנית.
למה אתה נותן לי את זה דווקא עכשיו?
הוא שקט רגע, ואוויר הלילה התארגן סביב משפטיו.
כי אחי נפטר בשבוע שעבר.
אחזתי את התמונה בכף ידי, כאילו ניסיתי לפצח את סימני העבר.
וזה מה שהוא השאיר?
כן.
הוא שלף פתק קטן מהמעטפה. פתחתי, וראיתי כתב יד מסודר ומלא תקווה.
“אם אי פעם תמצא אותה, תגיד לה שהיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בכל בוקר.”
ענני דמעות עברו בין עפעפיי. לפעמים, בדרכנו, אנחנו חולפים ליד אנשים שמעצבים את עולמנו, מבלי לדעת, מבלי לזכור, כאילו זה חלום שחומק משולחנו של אלוהים.
הסתכלתי על האיש לצידי.
למה הוא לא דיבר איתי?
חיוך עצוב עלה על פניו חיוך שמכיל את כל החגים שאין להם בית.
הוא חשב שאת כל-כך מאושרת, שלא רצה להפריע לך.
השקט נמשך, ואני אחזתי בתמונה, מחפשת פנים אבודות בין חלומות ישנים, אבל לא מצאתי.
ולפעמים, הדבר הכי מוזר הוא להבין שהיית מישהו אחר בזיכרון שלו, בלי לדעת, בלי להרגיש.
ספרי לי אמת אילו היית מגלה שמישהו חשב עלייך שנים בחשאי, היית רוצה לדעת את זה מוקדם יותר?
