כשחזרתי מהסופר, ישב על הספסל ליד הכניסה גבר שמעולם לא ראיתי.

כשחזרתי מהמכולת, ראיתי גבר יושב על הספסל מול הבניין, שלא הכרתי בכלל.
הוא החזיק מעטפה חומה עתיקה בידיו.
ברגע שנכנסתי לטווח ראייה, הוא הביט בי.
את נעמי?
עצרתי במקום.
שקית הירקות נתקלה לי בברך, כי, כמובן, למה לא.
כן… מה קרה?
הוא התרומם באיטיות.
היה בערך בן חמישים, עם שיער שנגע בו הכסף ועיניים עייפות כאלה שרק אנשים שאיבדו תקווה מחזיקים.
אני מחפש אותך כבר יומיים.
הלב שלי קצת התכווץ, לא אכחיש.
בשביל מה?
הוא מושיט לי את המעטפה.
זה אמור להיות אצלך.
היא הייתה מפתיע כבד.
פתחתי אותה בזהירות של מישהו שמחפש קוד קופון ולא רוצה לפספס.
בתוך המעטפה הייתה תמונה ישנה.
ובכן, אני.
הרבה יותר צעירה.
עמדתי בתחנת אוטובוס בתל אביב, ספר ביד, תיק על הגב.
זכרתי את היום הזה.
היה כמעט לפני עשרים שנה.
מאיפה יש לך את זה? שאלתי.
הגבר חייך עם סוג של עצב שלא נוגע לאף אחד חוץ מהמדוכאים המקצועיים.
מאחי.
הקיבה שלי התהפכה קצת.
אין לי אח.
לא, לא שלך.
הוא הצביע על התמונה.
אחי צילם אותך.
התיישבתי על הספסל, כי פתאום הרגליים שלי הפכו לפלאפל ללא טחינה.
למה?
כי אז הוא היה מאוהב בך.
דממה.
מהרחוב נשמעים רכב, ומהבית ממול נשמע כלב נובח, או אולי זה השומר בלובי.
אף פעם לא פגשתי אותו אמרתי בשקט.
כן, כן, דווקא כן.
מתי?
הוא התיישב לידי.
הוא היה שם כל בוקר, אותו תחנה.
ניסיתי להיזכר.
בקרים קרים בתל אביב, אנשים עם כוסות הפוך, אוטובוסים שמגיעים או מאחרים.
היה מישהו עם ג׳קט כהה ומצלמה? הוא שואל.
ופתאום נזכרתי.
בחור, שתמיד עמד טיפה בצד, לפעמים קרא עיתון, לפעמים סתם הביט.
כן… לחשתי.
הוא הנהן.
זה הוא.
הסתכלתי שוב בתמונה.
למה עכשיו?
הוא שתק רגע.
כי אחי נפטר בשבוע שעבר.
החזקתי את התמונה חזק, כאילו היא מפתח לדירה מתחת לאף שלי.
והוא השאיר את זה?
כן.
הוא שולף עוד משהו מהמעטפה.
פתק קטן.
פורסתי אותו.
הכתב היה כל כך מסודר, כאילו חשב לכתוב פתק להיסטוריה.
“אם תמצא אותה, תגיד לה שהיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי כל בוקר.”
העיניים שלי התחלפו במי בריכה, מהסוג עם יותר מדי מלח.
לפעמים אנחנו עוברות ליד אנשים שמשנים לנו ת’חיים,
בלי שנדע,
בלי שנזכור.
הסתכלתי על הגבר לידי.
למה לא דיבר איתי אף פעם?
הוא חייך שוב באותו חיוך עצוב.
הוא חשב שאת מאושרת מדי בשביל להטריד אותך.
שוב דממה.
החזקתי את התמונה וניסיתי לזכור את הפנים שלו.
לא הצלחתי.
ולפעמים ההרגשה הכי מוזרה היא לגלות שהיית זיכרון של מישהו
בלי שבכלל ידעת.
תגידו לי באמת…
אם הייתם מגלים שמישהו חשב עליכם שנים ולא אמר כלום, הייתם רוצים לדעת את זה קודם?