וואי, תקשיבי רגע, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לי. חזרתי עכשיו מהסופר, וכשאני מתקרבת לבניין, אני רואה גבר יושב על הספסל ליד הכניסה. בחיים לא ראיתי אותו לפני כן. היה לו ביד מעטפה חומה כזאת עתיקה, נראית כאילו עברה הרבה.
ברגע שהתקרבתי, הוא מסתכל עליי ישר ושואל “את שירה?” עצרתי, השקית עם הקניות אפילו נתנה לי מכה קטנה בברך מרוב שהופתעתי. “כן למה?” שאלתי אותו, והוא קם מהספסל לאט, נראה בן חמישים בערך, עם שיער מאפיר ועיניים ממש עייפות.
“אני מחפש אותך כבר יומיים,” הוא אומר לי, והלב שלי נפל. “למה?” שאלתי. הוא מושיט לי את המעטפה, “זה צריך להגיע אלייך.” וזה היה די כבד. פתחתי בזהירות, ובפנים תמונה ישנה כזאת. בתמונה אני. הרבה יותר צעירה, עומדת בתחנת אוטובוס, ספר ביד ותיק על הגב.
אני זכרתי בדיוק את היום הזה. לפני כמעט עשרים שנה. “מאיפה יש לך את זה?” שאלתי אותו בלחץ. הוא חייך חיוך עצוב. “מהאח שלי.” הבטן שלי התכווצה. “אבל אין לי אח” אמרתי. “לא, לא שלך. שלי,” והוא מצביע על התמונה, “האח שלי צילם אותך.”
ישבתי לידו, כי פתאום הרגשתי סחרחורת. “למה?” שאלתי. והוא עונה לי, “כי הוא היה מאוהב בך אז.” נהיה שקט. שומעים רק רעש של מכוניות מהרחוב ואיזה כלב נובח מרחוק. “בחיים לא ראיתי אותו,” אמרתי בלחש. “ראית אותו,” הוא עונה. “מתי?”
הוא מתיישב לידי, “הוא היה כל בוקר באותה תחנת אוטובוס.” ניסיתי להיזכר בקרים קרירים, אנשים עם קפה ביד, אוטובוסים עוברים “היה שם גבר עם מעיל כהה ומצלמה?” הוא שואל. ופתאום אני נזכרת מישהו שתמיד היה עומד קצת בצד, לפעמים קורא עיתון, לפעמים רק מביט על העוברים ושבים.
“כן” לחשתי. הוא הנהן, “זה היה הוא.” הסתכלתי שוב על התמונה, “למה נותן לי את זה עכשיו?” הוא שותק רגע, ואז אומר, “האח שלי נפטר בשבוע שעבר.” החזקתי את התמונה חזק. “והוא השאיר את זה?” שאלתי. “כן.” ואז הוא שולף מהמעטפה פתק קטן, פתחתי כתב יד מסודר כזה.
אם תמצא אותה אי פעם, תגיד לה שהיא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בכל בוקר. הדמעות ממש עלו לי בעיניים.
לפעמים אנחנו עוברים ליד אנשים ששינו לנו חיים בלי לדעת, בלי לזכור אפילו. הסתכלתי על הגבר שלידי, “למה הוא לא דיבר איתי אף פעם?” שאלתי. הוא חייך שוב את אותו חיוך עצוב, “הוא חשב שאת מאושרת מדי, לא רצה להפריע.”
נהיה שקט. אני מחזיקה את התמונה, מנסה להיזכר בפנים שלו אבל לא מצליחה. ויש משהו מוזר, לגלות שאת היית זיכרון של מישהו בלי לדעת כלום.
תגידי לי עכשיו רגע בכנות אם היית מגלה שאדם חשב עלייך שנים ולא אמר שום דבר, היית רוצה לדעת את זה באותו רגע, או אולי לא בכלל?
