כשחזרתי מהקניות, ישב על הספסל מול הכניסה גבר שמעולם לא ראיתי קודם.

כשחזרתי מהסופר, ראיתי גבר יושב על הספסל מול הכניסה. לא הכרתי אותו בכלל. הוא החזיק בידו מעטפה ישנה בצבע חום, וטוב היתה מונחת באופן שמרמז שהוא אוחז בה חזק כבר זמן מה. הוא הביט בי ברגע שהתקרבתי.
אתה במקרה דניאל?
עצרתי רגע. השקית עם הקניות נגעה קלות בברך שלי.
כן למה אתה שואל?
הוא התייצב באיטיות. הוא נראה בערך בן חמישים, שערו העירבב אפור, ועיניו היו עייפות מאוד.
אני מחפש אותך כבר יומיים.
ליבי התחיל לרטוט.
למה?
הוא הגיש לי את המעטפה.
זה צריך להיות אצלך.
המעטפה היתה די כבדה. פתחתי אותה בזהירות.
בפנים התמונת ישנה. אני עצמי מופיע בה. הרבה יותר צעיר. עומד בתחנת אוטובוס ברמת גן, עם ספר ביד ותיק על הגב.
זכרתי את היום ההוא. כמעט עשרים שנה עברו מאז.
מאיפה יש לך את התמונה? שאלתי.
הגבר חייך חיוך עגום.
מהאח שלי.
בבתי התכווץ.
אין לי אח.
לא לא האח שלך.
הוא הצביע על התמונה.
אחי צילם אותך.
התיישבתי לצד הגבר על הספסל, כי פתאום הרגשתי סחרחורת.
למה?
הוא אז היה מאוהב בך.
השקט השתרר בינינו. מהכביש אפשר היה לשמוע רעש מכוניות ונביחה רחוקה של כלב.
לא זכור לי שפגשתי אותו אמרתי בשקט.
אתה פגשת אותו.
מתי?
הגבר התיישב לידי.
הוא עמד כל בוקר באותה תחנה.
ניסיתי להיזכר. בקרים קרים. אנשים עם קפה ביד. אוטובוסים.
היה אדם עם מעיל כהה ומצלמה? הוא שאל.
פתאום נזכרתי. גבר שתמיד עמד קצת מרחוק. לפעמים קרא עיתון, לפעמים פשוט התבונן באנשים.
כן לחשתי.
הוא הנהן.
זה היה הוא.
הסתכלתי שוב בתמונה.
למה אתה נותן לי את זה עכשיו?
הוא שתק רגע.
כי אחי נפטר בשבוע שעבר.
אחזתי את התמונה בידיים שלי.
והוא השאיר את זה?
כן.
הוא הוציא מהמעטפה גם פתק קטן.
פרשתי אותו על ברכי.
הכתב היה מוקפד ומוכר.
אם תמצא אותו אי פעם, תגיד לו שהוא היה הדבר הכי יפה שראיתי בכל בוקר.
העיניים שלי דמעו.
לפעמים אנחנו חולפים ליד אנשים שמעצבים את חיינו בלי לדעת בכלל. בלי לזכור אותם.
הבטתי בגבר שלצידי.
למה הוא אף פעם לא דיבר איתי?
הוא חייך בעצב.
הוא חשב שאתה מאושר מדי בשביל להפריע לך.
השקט שוב חזר.
החזקתי את התמונה וניסיתי להיזכר בפנים שלו. לא הצלחתי.
ואולי ההרגשה הכי מוזרה היא לדעת שהיית זיכרון של מישהו ולא היה לך מושג בכלל.
תגידו לי בכנות
אם הייתם יודעים שמישהו חשב עליכם במשך שנים, ולא סיפר, הייתם רוצים לדעת את זה קודם?