עטיפות
את כזאת עטיפה, אמונהלה! הייתי נותנת לך פליק כמו שהיו נותנים בימים ההם, אבל מי ירים עלייך יד עכשיו? כבר הגעת לגיל כזה איפה השכל שלך, נשמה?!
סבתא שולמית ירקה קלות על האדמה ליד רגלה של השכנה, ופוסעת לאטה על רגל כואבת, הפלא ופלא נעלמה לה אל החשכה. היא עשתה את שלה השאר כבר יפול על המצפון של הבחור הזה. אם לא האנשים יתנו לו שכל אולי הגורל יתערב.
וזה, מה החליט פתאום? לשים את אמא שלו בבית אבות! דבר כזה איפה ראינו?! כן, עכשיו שולמית שוכבת, אבל הוא הבן שלה, לא איזו דודה רחוקה. הלב נחנק! לו היו לי כוחות, הייתי לוקחת את החברה אליי בכלל בלי מחשבה. אבל…
חבל על עדינה. בחורה עם לב זהב, לא קלה לה בכלל. נשארה בכפר ולא הלכה ללמוד כשאמא שלה חלתה. היא אמנם נסעה קודם, אבל חזרה. לא יכלה לעזוב את אמא ואת סבתא. עזרה להן, כי ידעה שסבתא לא מסוגלת לטפל גם באמא וגם בעצמה. אחרי ששולמית שברה את הרגל לפני שנתיים נהיה קשה פי עשר. קודם גררה את עצמה, ועכשיו בקושי קמה.
הבת הצעירה רצתה לקחת את שולמית אליה לעיר, אבל איפה?! הדירה קטנה, כולם חנוקים, חתן טוב לב אבל לא בנוי לעזור. שלושה ילדים קשה להרים את הכול לבד. וגם שולמית כבר לא עוזרת כמו פעם פעם גידלה, עזרה היום, מה? שבר כלי. עדינה כועסת כשהיא אומרת דברים כאלה, אבל זו האמת אין לה כוח, והבריאות נעלמה. בבוקר רק לקום מהמיטה זו גבורה כשלעצמה. עיניים פותחת, שוכבת, וחושבת אוספת את עצמה כמו פחמים שאספו במדורה. קמה! הולכת!
טוב שעדי, הנכדה, קלת רגליים כמו תאיה. בזמן ששולמית מתארגנת היא כבר הספיקה לטפל בבית, לדאוג לאמא, ולרוץ לעבודה. ילדה זריזה תמיד, מהיום הראשון.
את אמא של עדינה, שולמית ילדה מאוחר; לא חלמה שזה יקרה. בעלה הראשון לא סלח לה על שאי אפשר והלך. היא בכתה, לא המון. ראתה שהוא לא באמת אוהב. היא בערה, והוא…
שולמית בצעירותה יפה, מזל טלה. לא הייתה דומה לאף אחת. כבר בבית הספר רצו אחריה בחורים, והיא שמרה על עצמה. לא רצתה סתם. חיכתה לאהבה. חשבה שבקרוב יבוא מישהו שהלב יוביל אליה ולא בא. השנים חלפו, והיא הורידה עיניים תחת גערות של אמא:
למה את בררנית כל כך? תישארי רווקה לנצח!
אבל איך להסביר, שלא אוהבת לא מרגישה.
ואז חזר מהצבא בחור מהמושב השכן. היא אפילו לא הכירה אותו. לא מהכפר. למה בא? אף אחד לא ידע. אפילו לשולמית לא הסביר. אבל היא נעלמה כבר ברגע שראתה אותו. התאהבה…
והוא, גם לא חיכה. ראה שלח שדכנים. אמא שלה שמחה הגיל עבר, והנה הצעה!
עשו חתונה בשמחה. שולמית מהתרגשות לא ידעה לאן להסתכל. לא ראתה איך מלחששים סביב השולחנות. רק כשהגיעה חמותה, לקחה אותה יד ביד הבינה שמשהו לא בסדר.
שם, בחצר, ישבה אישה עם מטפחת כהה ועל ידה עגלה. שולמית חשה שחסר לה אוויר. הייתה מביטה בתינוק שישן שם הבינה לבד. לפניו הייתה. הוא היה עם אחרת. לא סיפר לה.
אחר כך סיפר לה בעצמו, שכשהלך לצבא, עזב מאורסת. היא ילדה בן, אבל הוא לא האמין שזה ממנו. המשפחה אמרה שלא מסתדר. חמותו האחרונה אפילו הלכה לבדוק בלחץ השכנות וראתה תינוק בפנים שלו בדיוק! אבל היו כבר בעסקה עם שולמית…
אותה בחורה שסחבה ממנו ילד לא רצתה בו, את הפניות והבגידות לא סלחה. אפילו לא ידעה שאמה נסעה לחתונה של האקס עם הנכד היא אמרה לה שהיא נוסעת להראות את הנכד לאחות.
למה? שולמית שאלה בקרירות, מחזיקה בגלגל העגלה.
שתדעי למי את מתחתנת.
מה היה אמור לתת לה הידע הזה, לא הבינה. היא את בעלה אהבה. ומה שהיה, היה. מי מושלם? לכל אחד טעות. וגם אם לא צודק הוא אדם?
לא מנעה מבעלה קשר עם בנו, אבל הוא גם לא רצה. מהר הבינה שהוא מסוגל לאהוב רק את עצמו. כל השאר בסך הכל מסגרת לתמונה.
לא היה במה להאשימו. עבד, דואג, בית מרווח… אבל משהו ריק.
בחמש עשרה שנים שהייתה נשואה לו לא חשה חום. כאילו הוא שם, אבל ריק.
תקווה לילדים החזיקה אותה. אולי מתישהו יתעורר בו רגש. בסוף, כמו בדרך אגב, אמר לה שהיא לא באמת אישה אם לא יכולה ללדת. והנה חייה סתם עוברים. שום דבר לא יזוז.
התגרשו מהר, לא כולם בכלל הבינו מיד. הוא עזב, השאיר לה את הבית, התנצל:
אל תכעסי. אנחנו שנינו אשמים, אבל אני צריך לשלם לא את.
סלח לא סלח יותר קל נהיה, אבל מה לעשות הגורל שלה. יופי הרבה אבל לא אושר.
שנתיים ישבה לבד. עובדת, הולכת עם ראש למעלה בכפר, לא מקשיבה לרכילות. מי צריך? שיגידו. לא פעם ראשונה שמישהו עזב מישהו.
אבל בפנים כאב. רצתה לחזור לבית מלא קולות לא ריקנות.
עם נועם היה לה תהליך ארוך לא מיד. לא היו צעירים. והוא גם לא מהכפר! שתקן, עובד, לא מבקש דבר. לעזור יעזור. ביקש לא לנדנד לו. טיפל בבית סבא, עבר לגור, תיקן, הביא קצת פרנסה. עם הזמן נהיה לה חשוב. לא הביאה שום תקווה מהקשר ההוא, אבל פתאום נס. פעם ראשונה הרגישה ברכה.
על ההיריון לא ידעה עד חודש חמישי בכלל. הרי אצלה תמיד פלאים היו. עברה בקלות בלי שום בחילה, בלי כלום.
דווקא קלאודיה השכנה הראשונה שהרגישה:
מה זה, שולמית, את לא בהריון חס וחלילה? ראיתי אותך נחלשת מהחום…
נו, מה פתאום, הרי אני ריקה מבפנים!
סבתא שלי אמרה לא תמיד אשמת האישה. והרופאים אומרים גם. אולי עם אלכס לא היה לך צריך להיות ילד! תבדקי בגבעתיים, אולי יש הפתעה.
חזרה מהעיר אחרת לגמרי; הולכת ברחוב וכל האנשים מסתובבים זורחת! הכל ברור.
אחת, אחריה שנייה, ושולמית לא התכופפה יותר. אמא איזו ברכה!
אהבה את בנותיה עד להשתגעות. הכל שמח בבית. תמיד עם שמלות, תמיד מסודרות. ולא הייתה צועקת אפילו כשפרעו. נתנה גיגית מים וסבון לכו תלמדו לשטוף גרביים. קרעת? קחי מחט תתחילי לתפור! אלמד אותך.
נועם נפטר כשהבת הצעירה נישאה. נסע אליה לעיר ולא חזר. תאונה בדרך.
שולמית נהייתה שחורה. אם לא הבנות הייתה הולכת אחריו. התאמצה, ואז הבכורה הביאה את עדי והחיים חזרו. הבית שוב צמח.
הנכדים חיה עליהם. מהבת הצעירה ראתה אותם רק בחופשת חגים. עדי תמיד לידה.
הילדה גדלה יפה כמו סבתה. ומה אופי! אם החליטה משהו תעשה, גם אם השמיים יפלו. לומדת? שמחה. גיל ההתבגרות לילה בכי.
ואיך לא? עדי התאהבה כמו משוגעת דווקא בשכן איהב. מבוגר ממנה בחמש שנים, בוגר כבר, לה רק שש עשרה, מה מבינה בכלל? אבל התעקשה.
איהב לא הביט בכלל. מי הילדה הקטנה מהשכונה? לו כבר יש אהבה לירון, בת הפינוק הכי שמורת בכפר. יפה לא היה, אבל ברוך האב איך ידע להשיג דברים בשבילה.
אבל לירון גאוותנית. לא נתנה לחשוב שאחרת חשובה ממנה. בהתחלה לא התעניינה באיהב. אבל קרה משהו מוזר.
לירון יצאה עם מחזר מהמושב השני. עשירים, מפונקים, זמן פנוי. נסעו באופנוע לישוב הסמוך ונעלמו בלילה. מה קרה? איש לא ידע. לירון חזרה בבוקר, חבולה ולבושה קרועה. אף אחד לא ידע, חוץ משולמית, שהייתה ערה, ראתה אותה מתגנבת בגן הירק. עברה על יד שולמית כאילו אוויר היא.
שבוע אחרי בכפר חגיגה. חתונה דחופה. איהב מאושר, קלאודיה בוכה.
שולמית, זה סימן רע. איך אגיד לבן שלי? הרי הוא אוהב אותה עד כאב…
שולמית שמעה ושתקה. הרי גם לה היה צרות משל עצמה. עדי נשברה. יושבת בוכה ימים, מסתכלת עליהם מתחת לחלון.
ניסתה לקרוא לה לעיר אל הדודה אולי תהיה לה שם התחלה. גם אם תספר לה הכול על מה ראתה מה ישנה? הרי איהב לא בעניין…
אבל עדי לא הקשיבה. אביה לא היה בחיים לא היה מי שיעצור אותה.
למה חיכתה? מי יודע.
עד יום החתונה, אז באה מהוססת, בלי דמעות. עמדה, לא אכלה ולא דיברה. ואז חזרה הביתה.
אמה שמה לב, רצה אחריה דאגה מאוד. אולי תעשה שטות. אבל עדי רק הפתיעה ארזה מזוודה, חיבקה את אמא ואת סבתא שולמית ונסעה לעיר. הן בכו, אבל ברכו ושחררו. הזמן הוא מרפא.
אילו רק היה נדחה מעט, אולי הייתה מרפאת הכול. אבל לא הספיקה להשתקע בעיר אסון, האם חלתה קשות. לא הייתה ברירה חזרה עם מזוודה שוב. סבתא לבדה, בריאות ירודה אין ברירה.
מה שפחדה יותר שאיהב והאישה החדשה שלו יחזרו לגור ליד. אבל מזלה עזבו מיד אחרי לא היו בכפר.
עדי פרקה מזוודה, סדרה את הבית, טיפלה באמא והתחילה לעבוד בדיר. איפה תמצא עבודה אחרת בכפר? העיר רחוקה מדי. תמיד אהבה חיות. לא פחדה מעבודה קשה. כדי לשרוד פתחה גם לול קטן. מה שהייתה צריכה.
כך חיו. עדי עזרה לקלאודיה כמה שיכלה. מאז שבעלה נפטר כמעט השתגעה. הבן רחוק, שולח כסף מדי פעם, אבל לא מבקר. לירון ילדה שתי ילדים בן ובת את הסבתא אפילו לא פגשו. ההוא עובד נהג משאית לא בבית. אמו קוראת בין השורות במכתבים שלו כבד עליו, לא מתלונן, אבל היא מרגישה.
או מהדאגה, או משהו אחר קלאודיה קרסה. עדי הזריזה סידרה לה מקום בבית חולים מרכזי. ביקרה אותה וחזרה בוכה. לא היה סיכוי.
שולמית מייד שלחה מכתב לאיהב שידע. לא הגיע. אולי הלך לאיבוד. שלחה אחר. ואז פנתה לעדי:
כנראה ויתר על אמא שלו, כמו הקוקייה בלילה… איזה עטיפה! וחשבתי שהוא ישר…
סבתא, חכי! את תמיד אמרת לי אדם אל תשפוט עד הסוף, ולא לצבוע כולו בזפת.
לא יודעת, עדי. אף פעם לא האמנתי שיעשה ככה לאמא שלו. הרי אהב אותה עד כלות… לאיפה נעלם הרגש?
ולמה את קוראת לו “עטיפה”?
סיפור ישן, בגלל זה גם לא האמנתי לעולם שיגיע לכזו בושה.
ספרי לי!
מה יש לספר? היה ילד, בן שש שבע. כל הילדים אז אספו עטיפות של ממתקים. לא היו הרבה. המשכורות נמוכות, ממתקים רק בחג. העטיפות יקרות כזוהר השמש. מי שמחזיק שומר, לא מחליף סתם. אצל קלאודיה היו תרנגולות משובחות שתיים לבנות כשלג, עם ציצית נוצות על הראש. האהבה שלהן. יום אחד חבר של איהב, עם כלב פרא עצבני בני עיר. הכלב ברח, אחרי התרנגולות… והרג אותן. קלאודיה בכתה נורא. לא כעסה על בנה, אבל לא דיברה יומיים. ואיהב? ויתר על כל העטיפות שלו, שכנע חבר לקחת אותו לעיר עם אביו, פתח קופת חסכון, קנה לאמא תרנגולת חדשה בדיוק כזו.
כל הכבוד!
ככה אז ידענו מרהיב! קלאודיה לא האמינה, לא כי הייתה לה שוב תרנגולת, אלא כי ראתה שהוא אדם. ועכשיו? לאן נעלם הדבר הזה באנשים, עדי? נאנחה שולמית, לא נותנת לעדי להפריע.
איזה בן זה, שאמא חולה והוא לא בא?
אבל שבוע אחרי שקלאודיה חזרה מבית החולים שולמית איבדה את קולה. עדי סידרה הכול לא חיכתה לרופא, לא לוקחת סיכון. איהב הופיע פתאום, באמצע הכול. בזמן שעדי שטפה את הרצפה, דלת נפתחה ילד קטן עובר, משאיר טביעות רגליים על הרצפה, עוצר מולה:
את האמא שלי?
פשוטו, כל כך תמים, שעדי נבהלה וקפאה.
שכנה… איהב החזיק את בתו שלום עדי. תסלחי שאיחרתי. מקס היה בבית חולים, לא יכלתי לעזוב אותו בלי השגחה, וגם מלכי לא יכולתי להשאיר לבד.
ואיך לירון? פרץ ממנה, והתחרטה מיד.
מה אכפת לה מהמשפחה ההיא.
אין יותר לירון. עזבה עם בעל חדש. אני עכשיו לבד.
לבד? והילדים? נשמה מקרובפת, והפעם לא התביישה כבר מהבחור הגבוה הזה שמולו אחזה את הילדה שלו ביד.
נכון. מה אני, ילד? ואת מי אשאיר? איהב חייך, מושיב את בתו, מסיר נעליים קטנות.
צריך שתרבוץ, אמרו הרופאים. אבל לפי דעתי תסתובב קצת, אמא שלך תמיד הייתה קופצנית, לא יכלה להיות במיטה. עכשיו רק שוכבת…
כל הגב כואב לה כבר! גנחה קלאודיה.
עדי מיהרה להניח סיר מרק לשולחן, חלב לילדים, וברחה, שוכחת להיפרד. כבר לא נותר לה כוח לדבר.
חשבה שעובר הזמן ליבה נרגע; אבל לא. פחדה. הוא כבר לא הנער שמשך בצמות, אבל גם היא לא נערה המתביישת לידו. התבגרו, השתנו. חכמים? אולי. שונים בטוח.
יומיים אחרי, קלאודיה מספרת לשולמית שמבקשת מהבן שיסע את אמא שלו לבית אבות.
שולמית התרגזה כל כך לא רצתה להקשיב. איך פתאום נהיה לה כוח? יצאה החוצה, קראה לאיהב, ירקה סמוך לרגליו, וחזרה הביתה. ולא נתנה לעדי להכניס מילה.
אין רחמים! בן שככה מתנהג לאמא שלו מה הוא?! לא התאפקה, פרצה בבכי.
אבל עדי בחלוק ישן, נעלה כפכפים ורצה אל הדלת של איהב.
איהב! איפה אתה? עפה פנימה, סוערת ויפה כתמר.
מה חשבת? לא אתן לך את דודה קלאודיה! אל תעיז! תחזור לעיר! נסתדר לבד, מי שמטפלת באחת גם בשתיים! נשים מיטה ליד אמא שלי, וזהו! אתה… ואני בכלל…
נקטעה. קלאודיה בוכה, איהב מחייך בעיניים.
הרגעי, עדי, זה אני שרציתי. לא רוצה להיות מעמסה. אמרתי לשולמית, והיא התעצבנה.
אני כאן, עדי. מה פתאום? לא משאיר את אמא…
נכון? עדי הסתכלה סביב, ראתה מזוודה מה זה?
צריך לחזור לעיר, לסדר עבודה. לקחת חפצים, לקבל משכורת. הילדים איתי, הסדרתי שיתנו על אמא פיקוח.
ואז עדי הראתה מי היא. התקרבה, עמדה מולו, הביטה בעיניו, ואמרה:
אל תסחב את הילדים! שישארו איתנו. אני אשמור, ואחכה לך. שמעת?
שמעתי… הביט בה כאילו רואה אותה לראשונה. איך פספסתי אותך, עדי?
לך תתקן משקפיים בעיר… חייכה. הרימה את הילדה שחיבקה לה רגליים. נלך לסבתא שולמית? יש קציצות חמות אוהבים?
ושנים אחרי זה, יוציא איהב אל המרפסת את קלאודיה ואחר כך גם את חמותו:
נו, אימאלה בואו, נשב. תראו איזה כיסאות הבאתי מהעיר!
אפשר לשבת, אפשר לשכב. באוויר הפתוח. יפה, נכון?
מסייע ברכות לקלאודיה לשבת, ואז מקשיב:
התעוררו הצעירים! ועדי עדיין לא חזרה. אלך לבדוק למה צועקים.
עדי תחזור היום?
לה היום מבחן אחרון. אמרה שתקבל חמש שתחזור מוקדם. אז בטח תכף מגיעה.
רכב עוצר בכניסה, הילדים מטפסים בעץ דובדבנים, ממלאים דליים לשימור קופצים, צועקים:
אמא! אמא באה!
ועדי, שעדיין נראית באמת אחרת מהנערה שהייתה פעם, פותחת את ידיה. תופסת אותם, קורצת לבעלה:
חמש!
מן הסתם! איהב מחייך, הולך פנימה.
התאומים עקשניים, בדיוק כמו אמא, לא אוהבים לחכות. בזה יצאו אל אבא שלהם.
עוד עטיפות, כמו של פעם.
