עטיפות ממתקים
מה אתה עוטף אותי, יונתן? הייתי צריכה להפשיל אותך כמו סיר פלא לשבת, אבל מי כבר יעשה את זה והאם זה בכלל הזמן? הגעת לגיל הזה ועדיין הראש שלך לא עובד!
סבתא שושנה ירקה על הרצפה מול שכנה, נשענה על רגלה הכואבת והתחילה לדדות משם. היא עשתה את שלה מכאן והלאה שיחשוב לבד איך ממשיכים. אנשים לא הצליחו להכניס לו שכל, אולי הגורל כבר יעשה את זה.
מה נראה לו? את אמא שלו לשים בבית אבות של קופת חולים? איפה שמעתם דבר כזה? נכון, רחל עכשיו מרותקת למיטה, אבל הוא הבן שלה או סתם דוד זר? כואב הלב! אם היה לי כוח, לא הייתי חושבת פעמיים הייתי לוקחת אלי את חברה שלי. אבל ככה…
מירה המסכנה, הילדה הטובה היא לא סוסה, גם לה מגיע לנוח. נשארה במושב, לא הלכה ללמוד אחרי שאמא שלה חלתה. טוב, הלכה בהתחלה, אבל מהר חזרה, לא יכלה להשאיר את אמא ואת סבתא. עזרה לכולן, כי שושנה כבר לא יכלה להזיז את עצמה. אחרי ששברה את הרגל לפני שנתיים, לא חזרה לעצמה בקושי קמה, כמעט לא מתפקדת.
הבת הצעירה הציעה לקחת את שושנה אליה לעיר, אבל מיד סירבה. איפה תשתחף? דירה צפופה, לא קל שם. החתן שלה בן אדם טוב, אבל לא מהאסרטיביים עובד קשה, כלום לא יוצא מזה, ושושים, סבתא שושנה, כבר לא יכולה לעזור. פעם החזיקה משק, תמכה בילדים, וכיום? שבר כלי … מירה מתעצבנת לשמוע אותה ככה, אבל מה לעשות? בריאות אין, כוחות אוזלים. להתעורר בבוקר ולהצליח לרדת מהמיטה זו מלאכה קודם שוכבת ומתכננת איך להתחיל את היום, כמו לאסוף פחמים על יעה. מתאמצת, מתרכזת וקמה!
טוב שעדיין יש את מירה, הנכדה, קלה על הרגליים כמו עז. עד שסבתא שושנה זזה, מירה כבר מספיקה לטפל בבית, באמא, ולהספיק לעבודה. היא תמיד הייתה זריזה מאז שהייתה קטנה.
שושנה ילדה את הבת הגדולה, רחל, בשלב מאוחר יחסית כבר לא חשבה שיהיו לה ילדים. הראשון, איתן, לא סלח לה על כלום עזב. שושנה התבאסה, אבל ידעה שלא אהב אותה באמת. היא דלקה, הוא היה קר.
בעבר, שושנה הייתה בחורה יפה כמו זריחה. לא הייתה אחת יפה ממנה במושב. בחורים רדפו אחריה, היא נשארה רצינית, חיכתה לאהבה. חיכתה וחיכתה, עד שכבר הפסיקה להרים ראש, כתפיה הושפלו מול אמירות אמא:
למה את מסננת? תישארי רווקה!
והיא ניסתה להסביר אין לה עניין במישהו שלא אוהבת.
ואז חזר מהצבא בחור מכפר סמוך, היא לא הכירה אותו בכלל, חזר לסבא וסבתא אחרי הצבא, לא לבית הוריו. לאט לאט, כשהכירה את יעקב, התאהבה. והוא, כשראה אותה, מיד שלח שידוך. אמא של שושנה שמחה הילדה כבר אחרי הזמן, מצאה סוף סוף שידוך!
עשו חתונה גדולה ושמחה. שושנה הסתובבה בעננים, לא שמה לב לאווירה המוזרה סביב השולחנות. רק כשראתה את חמותה מצביעה על עגלה בה הייתה תינוק קטן ליד אישה לא מוכרת, הרגישה שמשהו לא בסדר יעקב היה מאורס לפני הגיוס, לא האמין שהילד שנולד שייך לו לפי הזמנים. אחר כך התברר שהייתה לו בת לשעבר עם בן.
בחורה זו, שהייתה לו בן, לא הסכימה לחזור אליו. לא סלחה על הבגידה ולא ידעה שאמה לוקחת את הילד להראותו בחגיגת החתונה של יעקב ומראה לאשתו החדשה.
רציתי שתדעי למי התחתנת.
שושנה לא הבינה מה טוב יוצא מזה, היא אהבה את בעלה, ומה שהיה לפני אין צדיקים, לא? כל אחד טועה.
היא לא מנעה מיעקב לראות את בנו, אבל מהר מאוד הבינה שהוא אוהב רק את עצמו, וכל היתר כמו מסגרת לתמונה. לא היה לה במה להאשים אותו עבד, פרנס. אבל חום לא היה. בית מלא וריק כאחד.
היו להם מעל חמש עשרה שנות נישואין קרות, והם נפרדו. יעקב עזב, השאיר לה את הבית. ביקש שתסלח, לא הצליחה, אבל הלב התרכך מעט מה לעשות, זה הגורל שלה.
שנתיים חיה לבד בגאווה, מתעלמת מרכילות. הלב כאב מי רוצה לחזור לבית ריק?
עם נחום, הגבר החדש, זה לא היה מובן מאליו. היה עירוני, אדם מופנם, מתקן הכול בבית, ודואג להביא משהו קטן בכל ביקור. היא החליטה שגרוע מזה לא יהיה לפחות לא תישאר בודדה בזקנה.
מנחום לא ציפתה לדבר, אבל הגורל סובב כך ששושנה נשאה שתי בנות לא ידעה עד החודש החמישי שהיא בהריון. רחל, השכנה, שמה לב שמשהו קורה.
את בהריון, שושנה!
מה פתאום? אני עקרה!
רופאים אומרים שהאשם לא תמיד אצל האישה. אולי עם יעקב לא היה יוצא… תבדקי בעיר!
חזרה שושנה מהעיר מחויכת, שני אנשים הפכו אסופת עיניים. בעקבות רחל, באה בת שנייה החיים שופעים.
שושנה אהבה את בנותיה אהבת נפש תמיד מטופחות, אפילו כשילדו ילדות אחרות נכנסות לבוץ. לא כעסה, לימדה כל מה שצריך לשטוף גרביים, לתפור קרעים.
אחרי שבתה הצעירה התחתנה, נחום הלך לעולמו בתאונת דרכים בדרך מהעיר. שושנה נשברה, אבל הנכדה מירה החזירה לה אור. הרגישה שהיא פורחת שוב.
חייה סבבו סביב נכדיה הבת הצעירה גרה רחוק, באה רק בחגים. מירה, הבת של רחל, גדלה והיא כל כולה סבתא שלה יפה כמוה, אבל עקשנית לא פחות. כשהתבגרה התאהבה עד אובדן חושים בבן השכן יונתן, שהיה מבוגר ממנה בחמש שנים. היא רק בת שש עשרה, לא מבינה כלום, אבל מתעקשת אוהבת!
יונתן לא שם לב אליה, אהב בחורה אחרת, נעמה בת יפה, מפונקת, הבת היחידה של בעל קיוסק עשיר. אבל נעמה מאוד גאוותנית, לא נכנעה ליונתן בקלות.
יום אחד קרה לה משהו הייתה לה ידיד מהעיר, חיזר אחריה, נסעו יחד לים, נעלמו לכמה שעות, חזרה שקטה ופצועה, קרועה, רק סבתא שושנה ראתה אותה חוזרת באור ראשון, לא אומרת מילה, אין עיניים.
שבוע אחר כך הכריזו עליה שידוך חתונה מהירה. יונתן שמח, רחל לא. שושנה ידעה, אבל שתקה היה לה דרמה משלה בבית.
מירה בכתה ימים שלמים, מביטה על היונתן שבחצרו בונים סוכה לחתונה. בסוף, ביום החתונה, הלכה, עמדה בצד ויצאה הביתה. ארזה מזוודה, חיבקה את אמא ואת שושנה ונסעה לעיר. הן בכו, אבל ידעו הזמן ירפא.
אבל לא הספיקה מירה להתחיל מחדש אמא חלתה, אושפזה, לא חזרה ברגליים. שוב חזרה למושב, מחכה לשושנה בבית, מטפלת בכולן לבד אין לה תעודה, עובדת ברפת. היא לא פחדה מעבודה, תמיד אהבה חיות.
תוך שהיא עסוקה, יונתן ונעמה עזבו את המושב, לא שמעה מהם.
מירה טיפלה בקהילת הנשים. למשפחת רחל ויונתן נולדו ילדים בעיר, אבל רחל לא ראתה נכדים יונתן נהג משאית, עבד קשה, כתב מכתבים קצרים עם העברות בנק, לא פרט הרבה. רחל דאגה.
דאגות כרסמו אותה, חלתה, הובאה לאשפוז מירה דאגה להכול, הייתה חוזרת בוכה מהדרך, הרופאים לא סיפקו תקווה. שושנה כתבה ליונתן, אבל הוא לא בא. כתבה שוב:
כנראה, התייאש ממנה. מה חבל! חשבתי שהוא בן-אדם!
סבתא, הבטחת לא לשפוט בלי לדעת. אולי תתברר האמת.
איני יודעת, ילדה.
למה קראת לו עטיפה (פנטיק)?
סיפור ישן. אהב לאסוף עטיפות ממתקים. היה נותן דברים יקרים בשבילן. פעם הכלבים שלו תקפו את התרנגולות של אמא שלו, הוא נתן את כל האוסף שלו כדי לקנות לה חדשות. ילד כזה ואיך מתהפך הלב.
שבוע אחרי שרחל חזרה מהאשפוז, איבדה פתאום את הדיבור, מירה ארגנה לה תומכת מהעיר. אין מה לעשות. אי אפשר להרשות לה להישאר ככה לבד.
ויונתן הופיע פתאום. בזמן הזה מירה כבר התרגלה להיות עם שתיים חולניות טיפלה קודם באמא ואז ברחל. סבתא שושנה מתעצבנת: “איך אפשר לעזוב ככה אמא?”
יום אחד, בעודה שוטפת רצפה אצל רחל, דלת נפתחת, בן קטן רץ דרך הסלון, משאיר אחריו טביעות בוץ ושואל בעיניים גדולות:
את אמא שלי?
יונתן, שעומד מאחור, מתנצל: “סליחה שבאתי באיחור. מקס היה מאושפז, אי אפשר היה לעזוב אותו. גם מיכלי איתי אמא שלה כבר לא פה. עזבה אותנו עם בעל חדש”.
מירה השתנקה, הרגישה את הלב נפתח לא ידע למה, אבל כבר לא התביישה מהגבר הזה, הגבוה, עם הילדה שדומה לו.
הילדים איתך תמיד?
כן. אני פה עכשיו. אמא ישנה, נכון?
ישנה. פתאום נרגעה. זמן מנוחה עושה לה טוב. רק שתתחזק שוב.
כל הצדדים כואבים לי, אמרה רחל פתאום, ואחריה מירה סיימה לנקות, הניחה סיר מרק ולחם לילדים על השולחן ורצה הביתה, שכחה להיפרד מיונתן.
חשבתי שהלב שלי התקרר, חשבה לעצמה. טעיתי פחדתי מהגבר שהוא כבר לא הנער ששיחק איתי מעבר לגדר. וגם אני לא אותה אחת. התבגרנו.
אחרי יומיים, רחל אמרה לשושנה: “אני רוצה שיקחו אותי לבית אבות, לא להיות עול.” שושנה הזדעזעה, איזה כוחות קיבלה פתאום! יצאה, קראה ליונתן, ירקה לרגליו, הסתובבה והלכה לא רצתה אותו ולא שאלה את מירה.
אבל מירה לא סבלה: קפצה לחלוק, נכנסה לנעלי גומי, רצה לחצר השכנה.
יונתן! מה אתה חושב שאתה עושה? לא אתן לך לקחת מפה את רחל! אנחנו נטפל בה בבית! אני אדאג לא צריך שתיקח אותה לשום מקום!
יונתן פרץ בצחוק, דמעות בעיניו, ואמא שלו מחייכת.
נרגעי, מירה. אני נשאר פה. לא לוקח אותה לשום מקום.
אז למה ארזת מזוודה?
צריך לגמור עניינים בעיר, לקחת דברים, לסדר עבודה. הילדים יישארו פה, דיברתי עם האחות שתשמור עליה בינתיים.
ופה מירה הראתה לכולם מי היא באמת. נעמדה מול יונתן, הביטה בו בעיניים ואמרה:
תן לילדים להישאר! אני אשמור עליהם וגם אחכה לך. הבנת?
הבנתי… איך לא ראיתי אותך עד עכשיו?
לך תדאג למשקפיים בעיר כדי שלא תפספס עוד… חיבקה את הילדה ליד רגליה. בואו, נלך אל סבתא שושנה היא השרתה בצק לעוגות. מי אוהב עוגות?
ושנים אחר כך יונתן הוציא ראשונים את רחל ואחריה שושנה החוצה.
קדימה, אמהות! הבאתי כורסאות חדשות מהעיר, לשבת וליהנות מהאוויר.
יונתן מכוון את הצעדים לניחותא, מסייע להן לשבת, מקשיב לרעש הילדים בבית.
התעוררו הקטנים! מירה עדיין לא חזרה. אלך לראות למה בוכים…
בקרוב תחזור?
יש לה עכשיו את המבחן האחרון. בטוח תגיע ראשונה.
מכונית עוצרת ליד השער, הילדים צועקים מהעץ:
אמא! אמא הגיעה!
ומירה אחרת לגמרי, לא הילדה שחשבה על יונתן בלילות מחבקת בחום, קורצת לבעלה:
קיבלתי חמישה!
ברור! יונתן עונה ונכנס הביתה.
התאומים כמו יונתן, חסרי סבלנות, לא יאהבו לחכות הרבה. אלה העטיפות האמיתיות של המשפחה.
