צבעונים
אלוהים, איזו יופי! עליזה בן-דוד, את ממש קוסמת!
הצבעונים הצבעוניים היו משמחים את העין כמו חלום של יום אביב בהפוך. יעל ידעה היטב כמה מאמץ השקיעה עליזה בן-דוד כדי ליצור את הפלא הזה. שנים ארוכות הוקדשו לגינה הקטנה הזאת, שבתחילה היתה חצר עייפה ואפורה, ובהדרגה הפכה לגן פורח ועתיר צבעים. אפילו הגינה הציבורית שבפינת הרחוב, לשם לוקחת יעל את נועה, אין ספק גם זאת יוזמה של עליזה. ידעה עליזה להפיח חיים ולנטוע יופי במקום שאין בו דבר. החצר לא נראית כמו פעם. עכשיו הכל מבריק מניקיון, יש מרחב לנשום, ואם מדברים על פרחים זו כבר אגדה בפני עצמה. כל פרח נשתל במו ידיה. יעל גרה שם כמעט חמש עשרה שנה, מאז שהוריה עברו לדירה. מעולם לא ראתה שמישהו בכלל מנסה לטפח גינה, רק עליזה וגם זה, רק מאז שנשארה לבד. מרגע שבעלה איננו, שקעה בגינה כאילו היא חלק בלתי נפרד ממנה.
קשה להיות לבד בגיל כזה. הבן רחוק, כמעט ולא נשאר על מי להישען. עליזה סירבה לעזוב, קשורה היתה לעיר, לילדותה ולזיכרונות כולם. הבן עם משפחה משלו, לא ממש מסתדר עם כלתה, לה כבר יש עזרה משלה מאמא שלה. ומה תעשה עליזה? בסופו של דבר, תמיד תישאר האורחת.
עליזה אף פעם לא התלוננה בפה מלא ליעל, אבל יעל קלטה לבד את העצב הטמון מאחורי עיניה. להיות לבד זה כואב.
יעל מכירה את הבדידות הזאת היטב. כשנפרדה מבעלה הראשון כמעט איבדה את עצמה מרוב דיכאון, ויתכן שיכלה להציל הכל אם רק הייתה מעלימה עין מהתעלול הקטן שלו. אבל מה תעשה, כאשר הבגידה היא עם שותפתה לספסל הלימודים מהיסודי, שלפחות שמונה שנים חלקו הכל אפילו את הסודות.
יעל הביטה לעיניה של שירה ורק אחרי ששללה לבעלה את מפתחות הדירה, התמסרה בכל ליבה ללכאוב, כל השבוע לא יצאה מהמיטה. הרשימה לעצמה חופשה מהעבודה כדי להתמסר לאבל.
אבל ייאוש אמיתי היא לא הצליחה להשלים. שכבה מחובקת עם גלידת פיסטוק, עיניה נפוחות ואפה אדום, עד שבאופן מוזר פתאום נשמעה דפיקה קשוחה, לא דפקו אלא היכו בדלת. לא חשבה רגע שאולי לא כדאי לפתוח; כשדופקים כך זו תמיד צרה!
יעל לבשה גינס זריז והלכה לפתוח.
עליזה בן-דוד עמדה שם; יעל זוכרת אותה כאדם רגוע ויציב, עוברת בין השכנים, טובת לב עם כל ילד.
נו, מה שלום הבטן של יונתן? רבקה כבר ישנה בלילה? מעיין מקבלת מספיק חלב, דפנה?
רופאת ילדים, פדיאטרית אמיתית. תמיד בפיקוח, לטובת כולם. זו הייתה עליזה.
אבל אז עמד מולה צל חיוור, לא העליזה שהכירה. שיער מבולגן, עיניים אדומות.
מה קרה לך, יעל? למה הבכי הזה? כואב משהו?
יעל הרגישה שקוראים לה מבפנים, בדיוק כשהיא ניסתה לברוח מתוכה. זה הספיק. לה כואב אך לעליזה כואב פי כמה.
וכך באמת היה. יש הבדל בין לאבד בן-זוג, ועדיין לדעת שהוא חי לבין לאבד אותו לחלוטין, בלי דרך חזרה.
בעלה של עליזה לא שרד את ההתקף. בתחילה התעקש על הכדורים, לא הסכים שיקראו למדא. אחר כך כבר היה מאוחר מדי. עד שהאמבולנס הגיע
עליזה, שהייתה נוהגת לקנות גבינה ירושלמית בשוק בכל בוקר, מצאה את בעלה בכניסה לבית. ניסה כנראה לצאת לפגוש אותה אך לא הצליח לרדת במדרגות.
יעל יום שלם רצה אחריה, עם מעיל פתוח וטלפון ביד. חזרה רק כשהשמש שקעה, זרקה את הגלידה הרכה, ניקתה את הדירה, ישבה ארוכות במטבח, מקשיבה לשקט ומסתחררת בין מחשבות.
מחרת בבוקר אספה את המסמכים והגישה בקשה לגירושין. הבינה: אי-אפשר לדחות את החיים. לסבול לא עוזר. צריך להמשיך קדימה, אחרת תקועה לכלום. החיים קצרצרים, כל רגע יקר מדי. למה לשרוף אותו על כעסים?
בסוף הצליחה לשרוד. לאט, צעד צעד, יצאה מהבור שכרתה לעצמה.
עבודה חדשה, אהבה חדשה… לא קל, אבל הנה, עכשיו יש לה את דני ונועה, והחיים שוב צבועים בשלל צבעים.
אצל עליזה המצב אחר. את יגונה על בעלה הצליחה לבולע, פחות או יותר. אך משהו ממנה קפא. פעם הייתה שכנה שמחה ומצחיקה, עכשיו צל חולף. עדיין מחייכת, ועדיין פונה לשכנים, אך יעל רואה הכל מטעמי הרגל. החיוך קפוא, המחווה ריקה, כמו קרח בין השורות.
שנה, שנתיים, שלוש… יעל שמעה שיצאה לפנסיה ועברה להתבודד בבית החורף בכפר. אבל גם המפלט הזה נמכר, כשבנה היה צריך מימון לדירה חדשה איך לא תעזור לילד היחיד?
אז, אחרי שמכרה את הבית, יעל החליטה לעשות מעשה. אי-אפשר להרפות ממי שהולך איתך כל השנים, ממי שבשעת לילה קמה לבדוק חום לילדך. אי-אפשר פשוט להסתובב ולהתעלם.
יעל חונכה אחרת.
אל תעמדי מן הצד, יעל! תעשי מה שאת יכולה. אולי יום אחד תזדקקי ליד מחזיקה. לפעמים זה כל מה שצריך אחיזה, מישהו שיגיד: אני איתך.
יעל שמעה את הוריה בכל נים. מבחינתה, משפחה משמעה כולנו יחד, כמו בסיפור של סבא על הגזר. גם כשהוריה עברו קרוב יותר לאחותה הקטנה בחיפה, המשיכה לדבר יומיום, אלה לא שיחות נימוס. תמיד הרגישה אוהבים אותה, דואגים לה. זה בסיס.
אצל עליזה זה לא הספיק. האור קמץ, היא נהייתה שקטה, רזתה, בקושי נראית בחצר.
התנהל לה כשלון קיום משמים. בנה לא יחזור, הכל נחלתו, חיים אחרים. כואב…
לא נשארו לה פרט לילדי השכנים, מדי פעם כמה חברות עם נכדים ועיסוקים משלהן.
והבדידות נשארה. כשמכבים את הטלוויזיה בלילה, לילה נופל על הנשמה. מתחשק לילל לירח.
יעל הבינה ששיחות לא עוזרות. אפילו מחמירות. כי אחרי מפגש עליזה בכלל מסתגרת. אולי פשוט לא פותחת את הדלת.
אז יעל הפנימה יש לנסות אחרת. לא מילים, מעשים. משהו שישבור את מעגל העצב.
התשובה צצה לה פתאום. דני נהג לפנק אותה בקטנות, אבל בוקר אחד הביא צרור אדיר של צבעונים לימי הולדתה של נועה, ופתאום: אאוריקה! דני כמעט נבהל, יעל הרגיעה אותו, הסבירה. למחרת נגשה לדלת עם ארגז בצלים של צבעונים. דני נעלם מיד, רק פתח את הדלת ונתן לה לעבוד לבד.
אני כבר אסתדר!
זה עבד.
יעל יצרה סיפור משכנע: פגשתי סבתא בדוכן, עכשיו אין לי מה לעשות עם כל כך הרבה, נזכרתי בפרחים שיש לך בכפר! הרי תמיד הבאת זר לאמא שלי… תוך כדי מדגימה את ביטנה הריונית.
עליזה עברה באצבעות על הבצלים, הרימה גבה בתיאטרליות, ובפעם הראשונה מזה זמן חייכה חיוך קטן.
אבל צבעונים לא מספיקים. הם חולפים בזמן קצר, צריך לראות איזה עוד פרחים נוכל לשתול שיישאר, שתהיה שמחה גם בקיץ וגם בסתיו.
כך התחילה האגדה של גינת הגן.
אף אחד לא ממש רצה לעבוד, אבל לשתילים ולבצלים דווקא תרמו בשקט. יעל ניהלה הכל בהתחלה. אחר כך, כשנולדה נועה, עליזה תפסה פיקוד.
לא הסתפקה בפרחים. קישרה עם הרשויות, הבאנו מתקני משחקים חדשים, ספסלים יפים.
החצר קמה לתחייה.
השכנים שעד אז גירדו בראש במבוכה, מצאו את עצמם בונים גדרות עץ סביב הגינה בסיום שבת ניקיון. עליזה כמעט התעלפה מהתרגשות.
עכשיו בילתה שם כל שעה פנויה שותלת, משקה, מתקנת. ראתה בזה משמעות, ובלב של יעל גאו עיני דמעות מי היה מאמין שצרור צבעונים מאולתר ייתן חיים כאלו.
נועתָה למדה ללכת, יעל טיילה איתה לאורך השבילים, ממתינה לרגע שבו יפרחו הצבעונים.
והרגע הגיע!
יעל עצרה המומה מול הערוגה, עזבה לרגע את ידה של נועה. נועה ניצלה את ההזדמנות וברחה.
נועה! יעל זינקה בעקבותיה, פוחדת שתגיע לכביש. עליזה הרימה פחית צבע, מחייכת:
תפסי אותה, יעל! הנה לך אימון כושר, במקום לקטר שאין זמן לספורט!
אל תשאלי! יעל תפסה את נועה, שניסתה לברוח מנשיקות.
שמתי לב שהיא רצה על קצות האצבעות שלך.
נכון. ככה היא גם בבית. זה מסוכן?
לכי איתה לרופא ילדים, שיבדוק. רוצה המלצה?
אשמח!
אדבר עם חברות, מישהו יידע. הדור הוותיק כבר אחרי הפנסיה…
איזה רדיו? יעל שאלה.
רדיו השכונה, יעל! עליזה צחקה את יודעת, המלצות עוברות מאמא לאמא…
תודה!
קצת דיברו, ואז על בעיות עם דני. עבודה, משכנתא, כל מה שמוכר. עליזה נתנה לה עצות של חכמות חיים לדבר, לא להתפרץ, לדבר רכות. “אל תגידי לבעלך שהוא לא טוב תגידי שאת מתגעגעת. שלא מחכה לערב שהוא סוף סוף בבית, לא לסוף שבוע המשותף? ככה לא יפגע יבין.”
והמשיכה, סיפרה איך בן זוגה רצה כלב, והיא ידעה שתסבול מהטיפול בו. בסוף הסכימה, ירדה עשרה קילו מההתרוצצות עם הכלב. הילד קטן מדי, הבעל כמעט לא בבית. בסוף הפכה לחברה הכי טובה של הכלבה ואם רק קמה בבוקר מוקדם, ידעה שלבעלה כבר לא יהיה סיכוי להוציא אותה שוב…
יעל התגלגלה מצחוק.
כולה דומה לי! צחקה עליזה, כשלקחה את הצבע מבת נועה.
הפגישה נגמרה, נועה התנדנדה בנדנדה, יעל מתבוננת בעונג רגוע.
בדרכן חזרה הביתה קרה משהו מוזר. החצר היתה שקטה, עליזה כבר גמרה לצבוע את הגדר והלכה. באמצע הערוגות התנהלה ילדה קטנה שבקושי גדולה מנועה, דרכה ברגליים קטנות על פרחי הצבעונים, חלקם כבר נעקרו.
אם הילדה עמדה ליד וסימנה בראשה בשביעות רצון.
מה קורה פה? שמעה עצמה יעל לוחשת.
ומה בדיוק הבעיה? עיני אם הילדה כחולות וקרות, לא מבינות.
למה את נותנת לילדה לרמוס את הפרחים?
למה לא? מי תעצור אותו? את?
את רואה בזה התפתחות?
כן. להכיר את העולם. פרחים צומחים כדי שנקטוף.
כאן זו גינה ששתלו וטיפחו! מישהי טרחה עליה!
באמת! צוחקת האם איזו דרמה! זה רק פרחים. יצמחו חדשים.
כעצבים עלו ביעל, רצתה כבר לצעוק, רק בכי של נועה עצר אותה. במקום הרימה את בתה, שלפה טלפון.
קחי את הילד ואני מתקשרת למשטרה.
נו באמת, איזה פינוק! תתקשרי, נראה מה יעשו לי.
האם גירשה את הילדה מהמקום.
יעל שמעה מאחור צעדים. הסתובבה: עליזה עמדה שם, השקית ביד, יד שניה אוחזת עוגייה לנועה. רצתה להסביר, אך עליזה סגרה את הדלת אתה.
יעל ניסתה לדפוק, חזרה עם נועה הביתה אבל עליזה לא פתחה יותר.
יעל איתרה את בנה של עליזה, התקשרה. אמא בסדר, רק נשברה. לא רוצה לראות אף אחד. היא הסבירה בקצרה הבטיחה לשים עין.
באותו ערב, דני נשאר עם נועה, יעל עברה מדלת לדלת בשכונה, גייסה שכנים. למחרת, לעת ערב, כל מי שיכל עזר. מהקופסאות שהוציאו מהתא המטען עלו פרחי צבעוני חדשים, שתילים, אדמה. הערב נמזג לזהב, דני החזיק את נועה, יעל רצה שוב ושוב קדימה ואחורה, לפני כולם.
היא לא נתנה לפחד להשתלט על נועה. רצתה שלה לעולם לא תיכנס חרדה כזאת ללב.
בשבת בבוקר, היא עלתה לעליזה.
עליזה, בואי רגע, את חייבת! זה חשוב!
הדלת נפתחה. עליזה, מעט קפואה, זזה בצעד קטן.
בחוץ, באור השמש הצלולה חיכתה לה גינה אגדה: ים צבעונים, שתי ערוגות חדשות, מלאות פריחה, כל השכנים מסביב.
מה זה? איך זה?
עליזה, תבואי! יעל הובילה אותה לספסל. סליחה שלא הצלחתי לשמור על הפרחים שלך. אבל ראינו כולנו מה עשית בשבילנו… תראי כולם פה. המטופלים שלך, השכנים, הילדים כבר אנשים עם משפחה… את כל כך חשובה. עכשיו יהיו לך פשוט עוד פריחות בגינה!
עליזה ניגבה דמעה. קמה.
־ ובואי נראה. במה שתלתם פה? איזו גינה… איזה חלום נהדר.
