איזה יופי, אלוהים! אילנה רות, את פשוט קוסמת!
הצבעים של הצבעונים כמעט מסנוורים את העיניים. תמר ידעה היטב מה עלה לי אילנה רות להשיג את כל היופי הזה. שנים השקיעה השכנה באדמה היבשה והאפרורית של החצר, עד שצמחה כאן גינה פורחת. אפילו הגן לילדים, שאליו היא הולכת עכשיו עם מיה, הוא פרי יוזמתה של אילנה רות. פשוט אישה שיש לה ידי זהב ועיניים שרואות טוב החצר כולה נהייתה משהו אחר. נקי כאן, מרווח, והפרחים… עולם ומלואו. כל אחד מהם נשתל ביד אילנה רות לבדה. כל השנים שתמר גרה כאן כמעט חמש עשרה שנה, מאז שהוריה עברו לדירה הזאת לא ראתה אדם שיטרח לשתול פרחים בחצר המשותפת. רק אילנה. וגם זה רק מאז שבעלה נפטר. מאז נשארה לבד, זה מה שהחזיקה אותה.
קשה להתבגר לבד. הבן שלה רחוק, ואין על מי להישען. לעבור דירה סירבה נחרצות. כל חייה בעיר הזאת, כל מי שאהבה, נשאר כאן. והבן עם משפחה משלו, יחסים קרים עם הכלה. ההיא אימא שלה מתחת לאף, מה היא צריכה עוד עול? ואילנה, בן אדם טוב לב וחברותי, בכל זאת נשארה זרה ביניהם.
אילנה רות אף פעם לא התלוננה, אבל תמר ראתה כמה היתה עצובה. קשה לגמרי לבד.
תמר הרי יודעת מה זה. כשהתגרשה מבעלה הראשון, הרגישה כאילו העולם נפל עליה. יכלה לשמור על הנישואים אם רק היתה עוצמת עין על פלרטוט קטן… אבל איך אפשר, אם ה”אחרת” היא רבקה, החברה הכי טובה מילדות? הייתן שתיהן בנות שמונה יחד בכיתה… לא סופרים כמה מלח ואבק אכלתן יחד. תמר הביטה לרבקה ישר לעיניים, לקחה את המפתחות לדירה מבעלה, ואז נכנסה למסכת “סבל” גדולה. כמעט שבוע לא יצאה מהמיטה, לקחה חופש מהעבודה כדי לבכות במלוא הכוח.
אבל לתמר לא היה זמן לסיים להתמסכן: ישבה עם דלי גלידה, עיניים נפוחות, כשפתאום נשמעה דפיקה חזקה בדלת, לא דפיקה ממש חבטה. יש מי שמרביץ ככה בדלת? זה אותות של צרה.
תמר לבשה ג’ינס ופתחה את הדלת.
בחיים לא תישכח את אילנה רות באותו הרגע. תמיד ראתה אותה אישה רגועה, בטוחה בעצמה, מחייכת ומברכת כל שכן, שואלת על כל ילד בגינה.
מה שלום הביטן של יואב? איך עמית ישן? ליעד מספיק חלב?
רופאה, רופאת ילדים אמיתית. תמיד ידיים פנויות ולעולם לב רחב. כזאת היתה אילנה רות.
אבל מולה עמדה אישה אחרת לגמרי, קרועה בצער. ברגע שראתה את תמר, לא שאלה על עצמה עשתה צעד הצידה מהכאב שלה ושאלה:
מה קרה לך, תמירה’לה? למה את ככה דומעת? משהו כואב?
תמר התעשתה והבינה: כאב לה, אבל לאילנה בטח כואב הרבה יותר. משהו איום קרה.
ואכן יש מקרים שאפשר לאבד בעל ולאהוב אותו מרחוק. אבל יש מוות אמיתי סופי. אילנה רות איבדה את בעלה. הוא לא חיכה למד”א רגיל היה לסבול את ההתקף עם כדורים, ופתאום היה מאוחר מדי.
אילנה, שבכל בוקר הלכה לשוק להביא גבינה וצמחי תיבול, מצאה אותו שוכב בכניסה. כנראה רצה לרדת אליה, אבל לא הספיק לרדת במדרגות.
באותו יום תמר רק חטפה טלפון, לבשה עליונית, ורצה אחריה.
לערב חזרה, השליכה את הגלידה הנמסה לזבל, ניקתה את הדירה וישבה במטבח עם כוס תה קרה, חושבת.
למחרת אספה מסמכים והגישה תביעת גירושין. אי אפשר לדחות את החיים. כאב לא משנה שום דבר צריך ללכת קדימה, אחרת רק מתדרדרים יותר. לחיים יש רק חזרה אחת אין ריפיט. אז למה לבזבז אותם על כעסים?
אחרי זמן הצליחה להרים את עצמה. לא היה קל. אבל פתאום יש לה דימה ומיה, החיים קיבלו צבעים אחרים.
אצל אילנה רות זה היה יותר קשה. התאוששה מהאובדן, עד כמה שאפשר. מתרגלים להכול בסוף, אבל האישיות השמחה שלה התעמעמה. כן, היא מחייכת, שואלת, אבל החום נעלם. כאילו מישהו שימר אותה בקור הפכה לצל דקה של עצמה.
עוד שנה, עוד שנה… אילנה עבדה עד הפנסיה ואז הסתגרה בבית, ואז נאלצה למכור את הדירה בכפר בשבילו, כשבן שלה רצה כסף לדירה. איך אפשר לא לעזור לו? יחיד.
הפרידה מהכפר הייתה שברון לב. תמר החליטה שזהו אי אפשר להשאיר בן אדם כזה לבד. במיוחד את זו שתמיד באה להציל אותך. ללחוש: “אל תשברי!” ולרוץ בלילה למדוד חום לילדה שלך. על הדאגה הזאת אי אפשר להישאר אדישים.
היא תמיד שמעה את הוריה:
אל תעמדי מהצד, תמר’לה! תעזרי כמו שאת יכולה. כשתצטרכי יחזירו לך. אהבה זה הדדי, לא חד סטרי.
המשפחה שלה תמיד הידקה שורות. גם כשהוריהם עברו לאילת, מדברים כל יום, באמת דואגים.
אבל למילים לא היה אפקט על אילנה. הקשיבה, הנהנה, אבל החיים אוזלים. רזתה, נעלמה, פחות יוצאת. עצובה נורא.
הבן בעיר רחוקה, המשפחה שלו, החוקים משלו. טוב לו, אבל כואב לה.
חוץ ממנו לא נשאר הרבה, ילדים של שכנים, כמה חברות כל אחת עם העניינים שלה, נכדים… והחלק שלה בדידות. פחד מערב, מהשקט הטורדני שיש אחרי טלוויזיה כבויה.
תמר הבינה הדיבורים לא עוזרים, רק גורמים לה יותר להסתגר. אם לא פועלים הכל נאבד. צריך לעשות מעשה.
ואז לא בכוונה. יום אחד דימה קנה לה צרור אדיר של צבעונים, תמר הרגישה “אוריקה!” בראש. באותו יום דפקה אצל אילנה רות, כשדימה מסתלק לבקשתה.
אני בעצמי אטפל בכל.
היא שיקרה מקסים: לא יכלה לעבור ליד סבתא שמוכרת “פרחים”, נשארה עם בצלילים מה לעשות?
ואז נזכרתי, אילנה רות, שבכפר שלך תמיד היו הצבעונים הכי מדהימים. את כמה פעמים הבאת לאמא שלי זר? הצילי אותי! החצר כאן מייבשת את הנשמה… אולי נשתול פרחים? אני לא יודעת איך!
אילנה רות בדקה את הבצלילים, נופפה באצבע ואפילו חייכה אחרי הרבה זמן:
נעשה יופי. אבל, תמר’לה, צבעונים לבד לא מספיק. הם נובלים מהר. צריך לחשוב על מה שיראה טוב כל השנה.
כך התחיל המסע להפוך את החצר לגן-עדן. אף אחד לא רצה לטרוח, אבל לתרום כסף לצמחים כן. תמר עשתה קניות, בהתחלה. ואז, אחרי שמיה נולדה, אילנה רות לקחה הכל עליה.
והיה לה חסר אז ניצלה קשרים ישנים, דאגה למתקני ילדים, להוספת ספסלים בחצר.
החיים חזרו. גם הגברים תרמו, בנו גדר לבנה מסביב לגינה אילנה רות כמעט בכתה מהתרגשות.
כל זמנה בגינה: שותלת, משקה, מסדרת. היה לה במה לקום בבוקר, וזה שימח את תמר. היא יצאה לסיבוב עם מיה, מוקירה בלב את דימה על הצבעונים.
עם הזמן מיה התחילה ללכת ואמא שלה חיכתה לצבעונים של אילנה רות שיפרחו.
והנה! החצר התמלאה.
תמר עמדה נדהמת, שיחררה לרגע את ידה של מיה. הילדה נצלה מייד והחלה לרוץ.
מיה! תמר רצה אחריה, שלא תוצאת לכביש.
אילנה רות, בינתיים, זקפה גבה, הפסיקה לצבוע את הגדר וצחקה:
תפסי אותה, תמר! הנה ההתעמלות שלך לשבוע!
אל תזכירי! תמר תפסה את מיה, חיבקה ונישקה.
מאיפה לוקחים כאלה זריזות?!
ראית שהיא רצה על קצות האצבעות? אילנה רות דאגה.
כן, גם בבית, יותר בולט כשהיא יחפה. זה לא טוב?
כדאי לבדוק נוירולוג. רוצה המלצה?
אשמח.
אבדוק ב”בֵּיבִּי-רַדִיו” שלי.
מה זה בייבי-רדיו?
השטאגי אמהות, תמר’לה! אברר אצל החברות מהשנים בקליניקה.
תודה!
על לא דבר. איך אצלכם?
סבבה. דימה עובד בלי סוף. אני בקושי רואה אותו…
זה סימן שהוא איש אחראי. עדיף מלשכב כל היום על הספה?
ברור.
תזכרי, הריב עם בעל לא מועיל בכלום. תגידי לו מה חסר, אבל בעדינות. לכי תכיני לו תה, תאכילי, אחר כך תדברי.
יפה, אין לי סבלנות.
תלמדי להיות “חכמה בלב”. אל תאשימי אותו, תאשימי את המצב. תגידי שאת מתגעגעת אליו, לבת שלך חסר אבא… לא יצא מזה ריב, רק התקרבות. בעלי ואני כמעט חמישים שנה לא רבנו ברצינות, חוץ מפעם אחת בשל כלב…
מה, בגלל כלב?
כן, הבן רצה. אני התנגדתי, ידעתי שכל העול יפול עליי. בסוף, כמו שחשדתי, כל הבוקר עם הכלב, ירדתי במשקל, הפכתי לספורטאית…
אז זה עבד לטובה!
ברור! הכלבה היתה חכמה הבינה שכשהבעל בבית, לא משתלם לה להעיר אותו. רק אותי.
תמר צחקה.
ברור, הכל עובר בירושה! אילנה רות הזיזה את הצבע מהישג ידה של מיה.
נפרדו, תמר הלכה עם מיה לגן המשחקים. הנדנדות, החול, שירים שגרה.
כשהתקרבו לבניין, ראתה משהו שאיבן לה מילים. אילנה כבר לא היתה שם. בגן ילדה קטנה, צעירה ממיה, משתוללת.
רוב הפרחים נעקרו, נרמסו.
תמר הביטה על הגינה ליד הבניין האחר גם שם כל היופי נהרס.
אמא של הילד, עמדה בצד, מסתכלת בגאווה.
מה קורה פה? תמר שמעה את קולה חנוק.
מה הבעיה?
המבט התמים והכחול הדהד.
למה הילד שלך הורס פרחים?
למה לא?
זה לא בסדר!
בעיניך. מי יגיד לעילאי שלי מה לעשות?
בעיניך תלישת פרחים זה התפתחות?
בטח. להכיר את העולם זה לפעול בו כראות עיניך. פרחים נועדו לקטוף.
מישהי עמלה פה. זו לא שדה. מישהו טיפח את זה!
נו, אז? סתם פרחים. יבואו פרחים אחרים.
תמר בקושי החזיקה את עצמה, רצתה כבר להגיד או לעשות משהו.
בכי קולני של מיה עצר אותה.
קחי את הילד שלך! אני כבר מתקשרת למשטרה! תמר לקחה את מיה ביד והוציאה נייד.
יקרתי, איזה דרמה! שוטרים בגלל כמה צבעונים!? שיתקשרו, נראה אותם עושים לי משהו.
האמא שלפה את הילד, התמלאה עלבונות, עזבה בגאווה.
השכנות שמעו, הציצו מהמרפסות.
יא אלוהים… אילנה רות הופיעה פתאום על המדרגות, מחזיקה משפך ולביבה בשביל מיה.
רצתה לשאול מה קרה, אבל נאנחה, הניחה את המשפך והסתגרה בדירה.
תמר ניסתה לדפוק על דלתה, ללא תגובה.
מיה בכתה, כבר הזמן לאכול ולישון, תמר חזרה הביתה, מבטיחה לשוב אליה.
גם כשתמר חזרה אחרי כמה שעות אין תגובה בדלת של אילנה רות.
תמר שוחחה עם הבן של אילנה, הסבירה:
היא בסדר. ביקשה לא לראות אף אחד. מאוד נסערת, לא הסבירה לי מה קרה.
אני אטפל בזה.
אבל תמר לא ויתרה.
בלילה, מיה נשארה עם דימה, תמר עברה דירה-דירה אצל השכנים, תיאמה יוזמה. לרוב היה אכפת.
בערב למחרת, בחצר, התאגדו כולם. כל גבר הביא קופסה. כל ילדה הופיעה עם ידיים קטנות, כל שכנה תרמה זר של פרחים.
למחרת, שבת בבוקר, תמר עלתה לאילנה רות.
אילנה רות, פתחי! את בבית, זה חשוב! בבקשה! אני צריכה אותך!
הדלת נפתחה. עיניה של אילנה היו מלאות דמעות
הכל בסדר עם מיה?
כן, תודה לאל. אבל את חשובה לי יותר מכל. בואי איתי, אני מתחננת.
טוב… אנחה ארוכה, לוקחת ז’קט,
אבל לא להרבה זמן. אני עייפה.
בחוץ השמש, מסנוורת.
ברגע שיורדת אל הגינה, עומדת קופאת. העיניים מלאות דמעות.
צבעונים. ים של צבעונים! כל הערוגות ושניים חדשים, מלאים בצבע.
מה זה, איך? מאיפה?!
אילנה רות, תמר החזיקה בידה, מושיבה על הספסל
תסלחי שלא הצלחנו להציל את הפרחים שטיפחת כל השנים. זה קרה כל כך מהר… אבל אנחנו מבינים מה עשית בשביל כולנו. תראי, פה כמעט כולם הורים שגידלת את ילדיהם, את עצמך הקדשת לנו. אף אחד לא יפגע בך שוב. הגשנו תלונה, אבל זה פחות מעניין. העיקר עכשיו יהיו לך עוד ערוגות לנהל ואנחנו איתך, נשבעים לעזור. הכי חשוב שתמשיכי לפרוח.
את נכס לאמהות, לילדים, לכולנו! קטונתי, אפילו קקטוסים אצלי מתים. והקיץ, הלימון והדקל כל עונה אצלך פורחים. ראיתי במו עיניי!
תמר, איזה פיה טובה את אילנה רות מחתה דמעות בעדינות, קמה מהספסל.
והזקנה שיצאה מהבניין פתאום נעלמה, במקומה רק חיוך רחב ופנים מלאות אור.
נו, מה נשתול פה הלאה? בואי נראה!
