Семית המשפחה
“לא! אל תנסי לשכנע אותי, אמא! אני בכל מקרה הולכת לעשות את זה!”
“נועה’לה, למה? תסבירי לי, למה זה כל כך חשוב לך?”
“כי הוא נכנס לחדר דקה לפניי! כי אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה! כי אין סיכוי שאסתדר כמו בן אדם! לא אמצא בעל, לא ילדים! אלוהים אדירים, אמא! את לא מבינה?!”
נועה פרצה בבכי וזרקה את המברשת לעבר מיקי, החתול, שהקשיב בעניין רב למריבה שמתרחשת מעל ראשו תוך שהוא מפרק במרץ את הכרית.
הכרית, רקומה בעבודת יד של נועה, הייתה מיועדת במקור כמתנה לסבתה שלה, אך ריב משפחתי עתיק ומייאש בין שני מחנות במשפחה מנע ממנה להעניק את המתנה. הוורדים הרקומים על הקטיפה שירתו עכשיו את נועה עצמה ורק לעיתים חוו פלישות פראיות מצד החתול השובב של משפחת ארזי.
החתול, שהגיע לבית תודות לנועה, הרגיש שייכות מוחלטת, כאילו היא הצילה אותו מהשכנים ועכשיו עליו לכרוך אותה סביבו. לנועה לא הייתה ברירה אלא לחנך את החתול המרדן שהילדים ניסו להתעלל בו בגינה, רק כי לא היה לו בעלים שיגן עליו. היא נגשה אליהם בנימוס, שאלה מה הם עושים, והם צחקו לה בפנים.
הם לא ידעו עם מי יש להם עסק. נועה, שנראתה עדינה – כמו שאמה רצתה – נשאה בתוכה רוח לחימה שירשה מאביה. היא כבר הגיעה לחגורה שחורה בקראטה, וארון שלם של גביעים בבית היה לזכרון מתסכל בכל ניקיון. נועה שנאה לנקות אבק שיום יום התמקד בפרסים החומריים של “הישגיה הגדולים”. אך אמא שלה, רות, לא הסכימה להסתיר אותם”הילדה צריכה ביטחון עצמי”.
ההישג הספורטיבי ההוא היה שימושי במיוחד ביום שבו החבורה קיבלה מנה של משמעת ונמלטה, בעוד נועה מצאה את החתול הפצוע והפכה אותו לידידה נאמנה. עם הזמן שמו של החתול נקבע מיקי. הוא כבר לא היה קלוש וזנב חיוור, אלא חתול מפואר ושעיר, משוכנע שהוא ושלו הם אחד.
יום הצטרפותו הרשמית של מיקי למשפחה היה יום קשה לנועה. היא חזרה מהאקדמיה למוזיקה בתחושה של כישלון. האצבעות השתבשו בזמן החזרות בכל פעם ששחר אלון היה נכנס. שחר, שהכירה מנעוריה מהיסודי, המשך לתיכון לאומנויות חזר מחו”ל ונעשה פתאום זר, מבלבל ובלתי מושג. כשחיבק אותה, נועה הרגישה מן אושר עמוק שלא הכירהורצתה שהרגע לא ייגמר. בעבר אולי הייתה סוטרת לו קליל, אך עתה שתקה, התמוססה תחת ידו. כשהוא עזב, נזפה בעצמה בשקט”איזה שטויות בראש”
אבל הרגש הזה לא עזב אותה. היא לכדה אותו במבט, אך בכל פעם שהפנה אליה ראש השפילה עיניים. הכמיהה לדבר איתו גברה, אך הפחד השתלט עליה: בכל מחשבה על סיפור הלב, ידה וקולה קפאו.
נועה סבלה, ולא יכלה לשתף איש. לאמה היא לא תעיז לספרכי ההבנה לא תבוא, או כך לפחות חשבה. עם רות היו יחסים מורכבים: מצד אחד אהבה עזה, אך מצד שני שכל אחת ידעה לעצור רגע לפני שתפגע בזולת. לא תמיד זה הלך, ואז הבית היה שקוע בדממה עקשניתהברוגז של המשפחה.
“השמדת תרבותיות הדדית,” אמרה סבתה רחל בזמנו, “טיפשות מופלאה.” נועה הסכימה, אך לא הצליחה לשנות. מי שנשברה ראשונה הייתה מתקרבת ומפייסת.
נועה ידעה שאמה אוהבת אותה מאוד, לפעמים באהבה קשה כמעט. בעיני רות לא היה דבר חשוב יותר. ולמען אותה אהבה, היא ניסתה לגונן עליהרק הבית, הפעילויות, וטיפות של חיים מחוץ לעיר רק עם ההורים. אף פעם לא מחנה, ולא חברים מהכיתה בווטסאפ. רק ילדי החברות של רות, שמבחינת נועה היו זרים. לא הייתה כאן רועהם פשוט לא התאימו לה.
עד שיום אחד, רות שוב שמעה מסבתא רחל:
“רותי, אל תשברי את הילדה. תני לה לבחור לבד. תיקחי לה את זה כל החיים תרגיש חסרה”
“אמא, די! הילדה קטנה. אני ממונה, אז לי הבחירה.”
“עיקר שזה לא יימשך עד שתחשבי שהילדה היא רכוש שלך”
המילים האלה נחרתו בזיכרונה של נועה. בכל פעם שרות התעקשה, היא לחשה: “אמא, אני לא רכוש שלך.” וזה כמובן רק הצית עוד מריבה ושוב שקט מעיק.
סבתא רחל יצאה מהמשפחה אחרי הסערה הגדולהריב בין רות לחמותה על רקע הריון שלא נגמר טוב. נועה לא הבינה באמת. כולם אשמים: רחל הטיחה “מי שחולה צריכה לחשוב על הילד שלה!”, ורות לא עצרה את הבכי בשום רגע. לבסוף ההריון נפסק בכאב; למשפחה נוספו ייסורי מצפון והאשמות הדדיות.
אבא של נועה ניסה לאחד, אבל נכנע מול שתי נשים עקשניות; “צריך לתת לוולקאנים זמן להתקרר” הוא היה אומר.
סבתא רחל עזבה לירושלים, קנתה דירה קטנה, ומאז אביה של נועה היה נוסע אליה לעיתים; אך רות מעולם לא הרשתה לנועה להצטרף.
נועה שמרה תמונה של סבתה בספר האהוב עליהכדי להרגיש, כשהסתכלה במראה, שלפחות יש לה משהו של המשפחה.
המשפחתיות, כך הבינה, גלמה באף. אף בולט, “מרשים ומפליא” בעיניה – רק “מרשים”. לילדות אחרות אולי יש אף אחר, אבל לה היה אף שכולם טענו שהוא “המשפחתי”.
ברבות השנים, פגשה נועה שוב את ליאתילדה מהגן שעברה לחו”ל. ליאת הצחיקה אותה ברשעות: “האף שלך עצום! חיה מצחיקה! איך תנשקי בכלל? בחיים לא היה לך בן זוג בגילך ולא חווית אהבה מוזר”
נועה רצתה למשוך לליאת בקוקו, אך התאפקה. למה בכלל להפגש? רק כי אמא התעקשה.
מפגש עם ליאת חידד אצל נועה את התחושההגיע הזמן לשנות משהו בעצמה. והיא קראה: “אני הולכת לעשות ניתוח פלסטי באף!”
“לא!” אמא הזדעזעה. “אני לא אתן לך!”
“אבא כבר הסכים. אני מחליטה!”
רות פרצה בבכי. רק בלילה נרגעה וקיבלה הארה: לפנות לסבתא רחל. וכך, נועה טסה כבר למחרת.
בסבלנות אין קץ קיבלה אותה רחל. רק אחרי יממה התיישבו לשיחה של ממש.
“נועה, מאיפה האומץ הזה של אמא שלך פתאום? משהו השתנה, לא?”
“כנראה שהחלטתי לנסר לעצמי את האף”
“ולמה? את נראית נפלא! טיפה איפור והכול טוב.”
“בבקשה, גם את! אני נראית כמו פינוקיו”
“ומי אמר לך שטויות כאלו?”
“אנשים”
“מי שמעליב אחריםהוא לא בן אדם. כולנו לא מושלמות. תראי לי אחת שמרוצה ומיד גינס משנה סטטוס!”
“אני צריכה להגיש בקשה אף הכי בולט!”
“חכי רגע.” רחל קמה והביאה אלבום משפחתי ישן.
“זה,” אמרה, “הן הנשים במשפחת ארזי, שלא התביישו באף הזה.” היא הראתה תמונות של קרובות משפחה, יפיפיות, מאושרות. אחת מהן, דודה אפרת, הייתה רופאה מעולה, עם אף מרשים ומסיכה מיוחדת לחדר ניתוח.
“כולם היו להן חיים יפים, בחרו עם מי להתחתן, גידלו ילדים. את מבינה? לאף שלנו יש מקום. זו מתנת אבותינו.”
ואז פתחה רחל קופסת עץ, והוציאה משם עגילים מקסימים, עדינים, מעשה ידי אב משפחת ארזי צורף בירושלים.
“הם עוברות בירושה מאמא לבת. עכשיו הם שלך. זו מסורת, זה הערך.”
נועה התפעלה מיופיין. “זו באמת משפחתית”
“גם האף. תארי לך שאמסור את התכשיט למיחזור כי הוא לא אופנתי! מה נשאר? כלום. כך גם האף חלק מהמשפחה, מהזהות.”
נועה אחזה בעגילים, הפנימה.
“אז עכשיו תספרי לי,” רחל חייכה, “על הבחור הזה מהקונסרבטוריון”
ואחרי שיחה לתוך הלילה, משהו השתחרר. הפחד פחת, הלב נרגע.
למחרת, רחל ארזה מזוודה. “הגיע זמן לאחות קרעים ישנים. אני נוסעת לדבר עם אמך.” נועה עזרה לה, הזמינה מונית, וחיכתה בבית, מקווה לטוב.
שנה חלפה. ביום חתונתה, עמדה נועה לרגע מול המראה, בדיוק כשאמה שאלה:
“מוכנה?”
“עוד שנייה, רק נוגעת בעדינות בתכשיט המשפחתי” נשקה בעדינות לאפה, ובמבט חייכה לעצמה.
זכרה את הפעם הראשונה ששאלה את שחר: “יש משהו שמפריע לך במראה שלי?”
הוא הביט בה בתדהמה, חייך ולחש: “את מושלמת, נועה! למה את שואלת?”
היא חייכה באושר, לחשה לו
“ככה סתם, אהובי. ככה סתם”
