Семחַת דּוֹרוֹת
– לא, אמא! אפילו אל תנסי לשכנע אותי! אני עושה את זה בכל מקרה!
– יעלי, למה?! תסבירי לי, למה את צריכה את זה?
– כי הוא נכנס לכיתה דקה לפניי, כי אני לא יכולה להסתכל במראה על עצמי, כי לעולם לא אצליח לבנות לעצמי חיים נורמליים! לא יהיה לי בעל, לא יהיו לי ילדים! אמא, את לא מבינה?! יעל התפרצה בבכי והשליכה מברשת שיער על דורי, החתול.
הכרית שדורי תלש בציפורניו בדיוק מעליהן, אותה כרית יעל רקמה במו ידיה, הייתה אמורה להיות מתנה לסבתא, אבל מריבה עתיקת יומין שקרעה את המשפחה לשניים מנעה מיעל לשלוח את המתנה יחד עם ברכותיה. אותן ורדים עדינים, רקומים על קטיפה, הפכו לנחלת יעל עצמה, ולעיתים נאלצו לעמוד במתקפות פרא של החתול הרעבתן שנכנס לביתם הודות ליעל ושלה הרגישה אחריות עליו מאז הצילה אותו מחבורת ילדים שהציקו לו ברחוב.
ילדים אלה חשבו שאם הוא חתול עזוב, אף אחד לא יגן עליו, ולא ספרו באמת את יעל, שניגשה אליהם וביקשה בפשטות שיניחו לו. פה הם טעו יעל הייתה אמנם עדינה ותמיד כרוכה אחרי אמה, אבל אבא שלה התעקש שהיא תדע גם להגן על עצמה, ולכן לימד אותה קרב מגע, גודו ואפילו קראטה. כל הגביעים שצברה זכו למקום של כבוד על מדף החדר, מה שהרגיז אותה כל פעם שנאלצה לנקות שם. הפיח על “הישגים המרשימים” שלה שיגע אותה בכל פעם מחדש. אמא לא הסכימה שהיא תסתיר אותם הם אמורים להרים לה את הביטחון.
כנראה שזה השתלם חבורת בריונים ברחה, החתול נותר אצלה, תחילה חלשלוש וקרח אבל עד מהרה נהיה פרוותי, שחצן ומשוכנע שיעל רכושו, והחיים נוחים אפשר להנות ולפעמים להרטיב את האוזן של יעל לכלוך ולהזכיר לה שהוא שם.
ביום שדורי נהיה חלק מהמשפחה, חזרה יעל מהאקדמיה למוזיקה כשהיא עצבנית. החזרות לתחרות שהשתתפה בה לא התקדמו, האצבעות לא צייתו לה בכל פעם שזהר, חבר ותיק מהלימודים, נכנס לחדר. הם למדו יחד עוד מהתיכון, אבל עכשיו זהר נהיה לה זר, שונה, בלתי נתפס. מאז שנפרדו בקיץ, הרגישה במפגש המחודש איך הלב שלה נמס כשהוא שם יד על כתפה וסיפר איזה אנקדוטה משעשעת לחבריו. היא, שבדרך כלל הייתה מותחת אותו בצחוק, לא הבינה מה עובר עליה הפעם הרגישה רק רצון שמגע ידו יימשך.
וכמובן, אחרי שזהר מיהר פנימה לאולם, מנופף בדפי תווים של יצירה חדשה, ותוך כדי מודיע ברעש לכל הקמפוס כי חזר, יעל ישבה וכעסה על עצמה. איזו טיפשה!
אבל מה שהרגישה לא עזב אותה, והמבט שלה חיפש אותו שוב ושוב, רגע לפני שהשפילה עיניים כשהבחין בכך.
זה היה מתוק ומייסר. יעל רצתה לדבר עם זהר, לשאול אותו מה הוא מרגיש, ועצם המחשבה על השיחה גרמה לה לאיבוד נשימה ואצבעות קפואות, חסרות תחושה.
היא לא יכלה לחלוק את שעובר עליה אמא לא תבין, או כך לפחות חשבה. האהבה הראשונה לא משהו שמדברים עליו בביתם.
היחסים של יעל עם אמא, רבקה, לא היו קלים. מצד אחד אהבה עזה, מצד שני כל אחת מהן עקשנית להחריד, וקל היה להיפגע. היו אפילו ריבים, לא של צעקות וטריקת דלתות, אלא דממה ארוכה וכבדה, לפעמים יעל סגרה דלת בשקט, לפעמים רבקה, וכל הבית נמלא שקט מלא מתח.
– השמדה תרבותית הדדית, הייתה אומרת סבתא אסתר לפני שכל היחסים התפרקו, ואז מוסיפה טיפשות נדירה!
יעל הזדהתה איתה אבל התקשתה לשנות את השגרה ונכנעה למוסכמות: לרוב הייתה הראשונה ליזום פיוס.
יעל ידעה שאמה אוהבת אותה אהבת נפש, עד כדי כך שזה כבר גבול החנק. רבקה שמרה עליה מפני הכל; חיי חברה היו מזעריים, חופשות בחו״ל עם ההורים זה הכול. פעמיים ביקרה במחנה קיץ בלבד, וחברים רק בנים ובנות של חברות של אמא. אלה לא הרגישה קרובה אליהם; ליאורה במיוחד, שאהבה להעליב אותה בכינויים “משעשעים” במיוחד, וסמי, ששבר לה את הדובי ביום הראשון שהכירו:
– מגיע לו!
מעולם לא הבינה למה הדובי “מגיע” לו, אבל מאז כל פעם שסמי הופיע בפתחה, פרצה בבכי.
– חבל שהילדים לא הסתדרו, הייתה אומרת אמא של סמי, מנענעת ראשה ומנסה לפייס את יעל, אך יעל הרגישה את הזיוף.
– רבקה, אל תשברי לה את הרוח! סבתא אסתר חיבקה את נכדתה והטיחה באמא שלה תני לה לבחור! תקחי את זה ממנה עכשיו והיא תרגיש לא ראויה כל החיים!
– אסתר, מספיק, היא עדיין ילדה! אני אחראית עליה כלומר, הבחירה אצלי.
– רק שמרוב שליטה לא תחשבי שהילדה רכושך.
יעל חקקה את השיחה הזו עמוק בזיכרון כל פעם שאמא ניסתה לשלוט, היא חזרה ואמרה:
– אמא, אני לא רכוש שלך!
רבקה הייתה קופאת מזעם.
– אל תחזרי אחרי שטויות של אחרים. שיהיה לך ראש משלך!
– יש לי! יעל הייתה נפגעת וחוזרים לשקט מעיק.
כשבמשפחה פרצה המריבה הגדולה, ניתקה יעל את הקשר עם סבתא. לא רצתה לחשוב מי אשם כולם אשמים! סבתא, שלא שלטה בעצבים וצעקה על אמא על כל הצרות, וגם אמא, שלא חסכה התקפי בכי ודרמה כשניסתה להיכנס להריון שני השכיבה את כולם גם בלילה מרוב סיפורים על חוסר רגישות.
ההריון ההוא לא צלח, והאשמות ריחפו בבית אבא הלך על קצות אצבעות, אבל בסוף השלים עם זה שלשתי נשים דעתניות אי אפשר למנוע עימות.
המריבה נמשכה, סבתא מכרה את הדירה, עברה לנהריה, ולמען “שלום המשפחה” התרחקה. את יעל לא נתנה אמא לקחת, “לא רוצה שיחנכו לך את הראש נגדי”.
יעל התגעגעה, שמרה תמונת סבתא בין דפי ספרה האהוב, ובהתנצלות לעצמה שלפה אותה להציץ מדי פעם.
ושוב ושוב שאלה את עצמה איך בתמונה הזו הסבתא, “היהלום של המשפחה”, נראית כל-כך שונה ממנה, עד שליעל הקנה מבט במראה רק דמעות.
האף שלה. משהו “משפחתי”, בולט ו”מעורר מחאה.”
יעל לא מצאה בו שום יופי, רק בושה.
– הוא עצום! ליאורה, שלא דיברה איתה יותר מעשר שנים, פגשה אותה לביקור בארץ, חייכה, שלחה אצבע כדי לגעת באפה. סלחי לי, זה מצחיק! בובה עם אף ארוך! ומה עם נשיקות? בטח זה לא מסתדר, נכון?! אל תגידי לי שעדיין לא התנשקת אף פעם? באמת?! לא להאמין! כזו מיוחדת…
להפתעתה יעל התאפקה, לא סטרה לה ולא שאגה. ליאורה הרי אפילו לא ממש חברה רק “מטעם” המשפחה, בין טיסה לישראל וסידורי פרידה.
– ילדה, כך זה לא יכול להימשך. אתן צריכות להיפגש, אמרה אמא זמן קצר לפני שליאורה חזרה לחו״ל.
– למה, אמא?
– ככה צריך, יעלי!
– באמת? למי?
– גם לך! תחזרי אליי יום אחד ותביני.
באותם רגעים יעל הודתה בלב לאמה בדרך שעולה לה הכי הרבה סבלנות. התוצאה הייתה ההחלטה הכי בוגרת שלקחה עד אז:
– אני אעשה ניתוח פלסטי!
– מה?! רבקה בקול רועד, מביטה ביעל ההחלטית. לא!
– אין לך מה לשכנע אבא כבר הסכים. זו ההחלטה שלי!
– את לא תעשי… קולה כמעט לא נשמע.
רבקה בכתה, נעלמה לחדרה. רק בלילה מצאה פתרון טלפון לסבתא אסתר. למחרת בבוקר כבר הייתה יעל על מטוס לנהריה.
אמא ליוותה אותה, חיבקה חזק ולחשה:
– אנחנו עושים כל כך הרבה שטויות… אל תחזרי על הטעויות שלי. תזכרי אני מחכה לך ואוהבת אותך יותר מהכל…
יעל רק חייכה, חיבקה את אמא, ועלתה לטיסה. סבתא חיכתה וזה היה עכשיו העיקר.
סבתא אסתר חיבקה את הנכדה, ורק אחרי יומיים דיברו לעניין:
– יעלי, מה קרה שרבקה סוף סוף התעוררה?
– כנראה שהחלטתי “להיפרד מהאף שלי”.
– למה? את נראית נפלא! קמצוץ איפור וזה יספיק…
– גם את? סבתא, אני בובה עם אף ארוך!
– מי שטען את זה ממש טיפש. מי שמקלל במראה אדם אחר לא בן אדם. אין מושלם, ובמיוחד לא בין נשים. תמצאי אישה אחת שמרוצה מכל פרט מגיע לה פרס!
– אולי יש לי עץ משפחתי לאף הכי בולט? חייכה במרירות.
– חכי אמרה סבתא, קמה, חזרה עם אלבום קטיפה כחול.
– כל אלה נשים שלא נתנו לאף “להפריע להן”. רק חלק מהמשפחה, אחרים אבדו בשואה. תראי, פניה של דודתי חיה, שהוסתרה בילדותה על ידי שכנה טובה אותה אשה לא רק שמרה עליה, אלא גם שמרה על מעט התכשיטים שניתנו לה. חיה גדלה, הצילה חיים כרופאה, והרכיבה בכל ניתוח מסכה מיוחדת לא להפריע לאף! הנה היא, בים, צעירה ומאושרת עם בעלה, ישראל.
– סבתא, הוא לא היה חולה?
– כן, חלה לבסוף, היא סעדה אותו עד הסוף, ואחריו נפטרה מצער. אבל שניהם היו מאושרים למרות הקשיים.
אסתר פתחה קופסת עץ מגולפת.
– הגיע הזמן. זה בשבילך. חיה חילקה תכשיטיה בין בנות המשפחה. כל אחת קיבלה משהו לשמור זיכרון.
יעל שלפה עגילים מהממת עבודת יד של רב-סבה, אמן צורפות שצייר ליום הולדת אשתו לוטוסי זהב.
– סבתא, זה ממש אוצר משפחתי!
– כמו האף שלך! היית מחזירה עבודת אומנות למתכת אם הייתה “מיושנת”? לא! לכל דבר יש ערך והיסטוריה. אל תתקוממי נגד המהות שלך! הכל שלך שלך! עכשיו תספרי על זהר ההוא.
יעל הסמיקה. איך את יודעת?
– לא הייתי פעם צעירה?
הן דיברו עד חצות. הפחד נעלם שוב היה לה עם מי להתחלק בכל הסודות.
בבוקר סבתא ארזה מזוודה.
– לאן את נוסעת?
– הזמן לאסוף שברי לב, יעל. אני צריכה לראות את אמא שלך. לא אשאיר את הסכסוך כך.
יעל לא מחתה, עזרה לסבתא, והזמינה לה מונית.
בערב, יעל חיבקה את דורי, והקשיבה לקולות חרישיים במטבח. כל שרצתה היה ששוב יהיה שלום, אבל ידעה לפעמים אסור להפריע. התחלה היא יסוד כל השאר זה עבודת צורף.
כעבור שנה, רבקה, עייפה ובטנה העגולה לפניה, קמה בקושי לאחר שסיימו לאפר את יעל לחופה. היא סידרה לה עגיל, שיפצה על לוטוס בזהב וסידרה הינומה על שערה:
– את מוכנה?
– תני רק לפדר מעט את “היהלום המשפחתי”! אמרה יעל למראה, ושאלה בלב: האם זהר אוהב אותי ככה?
– אין מה לשפר את מושלמת, יעלי. למה את שואלת?
המבט המופתע שלו מילא אותה באושר.
חיוך קל, עיניים נוצצות ורקות עוטפות את צווארו של המוזיקאי הפרוע שזכה בתחרות בינלאומית.
– ככה, פשוט… אהובי. פשוט ככה…
