אתה ממש קשוח, אורי בן-ציון! לא סתם קוראים לך “זאב-בודד”. אי אפשר להוציא ממך אפילו חיוך. אתה מסתובב פה במושב רק תסתכל עליך ומייד נזכרים שרצוי לא להתקרב. מה, קפאת? לא טוב לך בחיים?
יפה עדיין פטפטה, אבל אורי כבר לא הקשיב. הוא אסף בשקט את הקניות מהחנות היחידה במושב, והלך לכיוון הדלת.
נוגה שלך הגיעה בימים האחרונים לאמא שלה. גם את הילד הביאה. שמעת, אורי בן-ציון? ואולי זה בכל זאת הבן שלך? יגדל ככה בלי אבא? הוא דומה לך!
המילים של יפה תפסו את אורי ליד הדלת, והוא כמעט מעד על הסף הנמוך. הוא לא הסתובב. בשביל מה? גם ככה אי אפשר להוכיח כלום. ובחיים שלו לא רגיל לספר לזרים מה עובר עליו. הרי כולם יודעים הכל, ומה שלא ימציאו לבד. אי אפשר להסביר. זה עניין שלו ושל נוגה, ואין מקום לאחרים.
שמש אביבית אבל חמה שלא כרגיל שטפה את פניו, עיניו נעצמו וגרמו לפניו להתקשות כמו מסכה. בלי לפקוח עיניים הלך צעד, עוד צעד, עד שקפץ מצעקת ילד:
זהירות!
הילד בן אולי שמונה רץ לכיוון הכניסה לחנות, הרים שני גורים שניסו לטפס במדרגות.
אל תדרוך עליהם, בבקשה!
אף קטנטן, עיניים כהות עם עפעפיים כבדים ואוזניים מעט בולטות כמו שלו עצמו. דומה לו מאד! אין פלא שנשות המושב מרכלות. אבל אורי ידע בוודאות שהילד הזה, שמביט בו עכשיו, לא בנו. בן משפחה? כן. אבל לא שלו.
אתה רוצה גור? תראה איזה רגליים יש לו! כמו של זאב! הוא עוד יהיה חזק!
היה לאורי כוח רק להנהן ולצאת מהדרך, חותך מהרחוב שתכנן לדרך צדדית. פינה מדוכדכת. ליד גדר לבנה גבוהה עצר, נשען, מבין בקושי איך בכלל להמשיך לנשום.
על מה זה? למה היא חזרה לכאן? למה הביאה את הילד? מה אם כל זה היה הפוך והוא באמת היה הבן שלו? אולי עזב אותה שחר?
היה רצף של מחשבות ללא רחמים בליבו, הלב דפק בפראות וכאב כמו לפני שבע שנים. הלב זוכר הכל, לא מקשיב לאף אחד. יחיה או ימות זה שלו, ולאף אחד אסור להכריח.
רחל בר-רב הגיעה מבעד לשער, ישר שאלה:
אורי! מה איתך? אתה בסדר? רוצה שאביא את גידי?
ידיים חמות על כתפיו. אורי פקח עיניים.
לא צריך, רחל. תודה. עוד רגע… אני אסתדר…
לאן תלך, יא מסכן? תשען עלי. כבד אתה, יה אללה… אין ככה לקרוע לב, אורי. ואם חס וחלילה יקרה לך משהו, יגידו עלי שלא שמרתי עליך! אתה הרי מטופל שלי, נכון? נשאר פה, אני אבדוק לחץ דם, אתן זריקה תראה שתחזור לעצמך כמו מלפפון, הכי טרי מהשדה!
רגליים כבר לא ממש סחבו, אבל רחל גררה את אורי כמעט בכוח לחצר שלה, דחפה את השער ברגל וצרחה:
גידי! תעזור לי פה!
המשך נמחק מהזכרון. כשפקח עיניים, שכב על הספה בסלונה של רחל. משהו כבד לחץ על החזה, רק כשהביט ראה שזו חתולה אפורה עם כמה גורים שעושים לו מסאז’ על הבטן.
מיצי שלנו תמיד מרגישה אנשים. אם בחרה להביא אליך ת’גורים סימן שאתה איש טוב, אורי.
רחל החזירה פנקסים של הילדות שלהן לשולחן ונכנסה לבדוק את אורי.
יופי. הלחץ משתפר. אל תפחיד אותי ככה, אורי. סתם החלטת לסיים עם הכל? מוקדם מדי, עוד יש לך למי לדאוג.
יש לי רק את זוהרה הפרה, ואת כלב פולקן. זה הכל.
זכית בפרה טובה, צריך לדאוג לה. ואם אתה חולה, מי ישקה אותה, הא?
אורי רק שם לב לחשכה בחדר, התריסים מוגפים והאור דולק.
מה השעה בכלל, רחל?
אל תקום. מאוחר כבר. היום תלון אצלנו. פגשתי את זוהרה היא בסדר.
רחל קמה, הניחה את הסטטוסקופ, נישקה את בעלה כדרך אגב ויצאה למטבח. גידי התיישב ליד אורי.
מרגיש לא טוב?
כן. לא מבין מה עובר עלי.
אני חושב שאני יודע. נוגה.
אל תענה את הלב שלי, גידי…
עיני החתולה השחורות, ירוקות בהבזק, עקבו אחריו.
אפילו מיצי דואגת לך, רואה? הביאה עליך את כל הגורים שלה. תשמע, בעלי חיים לפעמים הם חכמים מאיתנו. הם יודעים להקשיב ללב. אתה שומר הכל בפנים, אורי, אבל לא כל דבר אפשר להחזיק. בשביל מה? אני יודע, אתה לא מאלה שמבקשים עזרה. אבל אנחנו תמיד פה ביחד, מאז שהגעת עם ההורים למושב מכיתה ז׳, נכון?
נכון.
אז מה אנחנו? זקנים? ועדיין כל אחד סוחב שקט סבל. די, לא נשאר לנו שנים. תדבר, ואני אשמע. רוצה תלחץ שגם אני טעיתי…
אני יודע. אבל מה יש לי לספר לך, גידי? בושה, כחבר זה בושה. זה עניין שלא מוציאים מהבית. אתה יודע שהייתי מאוהב בנוגה כמו מטורף, היית עד לזה, רצת אחריה עוד בתיכון, מהצבא רץ אליה. אפילו עמדת איתנו בחתונה. הכל אתה יודע.
ומה קרה, אורי?
אורי הפנה ראש, הדמעות עמדו לפרוץ אבל לא באו. הכל כבר נבכה שם ביער, כשצעק ונפל על הרצפה כמו חיה.
אין לי סיבה טובה. ראיתי במו עיני, הייתי חוזר אחורה לא מאמין. היא והוא, שחר, בן הדודה שלי. חצי שנה גר איתנו במושב, ואני נסעתי לעיר לסידורים של החווה שרצינו להקים. את זוכרת, שנוגה שיכנעה אותי לנסוע? היא אפילו דאגה. אבל שם, כשהחזרתי מצאתי אותם במטבח מתחבקים.
ועדיין, נראה לי שזו טעות, אורי.
לא אכפת לי ראיתי במו עיני. אי אפשר להכחיש!
מיצי פיזרה צעקה, תפסה אחד הגורים בפיה ואורי חייך בכאב.
תראה, אמא תמיד תגן על הגורים, אפילו כשהם עדיין לא נולדו. ידעתי כמה נוגה רצתה ילדים, ולרופא לא הסכמתי ללכת. והנה עשתה מה שחשבה לנכון. אם לא ממני אז ממישהו…
אולי אתה סתם חולם על דברים שלא היו. ואולי הילד כן שלך? החשבון לא מסתדר…
מה לא מסתדר?
דודה דינה, אמא של שחר, באה אלי להבהיר בדיוק. הכל היה גלוי.
אתה אומר… ואתה יודע, אורי, שהיו שלוש הפלות לפני? לא אמרה לאף אחד. פחדה. אפילו לי.
גידי פנה למטבח ורחל הופיעה, נתנה עוד זריקה.
אורי שקע בשינה עמוקה, גידי ישב לבד, מדליק סיגריה במרפסת. החיים תמיד מתגלגלים בקוצים. אשתו רחל ראתה את נוגה יום לפני, והרימה גבה. קשה לה, זה ברור לכולם. היא רזה כמו צל, סוחבת אותה רק בשביל הילד. ומה הילד מרגיש? אבא לא בסביבה, ואמא כצל, רק ממתינה שייגמר היום, שתחזור הנשימה קצת. ילד צריך אבא, וחייו לא צריכים להסתבך כל כך.
עברו שעות, הלילה כבר נגמר, כשרחל שבה.
קשה, גידי, קשה. בני אדם מסוגלים להיות רעים יותר מכלב זאב.
היא סיפרה זה הבן של אורי. דודה דינה הודתה בכל.
מה גרם לה פתאום להיפתח?
אולי ראתה בי נחושה מדי. אולי בסוף הכאב גבר על הכל. קודם ישבתי עם נוגה, שמעתי ממנה לא אשמה בכלום. כבר הייתה בהריון ולא הספיקה לספר לאורי. שלוש הפלות עברה לפני, פחדה. הכול נשמר בסוד. וגם דינה, אמא של שחר, פעלה מהמקום הלא נכון. שנים קנאה באחותה, הרי אמא של אורי גנבה לה את בעלה משחר נעוריה. נקמה שקטה.
וזהו?
זהו. כשנפלה האמת, דינה התנצלה בפני אמא של אורי, קיבלה סטירת לחי, ואז חיבוק.
ונוגה?
אמא של אורי רצה אליה, נישקה, סלחה. אבל זה יקח שנים להירפא. אפילו אני… לא יודעת אם הייתי סולחת כל כך.
שתקו ארוכות.
השחר האדים, קרני אור זחלו מעל גגות הרעפים.
אורי יצא החוצה, מתנודד קלות, נרעד לשינוי האור בחצר של רחל, ופתאום שמע:
אתה… אתה אבא שלי, נכון?
הילד מהחנות, עם גור כלבים בין ידיו, ישב במרפסת.
תראה איזה רגליים יש לו. חזק, מה אתה אומר?
אורי נשם עמוק, התיישב לידו, ליטף את הגור.
כלב יפהפה. בחירה טובה.
העיניים השחורות, דומות כל כך לשלו, לא הרפו מאורי. הוא הניח יד על כתפו של הילד ולחש:
כן, אני. אני אבא שלך, יאיר.
יופי! בוא נלך הביתה, אמא מכינה ארוחת בוקר. וגם סבתא פה. אפשר היום לבוא איתה לסוסים? הבטיחה לי!
אורי הרגיש שפתאום משתחרר החבל הקושר את נשמתו, שכבר שנים לא נתן לו לנשום. הוא חייך, הביט בילד, לקח את הגור, קם ואמר:
כמובן! ובוא, יאיר. יש לנו כל כך הרבה לעשות… כל כך הרבה…
