ובננות לסבתא דינה! אל תשכחי! רק קטנות, כמו שהיא אוהבת! בפעם הקודמת קנית משהו לא ברור! מיכל! איך אפשר ככה? באמת כל כך קשה לעשות מה שמבקשים ממך?
מיכל רותם, חשבת ראשית בחברת בנייה בתל אביב, אם לשני בנים ואישה בסך הכול מאושרת, נשמה נשיפה ארוכה והנהנה לחלל, מבלי לשים לב שאמא שלה בכלל לא רואה אותה עכשיו. היה די בכך שמיכל ידעה היטב אמא שלה תדע בדיוק איך היא הגיבה להוראות שקיבלה ממנה.
ואל תסכימי בראש, אלא תעשי! אני מכירה אותך! הראש שלך רק בעננים! מיכל! הגיע הזמן כבר להתבגר!
להנהן שוב היא כבר לא עשתה. “בסדר, אמא, הכל יהיה טוב,” אמרה ונפרדה ממנה.
להתבגר… בטח. בת ארבעים פלוס זה בטח עדיין קצת מוקדם.
נשארו עוד חצי שעה לסוף יום העבודה, ומיכל ניסתה להתרכז בדו”ח. זה לא ממש הלך. כל מיני מחשבות התרוצצו לה בראש. בעיקר לא טובות. והיא הרי ילדה טובה. כך אמא תמיד אמרה.
המיכלי שלנו חכמה! ילדה טובה מאוד!
היה בזה משהו נעים כשהייתה קטנה. ילדה קטנטונת עם סרטים לשיער ושמלה עם תחרה. פלא!
פלא פלאים… כי מהגן חזרה לא ילדה עדינה אלא שובבה אמיתית.
– מיכל, מה זה על הראש שלך?
– קן! ככה טלי אמרה. והיא המליצה לחכות בשקט בגינה אולי יגיעו ציפורים ויבנו שם קן עם גוזלים. צריך הרי שתהיה תועלת מהשיער שלי, לא?
– ואיפה הסרטים?
– לא זוכרת! דני לקח אחד, היה לו צורך לחבל לאוניה. אמא! את יודעת שיש לו אוניה אמיתית? אבא של דני בנה לו! היום הגננת הראתה לנו! לקחה גיגית מים והראתה איך זה שט על המים! איזה יופי!
– ומה עם הסרט השני?
– לא יודעת. נועה ביקשה, ונעלם לה. אמא, למה יש רוח?
– מיכל!
– מה?!
– עזבי אותי עם השאלות המטופשות! הראש שלי מתפוצץ!
מיכל שתקה, ואת כל הדרך הביתה הביטה באמא בחשש. אולי אמא באמת כואבת? אולי הראש שלה אף פעם לא יהיה שוב שלם? אולי צריך לזרוק אותו כמו הקליפות הריקות שאמא משליכה לפח כשהיא מכינה חביתה?
הדמיון של מיכל תמיד היה עמוק, ועוד לפני שהגיעו הביתה כבר החלה לדמוע, אחר כך ממש בכתה בעביות נמוכה ומעצבנת, עד שאמא כבר ממש התרגזה.
– מיכל! מה זה, קונצרט?!
להסביר מה העניין היא לא יכלה. היה לה פשוט כואב על אמא והראש שלה והמצברוח שנהרס, שרצתה רק לבכות כמו הכלבה שולה מהבניין.
שולה הייתה כלבה מאוד טיפשה. יללה על כל שטות, אבל הייתה עושה דרמה אמיתית כשהבעלים שלה, יוסף, אינסטלטור, היה נעלם מהבית. אז שולה יללה יום ולילה, משגעת את כל השכנים וגורמת לכל הילדים להתחנן בפני ההורים לקחת ממנה את שולה. ההורים כמובן כעסו, קראו לפקח העירוני, אבל שולה נשארה במקומה. רק פעם אחת היא הפסיקה לבכות מיד, על תו לא גמור, ואז כל השכנים שראו הבינו שקרה אסון.
כל החצר ליוותה את יוסף בדרכו האחרונה. הוא היה אדם טוב, עוזר כשצריך, רק “רך מדי”, כפי שאמא של מיכל אמרה.
שולה, שיצאה להפסקה ליד הדלת, התיישבה ונעצה מבט באנשים שמתפזרים עם פרחים בשביל לדלת הכניסה. מאז כבר לא יללה. מיכל, שבאותו היום לא הלכה לגן כי הייתה צריכה רופא, ליטפה אותה, אבל שולה אפילו לא זזה בזנבה שקוצץ. אמא משכה את מיכל, והמשיכו. כשהן חזרו מהמרפאה, ראו ששולה יושבת באותו מצב, לא זזה ולא מחבקת את רגליה הקטנות, ומיכל הייתה מוכנה להישבע כמו שלימד אותה דני, שבפנים שולה דווקא בכתה.
– אמא, למה אין לה דמעות?
מה היה בשאלה התמימה הזו? אז מיכל לא ידעה. אבל אמא רעדה, הביטה על שולה, ואז כרעה לצידה, הושיטה יד בזהירות:
– שולה… שולינקה… בואי אליי. הוא לא יחזור…
האם הכלבה הבינה? מיכל לא ידעה. אמא, לאחר שלא קיבלה תגובה, הרימה אותה והורתה:
– בואי! צריך לדאוג לה.
כך הפכה שולה לכלבה של מיכל. היא חיה איתם עוד שבע-עשרה שנה. מיכל סיימה תיכון ואפילו התחתנה. אף פעם לא שמעה אותה יללה שוב. הייתה כלבה טרודה בשקט, שבעה, יצאה לטייל עם מיכל או ההורים, לא השמיעה קול אפילו כשהגיעה שעתה. רק נשמה נשימה כבדה, אנושית כל כך, ועצמה עיניים עייפות כשאפה טמון ביד הדומעת של מיכל. מאז לא היה למיכל אף כלב. אפילו כשהילדים ביקשו היא לא יכלה. תמיד זכרה את אותן עיניים כהות מלאות חיים זרה־מטה־הבנה של שולה.
באופן כללי, מיכל הייתה ילדה מאושרת. היו לה כל מה שצריך אמא, אבא, שתי סבתות, ארנבת עם אוזן קרועה ובלינצ’ס בשבת. וגם הייתה לה סבתא שרה, אמא של אבא, שבאים אליה רק לעתים נדירות. מיכל לא הבינה אז למה, היה בזה סוד שלא מספרים לילדים. אצלה היה לכולם כיף, חוץ מלאמא, אבל זה מיכל תבין רק הרבה אחר כך.
ובית הים עם סבתא דינה היה בכלל חוויה. אותה אהבה במיוחד, כי הייתה מבלה כל רגע פנוי עם מיכל. בניגוד לסבתא שרה, לא היו עבורה נושאים אסורים, ועל כל שאלה קיבלה מענה, לא פעם למגינת לבה של אמא.
– אלוהים, אמא! לשם מה?! מיכל עוד קטנה! ממילא לא תבין!
– גם את הבנת! ומיכל כולה כמוך!
מיכל דמיינה שאולי לא הבינה מחצית ממה שסבתא הסבירה על איך ילדים באים לעולם, אבל זה היה כל כך מסקרן ששווה לברר בהזדמנות גם מדוע מבוגרים לא תמיד אומרים אמת.
היו לזה סיבות טובות. המבוגרים התעצמו להסתיר אבל מיכל קלטה יש מתח בבית, ודי הרבה. למה לערב ילדה באי־הסכמות? אבל מדי פעם שמעה מריבות מאחורי דלת סגורה, ואז בכי חרישי של אמא. סבתא שרה כיווצה שפתיים ולא הביטה על אמא של מיכל, והילדה לא הבינה ורצה אחרי אמא למטבח להכין פאי דובדבנים.
– אמא, בואי! סבתא תלמד אותך ואת יכולה לאפות את הפאי הביתה! הוא כל כך טעים ואת לא יודעת!
אמא לא נעתרה, הנהנה בשלילה:
– לא…
לא ניסו להסביר מה קורה. רק אחר כך הבינה יש מערכות יחסים מורכבות, ואנשים שנעשים קרובים לאו דווקא יהיו אהובים.
הוריה התגרשו כשמלאו לה עשר.
באמצע יום הולדתה, בו הבית היה מלא חברות, הדלת נטרקה חזק ואמא אמרה לה רק:
– זהו זה…
שולה, שהבינה טוב מכולם, התקרבה לאמא וליטפה ברגליה, מרגיעה. אחת החברות קראה למיכל, והיא רצה לחדר, מספרת שעוד רגע יהיה עוגה. אחר כך, כשחזרה, ראתה את שולה ואמא עדיין עומדות, שותקות, כל אחת בעולם שלה. על השאלה הרפה של מיכל, אמא הזדקפה, הסתובבה, חייכה והביאה עוגה שהכינה בלילה שלפני, מתוך ייאוש לראשונה שיכירו בה כבשלנית.
וכשכל החברות עזבו, ישבה מיכל ליד אמא שלה וזו הושיטה לה כף:
– טעים? ברור שטעים! דיאטה? לא אכפת לי, מיכלי! ובכלל לא אכפת לי גם משום דבר אחר! יבוא יום טוב גם אצלנו!
על איזה יום טוב אמא דיברה? מיכל לא הבינה אז, וגם בהמשך החיים לא הרבה. המזונות שאבא שילם בקושי הספיקו לבגדים בסיסיים ומעט מאוד לחגיגות. קבועים היו רק ראש השנה ויום ההולדת של מיכל. של אמא כבר לא חגגו בכלל.
סבתא דינה לא התביישה לומר בקול, מול מיכל, שבת צריכה לבנות לעצמה חיים חדשים. מיכל ראתה שאמא ממש לא אוהבת את הדיבורים, ותמיד ענתה:
– הספיק לי. זה מספיק.
כנערה, מיכל לא פעם תהתה אילו לא הייתה אמא מוותרת על עצמה כאישה? אם הייתה מרשה לעצמה שוב להתחתן? אולי הייתה להם עוד משפחה, אמא הייתה פחות מתלוננת על כאבים וצוחקת יותר.
בפועל, אמא של מיכל שכחה כבר מה זה לצחוק. היא הלכה ונעשתה קשה והיו למיכל מאמצים גדולים לא לענות לה בכעס. כנערה לפעמים התפרצה, אבל אז תמיד הופיעה שולה ותזכורת ל”שיני הכלב” ציננה כל התפרצות. אפילו כשהתבגרה רק פעם אחת תפסה שולה ברגל, ושחררה מיד, והיו רק נקודות קטנות של שטף דם שחלף מהר אבל הלקח נשאר.
הרבה מהמוסתר הסבירה למיכל סבתא דינה. היא לא דיברה סביב:
– מה את מצפה ממנה? כל אחת תהפוך עוקצנית אם חסרה לה אהבה.
– אבל אנחנו אוהבות אותה!
– אהובה שלי, זה לא אותו הדבר. אישה צריכה להרגיש אישה. לא ילדים ולא הורים יכולים למלא שם מקום של גבר. עוד תביני את זה… כשסבא שלך נפטר הייתי בת ארבעים. היה עוד תחילת חיים, ופעמים היו לי רומנים, מה את מצחקקת? הייתי גם אני בלילות ירח. אהבתי אותו עד עכשיו, לא יכולתי לדמיין מישהו אחר. לקטוף פרחים או ללכת למסעדה זה לא כמו לקום יחד כל בוקר…
– סבתא, בת שש עשרה אני…
– ומה? אמא שלך בגיל שמונה עשרה כבר הכירה את אביך ולא יכלה בלעדיו. מבחינתה זה היה רציני. הוא היה אהבתה, גם אם הם לא הסתדרו בסוף, וחבל מאוד…
– סבתא, למה הם נפרדו?
– בגידה. כפרה שלי, את תדעי מהאמת, עדיף עכשיו ממישהו קרוב. אל תשנאי את אביך, הוא בן אדם, יש לו זכות להיות מאושר בדרכו. למה להיות מרירה? את חצי ממנו, חצי מאמך. אי אפשר להיפרד מאף חצי.
– אמא אף פעם לא דיברה עליו רעה.
– והיא לעולם לא תדבר. היא אישה חכמה, מבינה שתמיד יהיה אבא שלך והבת שלו.
– היא עוד אוהבת אותו?
– כנראה שכן. לכן גם לא תחפש שוב אהבה.
– סבתא, גם לי יקרה ככה?
– מי יודע… רק אבקש בשבילך שיהיה מי שיאהב אותך כמו שהיא אהבה…
את בעלה, גיא, מיכל פגשה בדיוק כמו שסבתא ניבאה. רצה במסדרון אוניברסיטת תל אביב ונכנסה גמלונית בסטודנט גבוה. כמעט נפלה, נבלמה ביד חזקות, ואז שמעה קול שובבי, קצת מתבגר:
– בחורה, את רצה מהר מדי! בזריזות, תני לי את המספר שלך לפני שתיעלמי שוב!
היא כמובן לא נתנה, אבל לא הופתעה כשפגשה אותו אחרי הבחינה מחכה במסדרון. תוך שלוש שנים נישאו. חיו אצל אמא באותה דירה, אבל מיכל ידעה שזה לא יחזיק.
היה לא קל. אמא לא קיבלה את גיא.
– מה זה, להיות מתכנת? כל היום יושב אוכל וחושב מול מחשב… עוד תהיי עם פילה לידי.
– את מגזימה, אמא. מה, צר לך על הסנדוויץ’?
– אני דואגת לך. תבכי ממנו בסוף…
גיא השקיע מאוד ורק אחרי כמעט עשר שנים אמא הודתה שגיא הוא “זהב”.
עד אז כבר גרו בדירה קטנה משלהם. גיא בנה עסק מהבית, מיכל רצה מדירה לדירה כסוכנת נדל”ן, את הבן הראשון גידלו לסירוגין סבתא או סבתא רבה. לשמחתה של מיכל, שתיהן החזיקו מעמד שנים.
הקשיים החלו עם ההריון השני.
– מיכל, מה את מדמיינת? רק שעה אחת ונעלמת! יש לי חיים! אמא רתחה ומערבבת סיר גדול של קובה סלק, המנה החביבה על גיא. זה מוכן! אני הולכת! פעם הבאה להתחשב בלו”ז של כולן!
מיכל לא הבינה מה קרה. היא הרי לא יצאה כלל; אותה שעה הייתה בכלל אתמול, כשיצאה לבדיקה והספיקה בזמן. היום ישבה בסלון, אבל אמא מתעקשת שהיא נעלמה.
על בדיקה רפואית סירבה אפילו לשמוע.
– בשביל מה? אני בריאה! קודם תדאגי לסבתא!
מיכל, יחד עם גיא, פנתה בסוף לרופא פרטי דרך אביה, שבא הביתה.
– אין לי בשורות. מצפה לכם תקופה קשה.
מיכל קפאה. לא יכול להיות הרי אמא עוד כל כך צעירה! מאיפה צצו הבעיות?
– הסיבות רבות. זה ישנה משהו? עדיף לעסוק במניעת ההחמרה.
– זה אפשרי?
– יש קצת מה לעשות, בעיקר להרגיע, סטרס מזיק. מעבר לזה רק להאמין לטוב.
ומכאן הכל השתנה. המבחן האמיתי החל. מיכל, למרות כל הקושי, ידעה: אין בעולם אדם קרוב יותר מאמא. יש גיא, הבנים, אבא, סבתא אבל אמא היא אמא. תפקידה לשמור על אמא שלווה.
להיזכר בשיחות השכנוע על מעבר דירה, היא ממש לא אוהבת. גיא, שהתאמץ עבור כל המשפחה, וכשהם עברו לבית החדש הישן, גם הוא הודה שהיה שווה אפילו להיכנס לחובות.
– נסתדר. העיקר שתהיי רגועה. שכולכם יחד.
אך הרוגע התרחק דווקא.
אמא שוב ושוב שוכחת שהיא גרה איתם, מנסה ללכת הביתה.
– אימא, החדר שלך ממול.
– למה לי האורחים שלך? יש לי בית!
– נכון, אבל מחר אני באמת זקוקה לך לשמור על הנכדים. וסבתא שרה לא מרגישה.
– טוב, הפעם. לא תמיד יהיה ככה! גם לי מגיע חיים משלי!
– נכון, אמא.
– נו, בחייך! בגילך את עוד לא יודעת דבר!
בלי סבתא, שרה ששמרה על אמא, מיכל מזמן הייתה קורסת.
– סבתא, היא כלום לא זוכרת?
– לא נכון, מיכל. הרבה היא דווקא כן. בעיקר מה שהיה פעם. גם דברים שאני שכחתי… היום אני יודעת כמה הייתי עסוקה כשהיא גדלה. עבודה, לחזור, לבדוק שיעורים, לישון… אימא שלה קיבלה ממני מעט מדי זמן. רק כשאת נולדת הפכתי באמת לאמא. היא הייתה הכאב שלי. עכשיו אני רוצה להחזיר זמן אבוד… אולי כל זה קורה כדי שתסלח לי, ולסבתא. וכשאני רואה אותה מביטה עליי ומחייכת לפעמים, אני יודעת אולי טוב לה… זה קשה ועדיין, כל אם רק מבקשת שבנה יהיה אפילו לדקה מאושר. ברגעים האלו היא עוד שמחה, צעירה מאד… איך אפשר לשאת את זה, מיכל?
– אני לא יודעת, סבתא…
מיכל ראתה כמה קשה לסבתא לעמוד במחשבה שבת יחידה הולכת, לאט, לעולם שהגישה אליו חסומה.
הרבה פעמים מצאה אותה יושבת על הרצפה ליד הספה ששם נחה סבתא. פעם שאלה בלחישה:
– להוציא אותה?
– אל תגעי בה… היא עוד מעט תחזור…
סבתא נפטרה כעבור שנה. במותה, השאירה רק תחינה:
– תשמרי עליה, מיכלי, כמו על אישון עינייך… זהו.
מיכל הנהנה, אבל בלב רצתה לא להראות לסבתא כמה היא פוחדת להישאר לבד עם כל זה.
– אל תחשבי עליה כעל אמא. ילדים רואים בלב, לא בראש. פעלי מהרגש, לא מהראש. כשתרצי לצעוק צעקי! לא בפניה… ואחרי, תזכרי: תרחמי עליה כמו שתרצי שירחמו פעם עליך… מבטיחה?
– מבטיחה…
כמה פעמים עוד תזכר בשיחה הזו? אין מספר. גם עכשיו.
היא הביטה בשעון, נשמה ולקחה את התיק. מה צריך? ארנק, מפתחות, מטריה. זהו. לצאת! נאסוף את הבן מהחוג, אחר כך מהבית ספר, ואז לסופר… לקנות בננות. קטנות. כמו שסבתא אהבה.
כך, כי כשאמא תראה את האשכול, אולי תחשוב שסבתא עוד בחיים. צריך רק לצעוד עוד כמה צעדים במסדרון; לא להביט בשאלת המטפלת, להיכנס לסלון, לראות את הכורסה האפורה הישנה, שתעמוד שם עד שיזכרו. ולסנן:
– מיכל! כבר תנקי את הכורסה? וכמה פעמים ביקשתי! קנית את הבננות? סבתא דינה תכף תבוא. היא רצתה.
– ברור, אמא. תשבי, אני אכין לך תה.
עוד פעם תשב בכורסה. עוד יש זמן… להתקרב ללחיי הידיים שהיו הבית. ללכוד מבט נוקשה־אך־רך. ולחייך בתגובה לשאלה:
– מיכל, מה יש לך על הראש? איפה המברשת שלך? תביאי, אסרק אותך! אוי, כמה מאוחר… צריך לישון! ומה תרצי מחר דייסה או בלינצ’ס?
והשיעור מכל זה? במשפחה, אפילו כשקשה, גם כשאהובים דוהים תמיד מוצאים דרך לחזור באהבה. זכרון, חמלה, וזמן של יחד הם ערך החיים. כי בסוף, כל שנשאר הוא יד מחבקת ואהבה מקצועית שממשיכה, ובלעדיה גם אנחנו קצת אובדים.
