יומן, יום חמישי
כשנכנסתי למעלית בבניין שלנו בתל אביב, בתוכה כבר עמדה אישה שמחזיקה את המפתחות לדירתנו. בהתחלה חשבתי שאני מתבלבל, אבל לא מחזיק המפתחות היה בדיוק אותו אחד שמירה נתנה לי, לב קטן כחול שקיבלתי ממנה לפני שנים.
האישה היתה סביב הארבעים, עם שיער קצר כהה ותיק רציני על הכתף, נראית רגועה כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם.
המעלית החלה לעלות. הלב שלי פעם חזק.
סליחה, אמרתי, המפתחות האלו… מאיפה יש לך אותם?
היא הסתכלה בי, ואז במפתחות, ואז בי שוב.
ומי אתה? שאלה בקור רוח.
הרגשתי את השאלה כמו סטירה.
אני גר בדירה 12, עניתי.
היא קפאה לרגע.
זה מוזר, אמרה בשקט.
למה? שאלתי.
כי גם אני, היא השיבה.
המעלית נעצרה בקומה השישית, אף אחד לא יצא.
היה שקט כבד.
אני גר שם כבר ארבע שנים, אמרתי.
היא אחזה במפתחות.
אני קיבלתי חוזה בחודש שעבר.
הסתכלתי עליה.
איזה חוזה?
היא פתחה את התיק ושלפה תיקייה.
בתוכה היה חוזה שכירות.
הכתובת שלי. דירה 12.
שתיקה.
מי נתן לך את הדירה? שאלתי.
הבעלים, ענתה.
מי?
דוד, אמרה.
הבטן שלי התהפכה. דוד הוא בן דוד שלי, והוא אמר לי שאני רק מתארח זמנית עד שיחזור מחו”ל.
הוא באמת הבעלים, אמרתי בשקט.
היא הנהנה.
כן. אמר לי שהדירה פנויה.
המעלית עצרה בקומתנו. הדלתות נפתחו. שנינו עמדנו במקומנו, כאילו הזמן נעצר.
אולי זו טעות, אמרה האישה.
אולי, עניתי.
יצאנו למסדרון, דלת דירה 12 היתה מולנו.
היא הרימה את המפתחות שלה וגם אני את שלי.
המפתחות נראו אותו דבר.
שקט מוזר.
לפעמים התחושה הנוראית ביותר היא לא כשמישהו משקר לך, אלא כשאתה מבין שאולי אף פעם לא ידעת את האמת.
הסתכלתי עליה.
פותחים?
היא נשפה.
כן.
תשאל אותי בכנות
אם תגלה שמישהו נתן את הבית שלך לאחר, האם תנסה להבין את האמת בשקט, או תתפוצץ מיד?
היום למדתי חשוב לנסות להבין קודם, כי לפעמים המציאות מסובכת יותר ממה שנדמה.
