כשנכנסתי למעלית בבניין שלנו, כבר עמדה שם אישה, מחזיקה את מפתחות הדירה שלי.
חלק ממני חשב שהשתגעתי לרגע.
אבל לא, המפתח היה בדיוק אותו מפתח עם מחזיק קטן בצורת לב כחול, שנתנה לי אחותי פעם בחג פורים.
האישה נראתה בערך בת ארבעים, עם שיער קצר כהה ותיק יד קשיח. היא עמדה בשקט, כאילו מדובר ביום רגיל בשוק הכרמל.
המעלית החלה לעלות, הלב שלי היה כמו מחבט חובט בתוף.
סליחה אמרתי, מאיפה יש לך את המפתחות האלו?
היא הסתכלה בי.
אחר כך במפתחות.
שוב בי.
ואיך קוראים לך?
השאלה הזאת הייתה כמו מים קרים בשבת.
אני גרה בדירה מספר 12.
היא קפאה לרגע.
אחר כך אמרה בשקט:
זה מוזר.
למה?
כי אני גם.
המעלית עצרה בקומה שש, אבל אף אחד לא ירד.
בתוך המעלית השתרר שקט כמו בספריה עירונית.
אני שם כבר ארבע שנים אמרתי.
האישה אחזה במפתחות ביד כמו חלה ביום שישי.
לי יש חוזה מהחודש שעבר.
הסתכלתי עליה.
איזה חוזה?
היא פתחה את התיק והוציאה תיקייה.
בתוכה היה חוזה שכירות עם הכתובת שלי.
דירה 12.
השתררה דממה מוזרה, כאילו כל השעונים ברחוב אלנבי עמדו מלכת.
מי נתן לך את הדירה? שאלתי.
בעל הבית.
מי זה?
יוסי.
הבטן שלי התכווצה כמו גקט קיץ שמישהו הפך לחורף.
יוסי, בן הדוד שלי, סיפר לי שאני זמנית שם עד שיחזור מהטיול ביפן.
יוסי הוא בעל הדירה אמרתי בשקט.
האישה הנהנה.
נכון. הוא אמר לי שהדירה ריקה.
המעלית עצרה בקומה שלי.
הדלתות נפתחו.
שתינו עמדנו במקום, לא זזות.
אחר כך היא אמרה:
אולי יש כאן טעות.
אולי.
יצאנו למסדרון.
הדלת של דירה 12 הייתה מולנו.
האישה הרימה את המפתחות.
גם אני.
המפתחות נראו זהים, כמו כוכבים על חוף תל אביב.
בחדר נוצר שקט מוזר.
לפעמים הרגשה איומה איננה כשמישהו משקר לך, אלא כשאתה קולט, אולי אף פעם לא ידעת את האמת.
הבטתי בה.
נפתח?
היא נשפה בעדינות.
כן.
תגידו
אם הייתם מגלים שמישהו נתן את הבית שלכם למישהו אחר, הייתם מנסים לברר את האמת בשקט
או מתפוצצים כמו רימון ביום העצמאות?
את הרי בפנסיה. עכשיו הזמן שלך לשבת עם הנכדים קבעה הבת.