ובננות לסבתא חנה! אל תשכחי! רק בננות קטנות, כמו שהיא אוהבת! בפעם שעברה קנית משהו בכלל לא ברור! מרים! איך זה יכול להיות? באמת כל כך קשה לעשות מה שמבקשים ממך?
מרים אורי גל, סמנכ”לית כספים בחברת ענק, אמא לשני ילדים ורעיה די מאושרת, נאנחת ומהנהנת מול שומקום, למרות שאמא שלה בכלל לא רואה אותה עכשיו. מספיק שהיא יודעת שעצם ההנהון יעבור אליה בדרך כלשהי, כי אמא תמיד יודעת להרגיש איך מגיבים להערות שלה.
ואל תנהני, פשוט תעשי! אני מכירה אותך, רק רוח בראש! מרים! הגיע הזמן להתבגר!
מרים נמנעת מלהנהן שוב. היא פולטת “בסדר, הבנתי!” ומסיימת את השיחה.
להתבגר… בטח. ארבעים וקצת, זה לא מספיק כנראה.
עוד חצי שעה לסיום העבודה, ומרים משתדלת להתרכז בדו”ח, אך זה לא עובד. הראש מלא במחשבות, בעיקר לא טובות. למרות שהיא תמיד הייתה “ילדה טובה” כמו שאמא אמרה.
“מרים שלנו חכמה, ילדה נהדרת!”
זה היה מקסים כשהייתה פעוטה בגן. ילדה מסודרת עם סרטים בשיער וחצאית עם מלמלות. נסיכה! או אולי שובבה במסווה של נסיכה.
מרים! מה קרה לשיער שלך?
קן ציפורים! כך אמרה שולה הגננת. היא הציעה שאעמוד רגע ואחכה שיגיעו ציפורים ולעשו שם קן. חבל על עיצוב כזה!
ואיפה הסרטים?
אין לי מושג! דניאל לקח אחד. היה צריך חבל לעוגן. אמא, את יודעת שיש לו ספינה אמיתית? אבא של דניאל הכין לו! שולה היום הראתה לנו איך היא שטה בתוך גיגית. ממש מדהים!
והסרט השני?
לא יודעת. נועה ביקשה ואז נעלם. אמא, למה יש רוח?
מרים!
מה?!
עזבי אותי מהשאלות הטיפשיות האלה! הראש שלי מתפוצץ!
מרים משתתקת ובדרך הביתה בוהה מהצד באמא שלה. אולי אמא חולה? אולי הראש שלה באמת שבור ואף פעם לא יהיה שלם?
הדמיון של מרים תמיד היה עשיר, ועוד לפני שהן מגיעות לבית, מתחילה מרים להתייפח ואז לבכות חזק, וגורמת לאמא לאבד סבלנות.
“מרים! מה זה ההופעה הזאת?!”
לפרט למה היא בוכה היא לא יכולה. פשוט חבל לה על אמא, על הכאב שלה ועל מצב הרוח המקולקל, ורוצה פשוט לבכות עוד יותר, כמו הכלבה של השכנים, לאקי.
לאקי הייתה כלבה טיפשה, בוכה מכל סיבה, אבל רק כששמעון, בעליה, היה נעלם לשתיית אלכוהול שנמשכה ימים. אז היא יללה רצוף כמה ימים, משגעת את הדיירים וגורמת לכל ילד בבניין שלנו ברחוב הקוממיות לבקש לקחת ממנה את הכלבה. ההורים התעצבנו, קראו לפקח העירוני, אך לאקי נשארה. רק פעם אחת, כששמעון שוב נעלם, היא נאלמה בבת אחת. וכולם בבית מיד הבינו שקרה אסון.
כתושבת ותיקה בשכונה, כולם ליוו את שמעון בדרכו האחרונה. הוא באמת היה בן אדם טוב שתמיד עוזר. “רך מדי,” כך אמא של מרים נהגה לומר.
לאקי מאז אותו יום ישבה בכניסה לבניין, לא זזה, מביטה באלו שהולכים עם פרחים אחרי שמעון. היא לא אוללה יותר. מרים, שאמא לא שלחה לגן כי הלכו לרופא, ליטפה אותה. הכלבה לא הניעה אפילו את הזנב. כשחזרו, לאקי עדיין ישבה שם, לא מגיבה לקור או לליטוף. מרים הייתה נשבעת, לפי טקס של יוסי מהכיתה, שהכלבה בוכה.
“אמא, למה אין לה דמעות?”
מה היה בשאלה הזו? מרים לא ידעה, אבל אמא רעדה, התכופפה ולחשה:
“לאקי כלבת חמודה שלי בואי, תלכי איתי. הוא לא יחזור”
הבינה אותה? מרים לא יודעת. אמא הניפה את לאקי על הידיים, פנתה אל מרים ואמרה: “בואי. נטפל בה.”
כך הפכה לאקי לכלבתה של מרים. היא חיה עוד הרבה שנים, לפחות שבע עשרה בבית שלהם. מרים הספיקה לגמור תיכון ולהינשא. אף פעם לא ראתה שוב את לאקי בוכה או מייללת. היא הייתה שקטה, מסודרת, הולכת עם מרים ונותנת לשטוף לה רגליים, אף פעם לא נדבקת. אפילו ביום שנפטרה, נשמה עמוק והניחה את הראש על היד הבוכיה של מרים. מאז לא הייתה למרים עוד כלבה, למרות שהילדים התחננו.
בסך הכול, מרים הייתה ילדה שמחה. היה לה הכל אמא, אבא, שתי סבתות, ארנב עם אוזן קרועה, ופנקייקים עם שמנת של סופי שבוע. והייתה דירה קטנה של סבתא שושנה, אמא של אבא, אליה הן נסעו לפעמים. למה רק לפעמים? לא היה ידוע, סוד משפחתי.
והיו גם חופשות בים עם סבתא חנה. את סבתא חנה מרים אהבה במיוחד; לא היו לה דברים שאסור לדבר עליהם, תמיד הייתה עונה על כל שאלה בגלוי, ונהניתה מהחוכמה והישירות שבה.
“אמא, לשם מה? מרים עוד קטנה! היא לא תבין כלום!”
“היא לא טיפשה. מרים בכל מקרה תבין. היא כל כך דומה לך!”
מרים מתגלגלת מצחוק כשאמא מתרגזת, ולמרות שלא הבינה חצי ממה שסבתא חנה סיפרה לה, שאלה הכל וידעה שיום אחד אולי תשאל למה המבוגרים לא תמיד אומרים אמת.
והסיבות לשאלה הזו היו מוצדקות.
המבוגרים ניסו להסתיר ממנה בעיות. כמה כבר אפשר? אבל לא מעט יצא לה לשמוע ממריבות במסדרון, והבכי השקט של אמא אחר כך. אצל סבתא שושנה בדירה, שפתיים קפוצות ומבטים במרחק.
“קומי, אמא תלמד אותך איך מכינים עוגת דובדבנים,” אמרה מרים וגררה את אמא למטבח הקטן.
“לא, עזבי,” הייתה אמא נאנחת ומתרחקת.
הסתירו ולבסוף, ההורים של מרים התגרשו כשהייתה בת עשר.
המסיבה שארגנה אמא ליום הולדת הייתה בעיצומה, הדלת נטרקה ותגובת אמא הייתה: “זהו”
לאקי ידעה הרבה יותר טוב מה קורה, נצמדה אל הרגליים של אמא שלה, מרגיעה. מרים צללה חזרה למשחקים ולהפתעות. ולבסוף, כשמירי רצתה להזמין את אמא לעוגה, ראתה אותה עומדת עם לאקי דוממת. בשאלה מהססת, אמא החלה לחייך, הניחה עוגה, ופיזרה ביטחון מזויף.
אחרי שהאורחים הלכו, ישבו לצד המטבח. אמא עם כף גדולה, מחלקת עוגה בחיוך מאולץ:
“עוגה טעימה? ברור! מי חושב על דיאטה? יהיה גם לנו חג!”
איזה חג? מרים לא הבינה, והחיים לא נעשו קלים יותר. המזונות מאבא בקושי הספיקו והחגים רק הלכו ופחתו, חוץ מראש השנה ויום הולדת של מרים. זאת של אמא נעדרה מהלוח.
סבתא חנה לא התביישה להגיד בקול:
“בת יקרה שלי, את חייבת להמשיך הלאה, לבנות את החיים שלך מחדש.”
אמא תמיד ענתה קצרות: “די לי במה שהיה.”
מרים, ככל שהתבגרה, תהתה: מה היה קורה אילו הייתה אמא נשארת פתוחה לאהבה חדשה? אם הייתה מצליחה לשחרר ולהיות שוב שמחה?
תשובות לא היו, והיא רק דמיינה אח או אחות, ואמא שרוקדת וצוחקת, ולא מתלוננת על כאב ראש.
במציאות, אמא שלה הלכה ונהפכה מחמורה לגמרי. מרים התאפקה, אפילו כשבא לה לצעוק, אבל אז הייתה צצה לאקי, מהנהנת בשקט כאומרת “עצור!” והוויכוח היה נגמר.
לאקי נשכה פעם אחת. אחרי ריב גדול, נכנסה לחדר, נשכה קלות ויצאה. הסימנים עזבו במהרה, הלקח נשאר: יש לדעת מה המשתפרים באמת צריכים.
הרבה הסבירה לבסוף סבתא חנה, בלי טאבו:
“אין מה לעשות, כל אחת נעשית קשה אם אין לה אהבה.”
“אנחנו אוהבות אותה.”
“זה שונה. גבר זה משהו אחר. תביני כשתתבגרי. גם אני אחרי שהסבא שלך נפטר… היו פרחים, מחזרים, אבל אהבתי אותו לכל החיים. לא יכולתי לקבל אחר כל יום לידי. את עוד תהיי כזו, כבר רואים…”
“אני רק בת שש עשרה!”
“ומה? אמא שלך נכנסה להריון בגיל שמונה עשרה והתחתנה. היא אהבה באמת, ידעה שזה קשה שלא קיבלו אותה. היא ספגה… חוץ מבגידה.”
“מה?”
כן. אני מספרת לך כי את תביני בסוף, לפחות ממני תשמעי אמת. לא כדי שתשנאי. אין טעם להישאב בעבר. כל אחד בוחר לו את הדרך. יש לך חלק של אבא וחלק של אמא. אי אפשר לנתק אחד מהם.
“אמא אף פעם לא דיברה רע על אבא.”
ולא תדבר. היא חכמה. הוא תמיד יהיה אבא שלך. לא צריך לסבך.
האם היא עדיין אוהבת אותו?” שואלת מרים.
“אני חושבת שכן. לכן לא מחפשת אחר.”
“סבתא, את חושבת שגם אני אוהב רק אחד, כל החיים?”
לא יודעת, יפתי. הלוואי שתגיע לך אהבה כזו.
את בעלה, אלון, מרים פוגשת בדיוק כמו שסבתא ניבאה. היא ממהרת למבחן הראשון באוניברסיטה, מתנגשת בו חיוור, לא יפה, אבל חכם ונחמד. הוא תופס אותה לפני שהיא מועדת, צוחק ואומר בלשון משועשעת: “מה הטלפון שלך, זריזה, לפני שתמשיכי לעוף?”
היא לא נותנת, אבל כשיוצאת מהמבחן, הוא מחכה לה מחוץ לאולם.
״עכשיו את לא ממהרת?״
התחתנו אחרי שלוש שנים. גרו אצל אמא, אך מרים הבינה שזה לא יחזיק.
לא היה קל. אמא שלה לא קיבלה את אלון.
מה זה מתכנת? הוא רק יושב ואוכל. תכף תהיה לידך חיית מחמד, צחקה.
“די, אמא, זה רק לחם וגבינה…”
“אותך אני מרחמת עליו…”
עבר הרבה זמן, בסוף גם אמא אהבה את אלון, הכירה בו כ”סבבה”.
הם עברו לדירה משלהם, אלון עבד לילות על סטרטאפ, מרים רצה בין דירות כמקשרת דירות. את הילד הראשון גידלו סבאים ותמיד הודו לאל שאמהות בריאות.
ההידרדרות של אמא החלה בהריון השני. פתאום שכחה זמנים, התבלבלה בשעות, כעסה על דברים שלא קרו בכלל.
מרים, בייאוש, שכנעה את אבא להביא רופא בטיפול פרטי.
“אני לא מבשרת בשורה זהו תהליך לא קל,” אמר הרופא, “אך אפשר להאט, לתמוך, ולתת תקווה.”
מרים רק חשבה: באמת לאמא שלי? זה לא יכול להיות! היא עוד כל כך צעירה.
אבל מאותו הרגע הכול השתנה. אין לה ברירה. זו אמא שלה, הכי יקרה מכולם, והמינימום לעשות לה חיים שקטים.
על המעבר של אמא לבית החדש לא אהבה לדבר. אלון התאמץ, והבית שנמצאה מיד נמכר לטובתם, אפילו במחיר חובות.
נעמוד בזה. עכשיו אנחנו כולנו יחד,” מחבק אותה אלון.
השלווה לא באה. אמא שוכחת שגרה אצלם. רוצה לחזור אל הדירה הישנה.
“אמא, החדר שלך פה, ליד הילדים.”
“אני לא אורחת כאן!”
“ברור, אבל מחר תעזרי לי עם הנכדים, בבקשה!”
“לפחות תביני שגם לי יש חיים!”
“נועם, אמא, אני יודעת…”
“בטח, מה את כבר מבינה, מרים! בגילך!”
אלמלא סבתא שושנה נותרה להשגיח, מרים כבר לא הייתה שורדת הכול.
“סבתא, היא לא זוכרת כלום?”
“למה לא, מרים שלי, הרבה היא זוכרת, בעיקר מה שהיה פעם. ודווקא עכשיו אני מבינה כמה פספסתי כשהייתה קטנה… היית קוטפת רגעים של יחדיים… כשאת באת, ביותר הבנתי מה זה להיות אמא. היא הכאב שלי. לו רק הייתי יכולה, להשיב לה קצת מהחום הזה…”
לפעמים מרים מוצאת את אמא יושבת שעות אצל מיטתה של סבתא שושנה, ועוצרת את כל ההווה בשקט, כדי לא להפריע.
“להעביר אותה?”
“לא, אשרי לה להיות. רגע וזה עובר…”
סבתא שושנה הלכה לעולמה שנה אחרי שמרים הבינה ששוב לעולם לא יחזרו לחיים הישנים.
“שמרי עליה, מרים שלי. אין לי יותר כוחות…”
מרים הנהנה, וליבה דופק בחוזקה איך אסתדר לבד?
“תחשבי עליה כעל ילדה. כך אומרים, בסוף החיים חוזרים להיות ילדים. תרחמי עליה. תבכי, תתפרקי, אבל לא לידה!” מבקשת סבתא, “ולהחזיק אותה. כמו שתרצי שילדייך יחזיקו אותך בעתיד…”
“כמובן. אני מבטיחה”
כמה פעמים עוד תשחזר מרים את השיחה הזו? אינספור.
היא מביטה בשעון, נאנחת ולוקחת את התיק. ארנק, מפתחות, מטרייה. זהו. להוציא את הגדול מחוג, להביא את הקטן מהכיתה, ואז סיבוב לסופר. הבננות. דווקא קטנות, כמו שסבתא אהבה.
כי כשתראה אמא את האשכול, אולי תחשוב שסבתא חנה עוד חיה. צריך רק לעבור את המסדרון, לא להתייחס למבט של המטפלת. לפתוח את הדלת ולראות את הכורסה. זו שכבר אינה תואמת את הבית אבל תישאר עד שישכחו אותה. ואם ישאלו:
מרים! אי אפשר כבר לנקות את הכורסא הזאת? כמה שנים אני אומרת? קנית בננות? סבתא תכף תבוא, היא ביקשה.
ברור, אמא. תשבי, אני אכין לך תה.
והמקום ייתפס. ותהיה עוד דקה להישען על כפות הידיים הכי יקרות בעולם. וללכוד את המבט הרציני אך הרך. ולחייך כשאמא תגיד:
“מרים, מה בראש שלך? איפה המברשת? תביאי, אני אסרק אותך. די מאוחר… לישון כבר צריך. מה תרצי לארוחת בוקר? דייסה או פנקייקים?”
