ילדים מקולקלים
את הרסת אותו! את תמיד מפנקת אותו, לכן הילד עושה בך כבשלו. נועה, ככה לא מחנכים ילדים! קלקלת אותו לחלוטין! כמו שאמא שלי קלקלה אותי, את יודעת? אין את מי להאשים, חוץ מלהסתכל במראה. כולנו ילדים מקולקלים. ואל תגידי לי שאת כבר מבוגרת! כלום לא השתנה, את עדיין ילדה. את פשוט לא יודעת להפעיל את הראש ולקבל החלטות נכונות! ציפי עשתה פרצוף, טרקה דלת של המקרר, קפצה כשאחד מהמגנטים שנושא את תמונת המשפחה של נועה עף ונפל על הרצפה.
התמונה צולמה בקיץ האחרון באילת, נופש שאליו משום מה, השנה, אותה כבר לא הזמינו. שנים היא נסעה עם “הילדים” לחגוג בחול, עזרה עם הנכדים, נהנתה, עשתה “קשרים חשובים”. הפעם, זהו, בלי סבתא.
והתירוצים לא ממש שכנעו.
אמא, השנה קצת קשה. אנחנו נוסעים רק עם הילדים. לך נקנה חופשה נפרדת, תבחרי לאן להתפנק. טוב?
אבל נועה! מי ישמור על הילדים?
אמא, גיא כבר גדול, ואם צריך ישמור על מישהי. וליאל איתי. וגם, נשארנו בלי תקציב לאותו מלון מפואר. הפעם נהיה דיירי דירות כמו אז כשעוד היו “מגניבים”. נשכור דירה או צימר ונטפל בילדים בעצמנו.
ולי, בטח, לא נשאר מקום!
ציפי הייתה כמו חציל במים: לנסוע לבד לאיזה ספא בקיסריה, עם “מסיבת ריקודים לבני 60+”? רחמים עלי. האנשים שם כאלה… ברחובות תל אביב יש יותר עניין. והיא הרי אשה מלומדת, עם שתי שפות, יכולה לבחור מה שבא לה. רק שבפעם הזאת לא.
אמא יקרה, זה לא רק מגורים, זו טיסה, אוכל, בזבוזים…
כאילו אני אוכלת צלחות חד פעמיות! ציפי החלה להשתולל.
אלוהים, למה אני צריכה להסביר לך שהשנה דחוק לנו? הייתי מכניסה אותך למזוודה אם יכולתי, אבל אין אפשרות. השיפוץ אצלך עלה הון, הבריאות שלי בשנה שעברה, מורים פרטיים לגיא… הכול שחק לכיס. אני צריכה לבטל את הנופש? או לסחוב עוד קיץ בלי לראות ים? ואפילו אני, אמא, קרובה לקריסה. את רואה.
רואה! רואה שאת אמא איומה! הילדים תמיד עליי או על אמא של עידו. להסיע את ליאל לגן, להחזיר את גיא מהבית ספר, להאכיל, להשקות, לקחת לחוגים. מי עוד עושה הכול?
נו באמת, אמא. גיא עצמאי, את מסיעה רק את ליאל לבלט, וגם זה לא כל יום. ואפשר בלי זה, בגן יש חוג בלט, רק את עמדת על שלך. אמרת ש”איך הילדה תתפתח”.
אז עכשיו זו אשמתי?!
ועכשיו נשמעו בגינה צלילים דרמטיים. ציפי אחזה בליבה בפאתוס “כמה אתם כפויי טובה! אני עוד מתאמצת וזה מה שמקבלים!”
אמא, בבקשה… נועה הצמידה את מצחה לחלון, נשימות כבדות. אני מודה על הכול, רק אל תקחי לי את זה למקום של טינה, טוב?
ציפי לא רצתה לשמוע עוד מילה. יצאה בגאון, הותירה בגינה שקית חדשה של בגד ים, והתרגזה.
ציפי תמיד ידעה לנתק סרטים. מומחית בלגרום להבין נפגעתי, מבלי לביים סצנות. פשוט לא עונה לטלפון, לא מגיבה להודעות פיוס; ואם כבר עונה אז באנחה דרמטית, קול חלש ושאלה שממסמרת:
נועלה, אם לפעמים הלב נעצר, נעלם לגמרי, בקושי פועם מה עושים?
ואז נועה הייתה זורקת הכול, דוהרת עם הסוזוקי לווילה במושב של אמא, לשקט של “סידור הנפש”, רק כדי לחזור בסוף מובסת, המפתחות מושלכים בעצבים על השולחן, ונועה בוכה במיטה, פשוט לא מבינה למה אמא שלה מתעקשת להכאיב לה כך.
גיא היה נכנס בשקט, עוטף אותה בשמיכה, לוחש:
אמא, עזבי אותה, היא תחזור לבד כשתתקרר.
הייתי רוצה להאמין בזה, גיא…
נועה זכרה את ציפי מאז ומתמיד דמות דקיקה, רגישה מדי, שפות לרוב וספרים אינסוף, בקיאה במוזיקה. וגם נעלבת אולימפית. מסוגלת להעיר ברוסית, באנגלית, או בצרפתית בביטחון עצמי של שופט עליון. ולנועה זה היה עונש הכי נורא: “נועלה, אני רוצה שתשקלי את ההתנהגות שלך. לכי, מתוקה…”
רק כשהייתה במצב רוח מרוסק, קראה לה “מתוקה”. בדרך כלל היה יותר חצי “שחור משחור” ציפי תמיד ראתה את החצי ריק של הכוס. ולכל כישלון יש מושג אחד: “כמעט” כולם כמעט הצליחו, אף אחד לא מספק. לא גיסות, לא חברים, לא שכנים, ובטח לא נועה.
אבל נועה, עד שלב מסוים, הייתה הילדה המושלמת. קוראת כבר בגיל שלוש, מנגנת בפסנתר בגיל ארבע, וכשהייתה משעינה את הראש המתולתל ונאנחת “אני שומעת מוזיקה”, אמא עפה עליה.
נקודת שבירה באה בכיתה ו’. כלת ההצטיינות חוטפת פתאום נכנס על מבחן, ואין יאנים ולא הסברים, רק פרצוף של סקנדל.
והסערה האמיתית: בתור ילדה לא סיפרו לה כלום. את הסיבה לכתם על החצאית ולכאבים, גילתה רק כשסבתא פתחה את הדלת לחדר אמבטיה ומצאה אותה בוכה. “אמא לא הסבירה…” אבל אצל ציפי, ילדה לא אמורה לדעת כאלה דברים. אין מה לשאול, ואצל החברות, שהצליחה בקושי רב להשיג באישור, כזה דבר בכלל לא מעלים. חינוך…
שיחה קשה בין ציפי לחמותה לא תרמה, רק הוסיפה מיגרנה ו”ילדה, דברים כאלה מדברים רק עם אמא”! “לא ידעתי…” ענתה.
וככה, לראשונה, משהו נסדק אצל נועה. פתאום התברר אמא לא תמיד צודקת. אחר כך באו אכזבות שקטות נוספות וציפי כבר לא ניסתה להסתיר את מורת רוחה מבתה. כשראתה את הסבתא חולפת במסדרון עם מטפחת משי הדוקה על הראש היה ברור: אווירה חורפית. הסבתא אהבה דרמות בשקט מתיישבת בכיסא, עוצמת עיניים, מחזיקה רקות, והקרח בקול שלה יכול להקפיא סחלב.
נועה! את הורסת לי את החיים…
ומה בדיוק הורסת, אף אחד לא ידע. נועה כבר הייתה צריכה לנחש. אולי הבחירה להיות רופאה הרי ציפי ניסתה למנוע בכל הכוח מסלול כזה: “נו, אמא שלך הייתה נישואה לרופא, את זוכרת כמה לא היה בבית?”
אבל סבתא אמרה שזה מקצוע של שליחות! שגם אבא רצה להיות רופא מהילדות…
מה שסבתא אמרה לא רלוונטי. התוצאות חשובות! אמא אלמנה, את גדלת בלי אבא, הוא נשחק מהעבודה צריך לדעת לחשוב, נועה.
הוויכוחים נמשכו עד שנועה סיימה תיכון, הלכה ללמוד רפואה וציפי נעלבה לשישה חודשים, ענתה רק “כן” ו”לא” במטבח.
את עידו, הבעל של נועה, היא לא אהבה. “ילדה שלי! הוא לא היה עדיף מישהו קצת יותר… מתאים? אני בכלל לא מדברת על כסף… אין לו מושג מי זה עגנון ולא שמע אף פעם אופרה של פוצ’יני!”
הוא אדם טוב, אמא, והוא אוהב אותי…
מאהבה לא חיים, ילדה. את תביני, אבל זה יהיה מאוחר…
בחתונה, ציפי נראתה כמו שחקנית איטלקית, דמעה מדודה, מסבירה לכולם: “יהיה קשה. הם צעירים. אבל אני תמיד שם בשבילם!”
ובמזל טוב, ציפי הכירה בחתונה את המרואיין הבא לחייה יאיר, סא”ל במיל’, אינטלקטואל עם עבר צרפתי, שמצא חן בעיניה זמנית. הם התחתנו, היא פרחה, הפכה קשובה וטובה יותר (קצת). את הולדת הנכד חיבקה באמת.
ונהפוך הוא הנישואים של נועה ועידו דווקא עבדו. עידו עבד הרבה, ציפי מהר מאוד נאלצה להודות שזה כנראה בחור לא רע בכלל. אבל כשהם לקחו משכנתא ציפי קיבלה חום: “זו טעות איומה. נועה לא תסתדר לבד.” עידו ענה:
אני מסודר, והמשפחה שלך זה הבית שלה. אבל לנועה מגיע גם משהו משלה.
וסבתא קיבלה ג’וב. “הילדים לא מונופול! אני אשמור!” הכריזה חגיגית.
נועה חזרה למיון, כולם הסתדרו. עד שאסון טרגדיה: יאיר חלה, והלך לעולמו למרות כל הנסיונות. ציפי נותרה שוב אלמנה, בודדה, פחות נסבלת מהרגיל.
“יאיר, איך יכולת לעשות לי את זה? סופסוף הייתי מאושרת!” מי אשם לא ברור.
נועה השתדלה לפצות; חופשים, סופי שבוע, חגים סבתא תמיד שם.
“ככה נכון, גם אני משפחה!”, התעקשה ציפי “בלי סבתא איך הם יסתדרו?”
זו נהייתה בעיה במיוחד כשגיא החל להתבגר. סבתא כל הזמן העירה, התערבה, לא הפסיקה לחפור.
גיא! שוב המוזיקה הזו? איך אפשר לשמוע דבר כזה?
שוב מטפחת משי, אבל לגיא זה כבר לא עבד. הוא פשוט העדיף לחמוק לסלון, לגרור את ליאל: “בואי, נעשה קריוקי”. כשסבתא ראתה אותם שרים את “התקווה” לקטעים של סטטיק ובן אל, כמעט רצה להזעיק את פלוגת החרדים להצלת הנכדים.
בסוף נועה קנתה לגיא גיטרה.
אסור! תגידי, את רוצה להיפטר ממני?
אמא, נו באמת.
אני לא אשרוד את זה! שיעשה שיעורים, לא מוזיקה! לומד מספיק.
גם את אמרת שחשוב לפתח כישורים. מה רע בגיטרה? את אמרת שצריך לפתח את כל הצדדים.
לא לזה התכוונתי! נועה, את שוב…
והוויכוחים כמו מופע אורח חוזרים, עד שציפי שוב מודיעה בשתיקה. לא עונה לטלפון, לא פותחת דלת, המפתחות נגמרו.
רק שזו הפעם נועה נשברת.
נמאס לי! ובעודה שוטפת כלים ביום חופש, הקפה האהוב של גיא נופל ושובר את הלב השברירי שלה יחד עם הספל.
דווקא הרס הספל היה הקש.
גיא! קוראת נועה, והילד יורד כמטאור.
כן, אמא!
בחרת כבר גיטרה?
מותר לי? עיניו זורחות. “חובה! איזו תרצה?”
בס אדומה… את בטוחה?
שמונים אחוז! לא ככה אומרים?
כן! ומה עם סבתא?
שתגיד שאנחנו מקולקלים. בוא נזוז, נבחר!
וכך, כשהוא לוקח את ליאל בת שש לבחור איתו, הוא הכי מתוק בעולם.
הגיטרה נקנתה, והחדר של גיא הפך לסטודיו קטן, הלהקה חזרה, הכינו הקלטות. סרטון אחד משותף עם ליאל שרה נהיה ללהיט מטורף בטיקטוק. לכל היה ברור: זה היה כדאי.
נועה הרגישה הקלה; סוף סוף משהו זורם. בערבים, אחרי יום מתיש, הייתה מחבקת אותם כשהם מספרים לה חידושים ותוכניות, יודעת בליבה הכול בסדר.
וציפי? חיכתה. סידרה את הבית, בישלה, ציפתה שיבואו לבקש סליחה, כמו תמיד.
חולפת שבוע, ועוד אחד, ונועה לא מגיעה.
ציפי הופתעה, התעצבנה, נשבעה לא לסלוח, עד שנשארה לשבת עם עצמה. מישהו, סוף סוף, הציב לה גבול לא הכול מתנהל לפי הפנקס שלה. כל אחד אחר כבר הייתה מוחקת מהחיים ברגע, אבל לבת שלה… לא.
חולפים חודשיים.
ציפי מבינה: אף אחד לא בא. הפעם, לא יהיו סליחות.
ההבנה הזו קשה כמו לימון בלי סוכר. היא לא מבינה איך הבת שלה יכולה להיות כל כך אכזרית? הרי הקדישה לה את כל חייה! זה באמת שווה לריב בגלל שטות?
היא התעייפה מלפחד מתי יצלצלו, והחליטה די. קמה, נסעה לווילה ביישוב אולי שם תנוח. גם זה לא עבד. היא שוטטה בין הארוגות, מתגעגעת, לא מסוגלת להודות שגם היא אחראית על הפער.
הקיץ נגמר, הגשמים הגיעו והבינה שאין למה להמתין.
היום שבו הלב שלה נשבר לגמרי: ישבה במטבח, שתתה תה, הביטה בילדים של השכנים בדשא המורה למתמטיקה שכבר הפך לסבא גאה עם חמישה נכדים. הקטן קופץ בשלוליות, וציפי החליטה לשבת ליד הכוס, לחמם את האגו עד שנועה תקנה כבר פרחים… זה מתכון לבדידות. למי זה עוזר?
הניחה את הספל, עלתה על הרכב ונסעה.
בשישי אחר הצהריים, הכבישים פנוים, ציפי הגיעה מהר לבית של נועה ועידו.
התחילה לחשוש ברגע שהגיעה. אף פעם לא הציעה פיוס בעצמה. ישבה מחוץ לשער זמן ממושך, מנסה לנסח נאום, איך להרכיב משפט שיתחיל לטהר את האווירה.
כל הנאומים נשכחו כשפתחה את השער, שמעה מהבית הקול.
הלהקה חיממה את הקירות, תופים, גיטרות, ו… נועה במטבח, רוקדת עם תרווד, משמיעה שירים מצחיקים בקול גדול, והילדה ליאל מוחאת כפיים.
איזה קטע, אמא, אולי תצלמי גם את זה לטיקטוק? ליאל קוראת.
נועה מוזגת מיץ לשתי כוסות, מגישה לליאל. לכי תקראי לבנים למעלה.
ברגע שהיא פונה, רואה את ציפי על הסף. הזמן נעצר.
אמא, היי, תשמרי קצת על הבשר? תכף אוכלים. הילדים יורדים. בא לך לאכול?
ציפי פושטת את הג’קט, אומרת בטח.
יופי! אומרת נועה, קורצת לליאל. נו, תיכנסי כבר, שכחת איך נראית סבתא?
ליאל צוחקת, אני זוכרת! סבתא, עזבתי ריקוד עכשיו אני אשיר! גיא אומר שאני זמרת אדירה!
ציפי בקושי מחזיקה את הדמעות, אז מחליפה נושא.
בואי, אראה לך את הגיטרה של גיא. יפה, נכון?
ממש! אני עזרתי לבחור! בואי, תראי!
הן עולות, ונועה מסתובבת לאמא נו, מה איתך? עשית את הצעד הכי קשה. תעלי.
וציפי תעלה, וגיא יעשה פרצוף חשוב, מראה לה את הגיטרה.
משהו ישתנה.
לא הכול, כמובן. אי אפשר לשנות אופי, בטח שלא ביום.
עדיין יהיו ויכוחים, נועה עוד תתפעל מהיכולת של אמא להציף דעות. וציפי תמשיך לתהות איפה פישלה.
אבל דבר אחד ילמדו כולם בבית: אם רוצים שיקשיבו לך תתחיל להקשיב בעצמך. רק ככה יש מקום בלב למשפחה.
וזה, בעצם, כל ההבדל.
