18 באפריל 2023
אני, דוד כהן, עמדתי היום מול הדלת הישנה ברחוב פרומקין בירושלים. האמת שלא תיכננתי להגיע לשם, הרגליים נשאו אותי כמעט אוטומטית, כאילו לא אני משתלט על הגוף שלי. לא האמנתי שמצאתי את עצמי בכניסה לדירה שגרתי בה עם יעל, אשתי, כמעט עשרים וחמש שנה. עמדתי שם, בוהה בדלת הפשוטה כמו כל דלת אחרת בבניין, מרופדת דמוי-עור עם מסמרי פליז נוצצים מסביב. מסמר אחד, בוהק בכסף, תופס את העין אני עצמי התקנתי אותו לפני חמש עשרה שנה בערך, כשאחד המקוריים נשבר והכיסוי תלש. העבודה לא הייתה משובחת המסמר התעקם מעט אבל עכשיו, לבדו בין מסמרי הזהב, נצץ כמו כוכב קטן ושונה. עמדתי, נתקעתי בו במבטי, והמחשבות התרוצצו בראשי…
* * *
השינויים בחיי הגיעו בדיוק כשחשבתי שאני מחכה להם. העבודה שלי בעירייה – יציבה, רגועה – הפכה מעיקה, הבית שקט להכאיב שקט טובל בביצה חמימה ומשתקת של הרגל, של שגרה בלי טעם. חיפשתי פרצה, איזה ענף דק להיאחז בו ולמשוך את עצמי החוצה לעולם שבו יש צבעים, אנשים צוחקים ולילות לבנים.
ואז הופיעה בחיי מזכירת המשרד עינבר. צעירה, יפה, עטופה בניחוח בושם צרפתי, חולמת על חופשות קיץ באיים ומפזזת לצלילי מוזיקת מועדון. מעולם לא ידעתי רגשות כה עזים, נכנסתי לאהבה חסרת גבולות, והשוויתי אותה לאהבתי הראשונה ליעל וזו נראתה פתאום דהויה, קדמונית ומרוחקת.
יעל, כאילו הרגישה שהמערכת מתערערת, השתתקה. היא הביטה אל תוך עיניי, מחפשת תשובות שלא ידעתי לתת.
הרומן עם עינבר היה סוער, מרגש וממכר. בילדותי תמיד אמרו לי “חיים פעם אחת”, ואני פיזרתי את זמני וכספי (יותר מדי שקלים, יותר מדי ערבים במסעדות יוקרה) על האביב החדש הזה. ובכל-זאת, גם כשחשבתי שיצאתי לחופשי לא יכולתי להיגמל מההרגל התגעגעתי לערבים החמים על הספה בבית הישן, לקטניות שמילאה יעל בסירים, ובעיקר לקציצות והמלפפונים החמוצים שאני אוהב.
כמה זמן זה היה נמשך? לא יודע. עינבר התעייפה מהסטטוס של “המאהבת”, הופיעה ערב אחד אצלנו בבית, ובנוכחות יעל ודני הבן שלנו (כבר סטודנט), הכריזה בקול מלא ביטחון: “אני לוקחת את דוד איתי.” יעל חיוורה, אחזה בגלולות ולידול, ודני, במבט כעוס ושקט, דחף את חפציי לתוך מזוודה והוליך אותי ואת עינבר אל מחוץ לדלת.
* * *
התחילה תקופה מסחררת. מסעדות בטיילת, קניונים, מסיבות לא נשמתי, לא נחתי לשנייה. קשה לי להצביע מתי התעייפתי, אבל יום אחד הבנתי שאני מחפש שקט ונחמה. התיישבתי על הספה החדשה ברחוב האר”י, הקשבתי לשקט, התבוננתי בעינבר ולא מצאתי נחמה. עינבר לא ידעה לבשל, אפילו קפה שחור לא הצליחה להכין כמו שצריך. מעבר לזה, היא לא התעניינה בשום נושא שמעל גיל 23 העולם שלה הורכב מתיקי מותגים, אפליקציות ולייקים.
ניסיתי ללמד אותה, דיברתי, רציתי להבין ולחבר, אך מהר וויתרתי. בערבים שישבתי עם תה פושר מהמיקרו, מלאתי געגועים לתה הנענע והקינמון שיעל ידעה להכין, לאוכל שלה, לדיוני הלילה הארוכים שלנו לפעמים על ספר טוב, לעיתים על סרט של אורי זוהר גם לו יכולתי, לא הייתי מצליח להסביר לעצמי למה חזרתי יום אחד לדירה הישנה, שלא מתוך מטרה לחזור ממש רק מתוך דחף עמוק, אולי סקרנות, למה נשארתי לבד?
הדלת לא נפתחה. עמדתי בחדר המדרגות של הבניין, שמעתי חרש את יעל בוכה מאחורי הדלת, הסתובבתי והלכתי. ישבתי שעות על ספסל ליד הגן, ממתין עד שהאור יכבה גם אצלה.
המרחק התרבה עינבר הפכה לא רק זרה אלא מעיקה, ואני נעשיתי לה עול. הפסקנו לבלות יחד; אני נשאבתי לעולמות ישנים, והיא יצאה לבלות בעיר עם חברותיה.
ופתאום היום, אחרי תקופה שלא דרכתי ברחוב ההוא, מצאתי את עצמי שוב ניצב מול הדלת. הביטו בי המסמר המקופף, הכסוף, וכל הזיכרונות הציפו אותי. לא ידעתי מה לי לעשות ללכת? לחזור? ובכל-זאת לא האמנתי שמישהו, שם בצד השני, מחכה לי.
נגעתי במסמר. היד שלי רעדה. הדלת איכשהו נפתחה ללא התנגדות וריח מוכר מתוקף זכרון הכה בי. עצמתי עיניים, נשמתי עמוק, וכשפקחתי אותן יעל עמדה שם בפתח המטבח, מחייכת לי חיוך עייף עם קמטים קטנים ליד העיניים.
חייכתי בחזרה, ליבי התרכך רגע, צעדתי פנימה, סגרתי אחריי את הדלת ולימדתי את עצמי: לפעמים הבית שלנו נמצא בדיוק מאחורינו צריך רק להעז לדפוק שוב, ולפתוח את הדלת.
