אפילו אל תעיז להביא את אשתך אל הדירה שלי, אמרה חנה אל דורון.
חנה התכוננה לשיחה הזו שלושה שבועות.
זה היה ברור. היא הבריקה את כלי הפסח שלה מהארון כאלה שלא נגעו בהם מאז בר המצווה של דורון. הכינה עוגת תפוחים וקינמון, בדיוק זו שהוא אהב כשהיה ילד. סידרה את הספלים.
דורון הגיע ביום ראשון אחרי הצהריים, בדיוק כמו שקבעו. נכנס, הסתכל סביב. “משהו הולך לקרות,” חשב. הוריד את המעיל. נכנס למטבח.
אמא, מה כל החגיגיות הזו?
שב, אמרה חנה. רוצה תה?
אשמח.
היא מזגה. קירבה אליו את העוגה. שתקה ארוכות, כמו מישהי ששניה לפני קפיצה למים קרים. אחר כך קמה, הלכה לחדר וחזרה עם מסמכים כלשהם.
הניחה על השולחן.
הנה, אמרה. המסמכים על הדירה. החלטתי להעביר אותה אליך.
דורון הביט בתיקייה. אחר כך באמא.
אמא…
תן לי לסיים, היא הרימה יד. אני כבר לא צעירה. הדירה הזו גדולה מדי בשבילי לבד. שתהיה שלך. נטפל בהכול כמו שצריך, כבר בדקתי.
המבט של דורון לא עזב אותה, והוא הרגיש שמשהו מתקרב עוד רגע יבוא “אבל”.
ה”אבל” אכן איחר להגיע.
תנאי אחד בלבד, אמרה חנה. קולה יציב, שקט, כמעט יבש כאילו זו רק תחזית מזג האוויר. אל תביא את שירה לפה.
דורון הניח את הספל.
זה בדיחה?
לא.
אמא, שירה אשתי.
אני יודעת בדיוק מי היא, שיבכה חנה את הידיים זו בזו על השולחן. דורון, זו הדירה של המשפחה שלנו. אבא שלך חי פה. אתה גדלת כאן. אני פה כל חיי. אני לא רוצה שהיא תיקח פה שליטה. פשוט לא רוצה.
היא לא לוקחת שליטה, היא אשתי. לפעמים מבקרת.
מוזמן לבוא לבד. חנה הצביעה על התיקייה. הדירה שלך. תגור כאן כמה שתרצה. אבל בלעדיה.
דורון הביט בה.
“היא באמת מתכוונת, הבין. שלושה שבועות היא תכננה את זה. אפילו עוגה אפתה.”
היא פגעה בך במשהו? שאל בשקט.
מעולם לא אהבתי אותה, ענתה חנה בפשטות, כאילו זה מסביר הכל.
הנסיעה הביתה לקחה זמן.
לא בגלל המרחק חמש עשרה דקות בפקקים, את כל הרמזורים הוא כבר הכיר. פשוט נהג לאט. סטה מהדרך, נעצר ליד סופר, לא ירד, המשיך. בראש עבד כמו מקרר ישן בקיץ רועש, לא מצליח לקרר.
שלושה חדרים, תקרות גבוהות. כוננית הספרים של אבא, לכל האורך. המטבח שבו אמא עשתה שניצלים בשבתות, ובו הכין שיעורים כשהיה ילד. דירה טובה. כאלה כבר לא בונים.
הוא עצר מתחת לבית. נשאר במכונית. אחר כך עלה.
בבית ריח קל של בשר בבישול שירה עמלה במטבח, מזמזמת לעצמה, בקול מזויף, ולא שמה לב שהיא לא בקצב. הוא חלץ נעליים. נכנס למטבח. עמד בפתח.
הגעת מוקדם, אמרה, בלי להסתובב. חשבתי תישאר אצל אמא עד הערב.
זה לא הסתדר.
משהו בקול כנראה הסגיר. שירה הסתובבה והביטה בו ממש, כמו שרק אנשים שיודעים לא לשאול שאלות מיותרות מביטים אבל בכל זאת מבינים הכל.
שב, אמרה. תכף יאכלו.
אכלו. הוא סיפר בקיצור, בלי דרמה.
שירה הקשיבה. לא קטע, לא זעפה. רק פעם, כשהגיע למשפט “אל תביא את אשתך לפה”, הטתה קצת את הראש, כאילו היא מאשרת לעצמה משהו ישן.
היא כבר מזמן חושבת כך, אמרה שירה כשהשתתק.
ידעת?
לא, רק ניחשתי. הניחה צלחת בכיור. שתקה. דורון, הדירה הזו באמת טובה. אני מבינה.
לא קשור לדירה.
איך לא קשור? שירה פנתה אליו שלושה חדרים בשכונה נהדרת, אתה יודע כמה כסף זה? זה נכס, זו בית. שתקה רגע. אני לא רוצה שתפסיד את זה בגללי.
דורון הביט בה.
שירה.
לא, רגע. היא הרימה יד, עוצרת אותו. אני רצינית. אם זה חשוב לך נמצא פתרון. אני לא אפגע. לא אחיה שם נו, אז מה? הדירה שלך, גם שלנו. נמצא דרך.
פה דורון השתתק. ולא לזמן קצר.
כי היא ענתה משהו אחר ממה שציפה. בדרך חזרה הביתה היה מוכן לבכי, לפגיעה. את הכל היה מבין. היה לה זכות.
אבל היא אמרה: נמצא דרך.
בשקט. כמו אדם שלא מוכן להפוך את עצמו לקלף בשום משחק של אחרים.
דורון קם. הלך הלוך ושוב במטבח ארבעה צעדים לכל כיוון, מטבח זעיר. נעצר ליד החלון.
שירה, אמר. את יודעת מה היא עשתה?
מה?
היא הציעה לי עסקה. דורון דיבר לאט, מגבש בקול את מה זה עתה התברר לו. דירה, אם את לא תדרכי בה. היא קנתה את הבחירה שלי. מבינה? לא נתנה דירה קנתה. ואת, זו התמורה.
שירה הביטה בו.
דורון. זו הדירה שלה. זכותה…
זכותה, הסכים דורון. לנהל את הדירה כן. אותי לא.
שוב התיישב. מזג לעצמו תה.
את לא תמצאי שום פתרון, אמר. כי זה לא קשור לדירה. זה קשור לזה שאמא עדיין חושבת שאני הרכוש שלה. כבר שלושים ושמונה שנה אני לא מתווכח. היא רגילה לזה.
שירה שתקה. ואז, בשקט, אמרה:
אני יודעת.
איך?
דורון, ארבע שנים אני מנסה לבנות איתה קשר. מתקשרת בחגים. מביאה לה ריבת שזיפים שהיא אוהבת. שואלת לשלומה. שירה אמרה בשקט, עייפה, כאילו הנושא ברור לה מזמן ורק לראשונה נאמר בקול. היא לא רואה אותי. אני לא אדם. אני מה שלקח לה את הבן.
דורון הביט באשתו.
והוא בכלל לא שם לב.
תלך אליה? שאלה.
כן, אמר. עוד כמה ימים. צריך לחשוב מה להגיד.
בסדר.
את לא שואלת מה אחליט?
שירה הביטה בו בפליאה רכה.
לא, אמרה בשקט. אני סומכת עליך.
וזה היה הרגע הכי מפחיד. לא התנאי של אמא. זה שהיא אמרה “אני סומכת עליך” והוא הבין יהיה חייב לעמוד בזה.
דורון התקשר לאמא בשבת בבוקר.
חנה זכרה אחר כך שכבר מהשיחה הרגישה משהו שונה לא אותו “אמא, מה שלומך, אני אבוא מחר”. קול אחר. בלי רגשי אשמה קטנים שנמשכו עשרים שנה.
אמא, אני אבוא היום. בשלוש. בסדר?
בסדר, אמרה. וחיכתה.
בשלוש הוא צלצל.
חנה פתחה מיד שמה לב בלי פרחים, בלי תיקי קניות שלרוב היה מביא. במעיל, מפתחות ביד. נכנס, חלץ נעליים, עבר למטבח. התיישב.
חנה רצתה להפעיל את הקומקום זה אצלה רפלקס.
לא צריך, אמא, אמר. אני לא נשאר הרבה.
החזירה את הקומקום. התיישבה. הביטה בו.
נו, שאלה. החלטת?
כן, אמר דורון.
לא נחפז.
לפני הכול, אמר, אפשר לשאול אותך משהו?
תשאל.
כשהיה אבא, התחיל דורון לאט, היית מציבה לו תנאי כזה? תעשה כפי שאני רוצה או תפסיד משהו יקר לך?
חנה פתחה פה, סגרה.
זה משהו אחר, אמרה.
למה?
כי אבא הוא אבא. ואתה הבן שלי. אני דואגת לך.
אמא, אמר בקול רך כמעט. את לא דואגת לי. את לא נותנת לי ללכת. זה לא אותו דבר.
השתררה דממה סמיכה במטבח.
ארבע שנים, אמר דורון. שירה מנסה לבנות את הקשר איתך. אי פעם ענית לה כאדם?
חנה שתקה, בוהה בשולחן.
יודעת מה היא אומרת אחרי כל שיחה כזו? המשיך דורון. לא אומרת כלום. רק מנתקת ומחייכת. אומרת: העיקר שלך טוב.
חיכה מעט.
שאלתי אם זה לא מעליב אותה. ענתה: העיקר שתהיה שמח איתי, זה הכול.
חנה הרימה עיניים.
דורון.
היא עצמה הציעה לא לגור אצלך, אם זה כל כך חשוב לנו. את מבינה? בעצמה. שנקל לנו.
הקול של דורון רעד.
הדירה שלך, אמא.
אתה מוותר, קבעה. לא שאלה, קבעה. בשקט, אבודה, לא מאמינה. הייתה בטוחה יקח. הרי תמיד לקח מה שנתנה. כי ידעה מה הוא צריך.
אני לא מוותר על הדירה, אמר דורון. אני מוותר על התנאי. זה לא אותו דבר.
אז היא חשובה לך יותר ממני. בקול של חנה עלה נוקשה זה היה הקלף האחרון. יותר מאמא.
דורון נשם עמוק, ממושך. כמו מישהו שרוצה להגיד משהו חריף, ומכריח את עצמו להיות עדין.
אמא, זה לא מאזניים. אתן שתיכן המשפחה שלי.
פאוזה.
רק שאת משום מה החלטת שזו תחרות ושהזוכה תקבלי את כל הפרס.
חנה לא ענתה.
אני אוהב אותך, אמר דורון. זה לא ישתנה. אף פעם.
קם. לקח את המעיל.
תתקשרי כשתרצי. אבוא.
חנה שתקה.
דורון הלך. הדלת נסגרה בשקט.
חנה נשארה לבד. ניגשה לחלון.
בחוץ דורון נכנס לאוטו. היא התבוננה בו מגבוה בגב, בכתפיים השפופות טיפה, בדרך שבה פתח את הדלת, הסתובב לרגע, לא מחפש את מבטה, נסע.
חנה נעמדה עוד דקות ארוכות אחרי שהרכב נעלם מעבר לרחוב. חשבה. על מה אפילו לא יכלה להגדיר. פשוט חשבה. איזו דקירה עדינה עמדה בשקט בבית.
שלושה שבועות כמעט לא התקשרו.
דורון היה שולח: “אמא, איך את?” חנה השיבה: “בסדר”. זהו. המילה הישראלית שיכולה להכיל הכל: מה”מצוין” ועד “לא ישנתי שלושה לילות, ולא אומר”.
ואז קרה הדבר.
חנה הלכה מבית המרקחת, לא הקרוב זה שבקצה הרחוב השני, בו התרופות זולות בעשרה שקלים. עשרה שקלים זה לא זניח כשאת בת שישים ותשע והפנסיה עדיף לא לדבר. הלכה בין הבלוקים, קיצרה דרך. והנה, ראתה את דורון.
הוא עמד ליד המכונית. מכסה מנוע פתוח. שירה לצידו, במעיל ישן, עם קטם שמן בשרוול, מדברת משהו. חנה לא שמעה רחוק. דורון ענה. פתאום פרצה שירה בצחוק מתגלגל, ראש לאחור, כמו שילדים שמחים צוחקים.
דורון צחק גם הוא.
חנה נעצרה.
עמדה וצפתה בהם מרחוק סצנה קטנה: חניה, סתיו, מנוע פתוח, שניים עם ידיים מלאות שמן וצחוק. מחזה פשוט.
הוא לא עזב אותה. הוא פשוט חי.
וזה היה מפתיע מרוב פשטות.
כל הזמן חנה חשבה ששירה גזלה אותו. לקחה. אבל הנה הם, בשכונה, מתקנים רכב בשבת, צוחקים אף אחד לא “לקח” כלום. פשוט לבן שלה יש חיים משלו. תמיד היו. רק שהיא לא רצתה לראות.
חנה הסתובבה בדממה וחזרה לביתה.
הניחה את שקית התרופות. ישבה הרבה במטבח. התבוננה מבעד לחלון אל הרחוב.
אחר כך קמה. שלפה את הקמח.
את העוגה אפתה שעה וחצי, הרבה יותר מהרגיל, כי ידיה רעדו, פעמיים שפכה יותר מדי סוכר. זו הייתה עם ריבת שזיף בדיוק ההיא ששירה תמיד הביאה, וחנה, מכעיס, תמיד גנזה ולא פתחה.
השנה פתחה.
יומיים אחרי זה, התקשרה לדורון.
אפיתי עוגה, אמרה. הרבה. לבד לא אוכל.
פאוזה.
תבואו? שאלה, בקול קצת רך יותר, קצת קשה יותר: שניכם.
דורון שתק שניה. רק שניה.
נבוא, אמר.
כשצלצלו בדלת, חנה פתחה וראתה אותם יחד. דורון עם פרחים, שירה עם שקית כלשהי. היא הביטה בכלתה. שירה הביטה בה בנינוחות, ללא ציפיה וללא עלבון.
תיכנסו, אמרה חנה.
במטבח הצפוף לשלושה המטבח קטן, מה לעשות. אבל זה מה יש.
נו, אמרה, חותכת עוגה, תספרו איך אתם מסתדרים.
שירה הרימה עיניים.
נספר, ענתה בחיוך קטן.
חנה הניחה חתיכה על צלחת. זה היה התחלה. קטנה, מהוססת, עם ריח של עוגה עם ריבת שזיף.
