אף אחד לא יפגע בך
– איפה את מסתובבת? שאל גסות אלעד את אשתו כשנכנסה לדירה.
– הייתי בעבודה.
– הרי היום שבת!
– אני עובדת גם בשבתות.
– עובדת, אבל כסף אין.
– ואתה בכלל לא עובד…
– תמשיכי לדבר ככה, נהם בשיניים קפוצות והתקרב אליה באיום. רוצי מיד למכולת! בבית אין אפילו מה לאכול.
– אלעד, נשארו לנו רק אלפיים שקל, ויש עוד שבוע עד המשכורת. הלוואי שהיית מוצא עבודה או מסיע מישהו עם האוטו.
– מה אני, נהג מונית? תגידי תודה בכלל שאת גרה בדירה שלי, פתח את הדלת באגרסיביות. קדימה, רוצי למכולת!
***
הדמעות החלו לזלוג מעיניה של עלמה. כל כך מעליב! האם היא אשמה שהחיים הידרדרו כך? ארבע שנים היו נשואים. בתחילת הדרך עוד נדמה היה שהכול ילך לטובה. ההורים שלה ושלו התאחדו, ורכשו להם דירת שני חדרים. בהמשך הצליחו לאסוף כסף גם לרכב, אומנם פשוט, ישראלי, אבל שמחו בו כמו בילד ראשון. הכול רשום על שם אלעד, הרי הוא ראש המשפחה לפי דעת כולם. ההורים של עלמה, שגרו במושב, הצטרפו אף הם במימון.
אלעד עבד קצת עם אביו בעסק קטן, שלא הניב הרבה רווח, אך יכלו להתקיים. אבל אלעד חשב שמגיע לו יותר, ובגאוותו איבד הכול. הוא רב עם אביו וכבר שנה שאינו עובד ומצפה שמשהו יקרה.
התחיל לצעוק על אשתו, ובהמשך אף הרים עליה יד. עלמה עבדה שישה ימים בשבוע, אך לא הצליחה לפרנס את הבית לבדה, והוא המשיך להאשים אותה כאילו היא מקור כל הצרות. פעמים רבות חשבה לברוח להוריה, אך במושב חיו שני אחיותיה הצעירות, ולא רצתה ליפול עליהן ולמשפחתה.
***
היא יצאה מהבניין, מחתה דמעות והלכה לכיוון המכולת. לא לזו שליד הבית, אלא לרחוקה יותר, שם זול יותר ובכלל אולי תוכל להתעכב קצת ולא למהר לחזור.
ליד אחת החנויות נעצר רכב שטח יוקרתי, ממנו ירד גבר, הולך בצליעה קלה. היא ראתה אותו בזווית העין.
– עלמיק! קרא אליה בקול שמח.
היא סובבה את ראשה בבת אחת:
– עומרי!
זה היה חבר הילדות מהכיתה. עומרי היה נכה מילדות משהו בידיים וברגליים. למדו יחד מכיתה א׳ ועד יב׳ , והוא היה נוכח חצי מזמן בבית חולים. הילדים צחקו עליו, אך הוא לא נתן לזה לפגוע בו לימודיו היו מהטובים בשכבה. אחרי כל טיפול, יכולותיו השתפרו מעט. בכיתה א׳ הביאו אותו כמעט על הידיים, ובגמר י״ב כבר צעד, צולע אך בביטחון.
ועכשיו יצא ממכונית יפה ויוקרתית, מתקרב בשמחה אל חברתו הילדה.
– עלמה, זו באמת את?! בקולו נשמעה נחישות. לא ראיתי אותך שנים. לפני שנתיים עשינו מפגש כיתה. עדי אמרה ששלחה לך, אבל לא באת.
– טוב… היו לי עניינים…, אמרה מהוסס, והוא כבר קלט זאת.
– באת לקנות משהו? שאל כדי לשנות נושא.
– כן.
– בואי, גם אני צריך משהו.
משך אותה לכיוון הסופר, אף שלא לשם התכוונה ללכת זה היה יקר מדי עבורה. כשראה את היסוסה הבין הכול. הביט שוב וצופה בפרטים נוספים.
– עלמה…, ניסה לומר.
– לא, עומרי, לא אלך לסופר הזה. סליחה!
משכה ידה והלכה אל החנות הפשוטה.
***
היא קנתה מעט מצרכים, סופרת כל שקל, ויצאה. מחוץ לחנות עמד עומרי מול רכבו. ניגש אליה בנחישות, לקח ידה, פתח לה את דלת הרכב ואמר:
– תיכנסי!
עלמה נכנסה, ועומרי התיישב לידה:
– עכשיו תספרי הכל.
והיא, קול ילדותי חנוק מדמעות, שפכה הכול. והוא אמר:
– תעזבי אותו, פשוט תעזבי.
– אבל לאן אלך? הכל רשום על שמו.
– עלמה, את מדברת עם אחד מעורכי הדין הטובים בירושלים. מה שרשום על שמו חצי שייך לך. אז, שלף את הטלפון, תני לי את המספר שלך.
היססה אך נתנה. הוא התקשר אליה באותו רגע, הצליל נשמע במכשירה.
– היום שבת. ביום שני בבוקר את מתחילה הליך גירושים,אני אדריך אותך מה ואיך לכתוב, התניע את הרכב. ואת גרה איפה?
– ברחוב שניאור, ליד הדואר.
– אני גר עכשיו בבניין החדש פה, הראה על מגדל יפה סמוך.
***
עצרו ליד ביתה. עומרי פתח לה דלת:
– תהי חזקה, עלמה! אני אתקשר אלייך שני. אם יקרה משהו קודם תמיד תתקשרי.
– אני מפחדת, עומרי.
– אל תפחדי! חייך אליה בחום.
***
היא נכנסה לדירה ונתקל בה מיד אלעד:
– עם מי נסעת באוטו הזה?
– פגשתי חבר מהתיכון.
– בעל בבית רעב, ואשתו עושה חיים…
המשיך בגידופים, ולבסוף גם סטירה.
עלמה השאירה את השקית ורצה בבכי החוצה, ונתקלה שוב בעומרי.
– בואי, תיכנסי.
פתח לה את הרכב, הושיב אותה ונסעו.
***
עלמה התעוררה כשעומרי הכניס אותה לדירת שלושה חדרים מרווחת.
– עומרי, לאן הבאת אותי?
– זו הדירה שלי. פה אף אחד בעולם לא יפגע בך. אני גר לבד.
בדיוק אז צלצל הטלפון שלה. קולו של אלעד נשמע מאיים:
– איפה את מסתובבת?!
עוד נזיפות. עומרי לקח את הטלפון והכריז בקור רוח:
– עלמה מגישה תביעה לגירושין. הדירה נשארת לה.
– מה?! מי אתה חושב שאתה?
– עוד מילה לא במקום תבלה כמה שנים בבית המעצר.
– מי אתה בכלל?
– אני אמרתי מה שאמרתי.
ניתק את השיחה והחזיר לה את הטלפון. היא המשיכה לבכות.
– זהו, עלמה, תרגעי! לכי להתרענן במקלחת. אחר כך נאכל משהו.
בעודה במקלחת, עומרי הכין תה והתקשר למישהו.
***
לאחר תה, כשאף אחד לא רעב באמת, פנה אליה בטון נחוש:
– הולכים לסדר כמה עניינים עם בעלך.
– לא, אני פוחדת…
– עלמה, חייך, הכול יהיה בדיוק כפי שאת רוצה.
ליד הבית חיכתה להם ניידת משטרה. קצין צעיר קיבל את עומרי בהצדעה:
– עו”ד עומרי בר-און, אנחנו לשירותך.
לחצו ידיים, והושיבו את עלמה ברכב.
***
תוך כמה דקות דפקו בדלת.
– מי זה? השמיע אלעד בקול זעוף ופתח.
– אדון אלעד כהן? שאל השוטר בחומרה.
– כן.
– אני צריך לשאול אותך כמה שאלות.
אלעד העיף מבט זועם באשתו.
– כנסו.
בעל הדירה והשוטר נכנסו לחדר, התיישבו לשולחן, והשוטר החל לרשום פרטים.
– עלמה, תאספי מסמכים ודברים חשובים.
עומרי אמר זאת בקור רוח, ומילותיו שימחו את ליבה, כי בשנה האחרונה לא עמד שום איש לצידה, רק צעקות ובעיות.
פתאום מופיע החבר מהעבר, שתמיד היה חבר טוב אפילו בילדות. פעם, כל אחת בכיתה חלמה שנסיך על סוס לבן יבוא לקחת אותה רצוי עם מכונית לבנה נוצצת, ולא ילד צולע, טוב לב ככל שיהיה.
עלמה אספה במהירות מסמכים, ומסרה אותם באופן כמעט אוטומטי לעומרי, שחייך והביט בה בעיני אושר. היא החלה לאסוף קצת חפצים מבלי לדעת למה רק שמבפנים הרגישה שכל מה שיבוא לא יהיה גרוע ממה שקרה, ושעומרי לא יעזוב אותה, ותחושת שלווה ואושר החלה להכות בליבה.
– עו”ד בר-און, סיימתי, קם השוטר.
– תודה. תן לי לדבר עם אלעד לבד.
התיישב מולו:
– שמע, אלעד, ביום שני עלמה פותחת תיק גירושין. תידרשו שניכם להופיע ברבנות. אין לכם ילדים, ויהיה גט מיידי. הרכוש נתחלק חצי-חצי.
– ואם אני מסרב להתגרש? גיחך כל הדירה שלי.
– אז נגיד לה להגיש תביעות נוספות: גם גירושין, גם חלוקת רכוש, ובעיקר על אלימות. אני יושב ראש לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים, ואתה יכול להיות בטוח שהשופט יכריע בצדק.
– אני אדבר איתה לבד הלילה, והיא תעשה מה שאני רוצה.
– מי אמר לך שתהיה איתה לבד?
– כל עוד היא אשתך, מותר לך לדרוש שתהיה בדירה.
– אז אני כבר עכשיו מסדר את מעצרך על תקיפת אישה, ותבלה את סוף השבוע במעצר, והיא תישאר פה. זה מה שאתה רוצה?
– טוב, שתלך לאן שבא לה, ויתר אחרי מחשבה קצרה.
– מצוין. ביום שני אאסוף אותך וניסע לרבנות.
***
הטלפון של עלמה צלצל. אמה התקשרה. מאז הגירושין, יחסיה עם האם הידרדרו במקצת הוריה לא ראו בעין יפה את הגירושים, הרי הם עצמם נשואים מעל עשרים וחמש שנה ללא מריבות.
– הלו אמא! קראה בשמחה.
– שלום ילדה, נשמע קולה עייף.
– למה את עצובה אמא?
– את מבסוטה, רואה שהתגרשת סוף סוף.
– האמת כן, שמחה.
– תזכרי, זו הבחירה שלך.
– אמא, למה התקשרת בעצם?
– נועה גם רוצה חתונה.
– באמת? עם מי?
– בחור מהעיר. רוצה לגור בעיר אין לו נכסים, רק אהבה. ההורים שלו באו, גרים בדירת שלושה חדרים ועוד אח שלו איתם. קבענו לקנות לזוג דירת חדר ונחסוך על החתונה. מאז נועה מהורהרת.
– שיגורו אצלי בינתיים, אחר כך נראה מה יהיה.
– מה, ואת איפה תגורי?
– אמא, קולה צלול ושמח, אני מתחתנת.
– עוד לא סיימת גירושין וכבר…
– הפעם לתמיד! קוראים לו עומרי. אני אוהבת אותו באמת.
