הכלה
נועה ראתה איך ארוסה, פניו מעוותות מכעס, היכה את מאיה, הכלבה הקטנה, כי בטעות דרכה עם כפה המלוכלכת על נעלי הסניקרס הלבנות שלו. בולי רצתה להגן על גורתה, אך חטפה מכה מצליפה מרצועת עור כבדה ישר לפניה. באותו רגע הבינה נועה מדוע החתולים והכלבים שלה כה מתרחקים מדני.
ישבה נועה עמוק במחשבות אל מול חלון ביתה בצפון תל אביב. יום חורף אפור ירד על העיר, פה ושם נדלקו אורות בבתים, אך לה חשוך כמו אור. מחשבות רבות סערו בראשה.
נדמה היה שיש לה הכול: דירה קטנה בשדרות רוטשילד, עבודה טובה במדא, ומבחוץ נדמתה חייה רגילים כמו של כולם. רק שלה, בחייה האישיים, לא מצליח אף פעם. השעון מתקתק, כל החברות מהכיתה התחתנו וגידלו ילדים, והיא עדיין לבד.
האם נגזר עליה, בחורה נבונה ונעימה למראה, להיות כל חייה רווקה זקנה? במה אני פחותה מאחרות? תהתה בליבה כשמבטה פוגש בחמימות עיניהם של חבריה השעירים, שנצמדו אליה מכל עבר.
הוריה של נועה הלכו לעולמם מוקדם מדי, בזה אחר זה. היא נותרה בחסות סבתה, והבטיחה לעצמה להיות רופאה. אחרי לימודיה בתיכון, ניגשה לבחינות הפקולטה לרפואה, אך לא התקבלה. למדה באורט חובשת, וכך מצאה עצמה במוקד החירום 101 של מדא, עובדת מסביב לשעון.
סבתה האוהבת עברה לא מזמן לבית קטן בכפר שמריהו כדי לאפשר לנכדתה חיים פרטיים. אך דבר לא הסתדר.
בילדותה חלמה נועה על כלב וחתול, אך אמה סבלה מאלרגיה לשערות. כשיום אחד, עם עיניה קורנות אושר, הביאה גורת חתול עזובה, מיד באותו ערב התקפו אמה התקף אסתמה והיה עליה לתת את פיצפוץ לסבתא.
כשהוריה הלכו, הופיע גם נמרוד, חתול רחוב מלא פרעושים שנפגע באוזן. נועה רצתה גם כלב, אך סבתה פחדה מהאחריות.
כיום, במקום בן זוג, היו לה חמישה חברים נאמנים, שאילולא היו בחייה לא בטוח שהייתה מצליחה לשרוד את הבדידות. בולי, כלבת רחוב זעירה, נמצאה רועדת ליד סניף סופרפארם בגוש דן בלילה חורפי במיוחד. היא ניסתה להיכנס לסופר, אך המאבטחים סילקו אותה בגסות.
נועה דחפה את הגורה הרזה לתיק והביאה אותה הביתה. תוך זמן קצר קיבלה את שמה בזכות זריזותה בולי, וקשרה מיד חברות עם נמרוד.
ולא בזה הסתיים הסיפור עד מהרה מצאה גם את מאיה, כלבת תחשית גוצה ופיקחית, שהושארה בחוץ על ידי בעליה ממש באמצע החורף – “לא מתאימה לעיצוב החדש” הם אמרו והשאירו אותה בבכי ליד בניין דירותם. מאיה ניסתה שבוע להיכנס ללובי, עד שנועה שמעה על הטרגדיה מחובבי כלבים שכנים.
היא הביאה את מאיה הביתה וטיפלה באוזניה. הייתה זו כלבה ביתית מושלמת שקטה, נבונה וחסכנית, ממש כמו סבתא רוחמה.
למאיה היו אוזניים פגיעות, וביציאה בחורף נהגה נועה לעטוף אותן בצעיף חם. למאיה לא הפריע צעיף נפוח כזה, והיא צעדה בו בשלווה, נראית בדיוק כמו קשישה חמורת סבר.
החתולה רבקה הופיעה יום אחד בעצמה. בוקר מוקדם אחד, בדרכה במשמרת, חשה נועה כדור שלג חם וזועק נצמד לרגליה חתולה מבוהלת ורעבה. היא הכניסה את רבקה ללובי, השאירה לה סנדוויצים וטבעות זיתים ושלט: “בבקשה, אל לגרש את החתולה! אשוב מהמשמרת ואקח אותה. נועה, דירה 3”.
בבית לא התלבטה וקראה לה רבקה, על שמה של סבתה. רבקה התגלה כחתולה תקיפה ונמרצת, בעלת תחושת שלטון שלא איבדה, והשתלטה במהרה על הבית. היא קבעה כללים לסדר ונקיון, ואפילו עושה סיורים ליליים לפיקוח.
האחרון שהצטרף היה מיקי, גור קטן ושקט שנמצא נטוש בגינת העצמאות. מיקי בקושי שרד בין ציפורים רעבות, ותהפוכות החורף. הוא גדל לחתול עדין וצנוע שתמיד מוותר לכולם.
כולם בולי, מאיה, רבקה, נמרוד ומיקי חלקו בית והרמוניה מתוך הבנה שלא לפגוע באדם שאהב אותם באמת.
נועה אהבה אותם באמת, אך ידעה כי לא כל גבר יוכל לקבל “צבא” כזה בביתה. סבתא רוחמה גם הזהירה: “נועה יקירתי, שתי כלבות ושלושה חתולים לא לכל אחד יש סבלנות לדבר כזה, אפילו בדירה גדולה כמו שלך. רוב החתנים הצעירים לא סובלניים כמוך”.
“אם מישהו לא מקבל אותי ואת השערות, הוא לא בשבילי”, ענתה נועה.
וכך היה את רועי הכירה בצעירותה כשחירום ראשון ולאחר חצי שנה הבין שאינו מסוגל לסבול בעלי חיים בבית הם נפרדו מבלי שנועה התרסקה באמת.
ואז הופיע דני בחור נאה, אלוף שחייה מחוזי, מצחיק ונעים הליכות. בתחילה עזר לה להוציא את בולי ומאיה לטיול, והכול נראה בדרך אל חתונה.
עם הזמן, בעלי החיים שלה החלו להתרחק ממנו ממש. בולי נהמה, מאיה הסתתרה, החתולים הסתגרו ורבקה ניפחה את גבה בכל פעם שהופיע.
יום אחד, בעת שנועה הכינה ארוחת ערב ויצאה אל המרפסת, ראתה את דני מרים יד ומכה את מאיה. גם בולי ניסתה להגן, וגם לה חטפה. נועה פרצה החוצה, חטפה מדני את הרצועות, והצליפה בהן בידיו.
“נועה, מה את עושה? זה כואב!”
עכשיו כבר ידעה בבירור זה לא לחינם שהחיות לא סובלות אותו.
“כואב לך? ומה אם להן?! איך אתה מעז להרים יד על בעלי החיים שלי? אולי מחר תכה גם אותי?!”
“סתם רציתי ללמד אותה שלא תעלה על נעליים חדשות!”
“תסתלק ואל תחזור לעולם!”
“בשמחה”, גיחך, “אין לי חשק לגור בגן חיות”.
שברון התקוות היה קשה. חודשים חלפו, והמילים הלא יפות שלו עוד הדהדו בלבה של נועה. בשנה של היכרות, היא קיוותה שהוא הגורל שלה, ושוב לא ראתה מה מסתתר מאחורי החיוך והאדיבות.
חלפה שנה, וכמעט והרימה ידיים מהאהבה, עד שנכנסה פתאום לתוך רומן חדש, אהבת אמת שסחפה אותה עד כלות. אליהו הכיר אותה באקראי רופא אורתופד בתורנות בבית החולים איכילוב, בעת שהביאה פצוע מתאונת דרכים. כשהרימה עיניה אליו חשמל עבר ביניהם.
אלי, בעזרת קשרים רפואיים, השיג את מספר הנייד שלה ולמחרת כבר התקשר. הם נפגשו שוב ושוב.
אלי היה גבוה, שקט, רציני. נועה הרגישה שהוא רוצה בה לטווח הארוך, אך גם פחדה אולי זה ייגמר שוב במפח נפש? החליטה להסתיר ממנו את החיות. אם תינשא, תספר.
חצי שנה חלפה. אלי כבר הכיר את אחותו נטע ואת גיסה, הם ביקרו יחד את הוריו בבאר שבע ונועה הזמינה אותו אל סבתא. היא עצמה ביקרה אצלו לא אחת בדירתו אף פעם הוא לא הגיע אליה.
הסברים על קרובי משפחה וגיפוף לא הספיקו עוד היה עליה להחליט: להודות או לשקר.
מלאה בלבטים, העבירה את כל החיות וכל ציודן לסבתא בכפר שמריהו, שם ביקרו לעיתים תכופות, החתולים נהנו, ולבולי ולמאיה היו כבר שטחים לרוץ. סבתא לא אהבה את הפתרון:
“נועה, זה לא לעניין. את משקרת לאלי, בחור רציני. לא ייצא מזה טוב”.
“סבתוש, אני אוהבת אותו באמת, ואם יגלה וינטוש אותי בגלל החיות אני לא אשרוד. ובכל זאת, בלעדיהם אני גם לא יכולה.”
“אני מבינה. תבואי כל יום אליהם, כל עוד לא בעבודה”.
וכך התרגלו כולם להפסקות, בעוד שהחשדות של אלי שככו. הציע נישואין והעניק טבעת מכסף ועדשת אמטיסט בצורת לב.
“אין לי נכסים ושידוכים עשירים,” צחקה נועה באושר.
ההכנות לחתונה מילאו כל פינה בבית. יום אחד, בדרך מסידורים, נכנסו אל דירתה. אחרי שתייה חמה וספירת אורחים, ניגש אלי לפנות את הפח וגילה בו שאריות שקיות אוכל לכלבים וחתולים.
“מאיפה כל זה?”
“עזוב, אלי, לא משמעותי.”
העבירה נושא. באותן שעות, שחררה סבתא את בולי ומאיה לגינה, והנה הדוורית הביאה קצבת ביטוח לאומי. בריצה פנימה, דלת החצר נותרה פתוחה רבקה, נמרוד ומיקי הצטרפו לשתי הכלבות, רק פיצפוץ נותר בבית. במהרה יצאה השיירה הקטנה אל הרחוב, בולי מובילה, רבקה סוגרת טור, ומאיה צעיף תלוי לה על צד שמאל.
הולכי הרגל במרכז העיר עקבו בתדהמה אחר צעדם המסודר עוצרים רק מול אור אדום במעבר חצייה.
אלי שמע רעש ויבבות, פתח את הדלת ומצא שורה שלמה של חיות בבית. מאיה נכנסת גאה, אחריה בולי, שלושה חתולים משתוללים. הפתעה של ממש.
“וואו, מה זה, נועה?”
נועה, מתביישת, התיישבה בספסל הכניסה ופרצה בבכי חרישי.
“אלה כולם שלך?”
“כן, היו אצל סבתא.”
בולי ומאיה, מגנות על גבירתן, נבחו, רבקה נשפה בתוקפנות.
“ואמרת שאין לך נדוניה…”
הרים אלי את המעיל ויצא. נועה התקשרה לסבתא, הרגיעה, ונשארה בוכה הכול נגמר, לא תהיה חתונה. לא ניסתה להסביר, הרגישה ריקה וכואבת על השקר והאכזבה.
עברו שעות, ושוב נקשו בדלת. עמד שם אלי, עם שקיות של אוכל יקר לבעלי חיים.
“אל תסגרי, אני עוד רגע חוזר.”
כעבור דקות, שב עם כלבת תחשית בלבוש אדום:
“זו ניקה, הכלבה שלי. וזו מרוסיה החתולה מהבית של נטע. יקבלו אותן בצוות שלך?”
שנים חלפו. נועה רבקה ואליהו זוכרים עד היום, וצוחקים: מי יודע לולי אותה “נדוניה”, מי יודע אם היו בונים בית יחד כל כך יפה ומלא חיים.
