הילדים המקולקלים
קלקלת אותו לגמרי! נותנת לו הכול, וככה הוא השתלט עליך לגמרי! תמר, ככה אי אפשר! את קלקלת את דניאל כמו שאמא שלי קלקלה אותי אין את מי להאשים! גם אני לא משהו כולכן ילדים מקולקלים! ולא משנה לי שאת כבר מבוגרת. את נשארת ילדה, לא יודעת לחשוב לבד ולקבל החלטות נכונות! שרה כהן טרקה בכעס את דלת המקרר ונבהלה כשמגנט עם תמונת המשפחה של בתה צנח לרצפה.
התמונה צולמה בקיץ האחרון באילת, לשם משום מה לא הוזמנה הפעם. שנים התרפקה עם “הילדים” לחופשות. עזרה עם הנכדים, נחתה, ולעיתים אף גילתה קשרים חדשים. אבל לא הפעם.
ההסברים ששרה שמעה מבתה לא היו מובנים בעיניה.
אמא, השנה קשה לנו לשלב, לכן ניסע רק אנחנו עם הילדים. אחר כך נקנה לך חבילת נופש בנפרד, ותבחרי לאן תרצי לנסוע. בסדר?
אבל תמר! מי ישגיח עליהם?
דניאל כבר גדול, יכול לשמור בעצמו גם על עדי. השנה נאלץ לצמצם, את יודעת שאין תקציב למלון הגדול. עדי חייבת לים, את יודעת שזה שומר לה על הבריאות. אז אם אין כסף למועדון, נשכור דירה ונידאג להם לבד.
וכמובן, בשבילי אין מקום
שרה לא אהבה את הבחירה. לנסוע לבד לאיזה בית הבראה, בלי שום פעילות מעניינת, עם קהל שלא דומה לכלום?! מגיע לי, עם כל ההשכלה שלי והעובדה שאני דוברת שלוש שפות, ליהנות ממלון טוב, מלא ישראלים נחמדים ותיירים מרחבי העולם אבל לא הפעם
אמא, את צריכה להבין, נופש זה לא רק לינה. יש גם כרטיסי טיסה, אוכל
זה לא שאני אוכלת אתכם! שרה שוב התרגזה.
אלוהים, אמא! למה צריך להסביר שוב הכול? אין לנו כסף לנסוע כמשפחה מורחבת, מבינה? הייתי שמחה לקחת אותך, אבל אי אפשר. השיפוץ אצלך, הבעיות הבריאות שלי, חוגים לדניאל הכל עלה המון. עכשיו אין תקציב אני חייבת לתת לילדים חופש, וגם לי נגמרו הכוחות. את יודעת כמה היה לי קשה השנה, ראית הכל!
כן, ראיתי. ראיתי כמה את אמא לא טובה. אף פעם אין לך זמן לילדים, הכל עלי ועל רחל, החמות שלך. לאסוף את עדי מהגן, לפגוש את דניאל אחרי בית ספר, להכין אוכל, להקפיץ אותם לחוגים
אמא, אל תגזימי דניאל מסתדר לבד כבר. את לוקחת את עדי לריקוד פעמיים בשבוע, וגם על זה אפשר לוותר בגן יש חוג. אבל את התעקשת כי “הילדה צריכה לפתח כישורים”.
עכשיו אני אשמה גם בזה? קולה של שרה התרומם.
איזה ילדים כפויי טובה! אני שוברת את עצמי ואת כלום.
אמא, בבקשה תמר כבר לא רואה, מצמידה מצח לחלון. אני מאוד מעריכה את מה שאת עושה, אבל למה להאשים אותי כל הזמן?
שרה נעלבה, כפי שרק היא יודעת. עזבה בכעס, השאירה באמצע הסלון שקית עם בגד ים חדש, נעלבה והסתגרה. היא חזקה בזה לשלוח מסרים בלי להיכנס לריב, פשוט להתנתק. לא עונה לטלפון, מתעלמת מהודעות, ורק אחרי כמה ימים עונה לבתה באנחה עמוקה ושואלת בקול חלש:
תמריק, אם מרגישים שהלב מפסיק, נעצר כזה וחוזר מהר מה זה אומר?
ותמר מיד עוזבת הכל, נוסעת אל שרה במושב, לשם אמא תמיד בורחת אחרי מריבות, “להירגע”. וחוזרת משם גמורה, זורקת את מפתחות למגירה ונכנסת למיטה, לפעמים אפילו לא מזיזה נעליים, ושותקת. לא מבינה, למה אמא פועלת מולה כך.
דניאל נכנס בשקט לחדרה, עוטף אותה בשמיכה:
אמא, אל תיסעי לשם יותר. סבתא תיעלב וכשתסיים תחזור לבד.
הלוואי, דניאל הלוואי
תמר זוכרת את אמא מאז ילדות. בוכה מהר, משכילה, דוברת רוסית, עברית ואנגלית. קראה ספרים בשפת המקור, מבינה במוסיקה. אבל מאוד, מאוד נעלבת. ידעה להעניש גם ברוסית וגם באנגלית בשקט הכי חודר. לא היה עונש קשה יותר מילדותה מאותו “תמריק, תלכי לחשוב על מה שעשית. תלכי לחדר!”
טון רך כזה היה רק אם שרה היתה כועסת. בתחושה של אמא תמיד הכוס חצי ריקה. כל העולם “פחות שווה”, חוץ אולי מהבת עד גיל מסוים. תמר היתה ילדה מבריקה, קראה מגיל 3, בגיל 4 כבר ניגנה בפסנתר שרה קנתה לה במתנה.
אבל המשבר הגיע בכיתה ו’ תמר, מצטיינת, חטפה פתאום נכשל בהכתבה. שרה לא שאלה, רק התאכזבה. לא איפשרה להסביר. רק סילקה אותה לחדר והגיבה כאילו סוף העולם.
בסוף, הסבתא הצדיקה אמא של בעלה לשעבר גילתה את תמר בוכה ומנסה להחביא כתמים מחצאית.
תמר, מה קרה?
לתמר סיפרה: החלה מחזור, לא הבינה מה קורה. אף אחד לא הסביר לה כלום, אמא חשבה שזה מיותר. לא היה למי לשאול, לא היו חברות. חינוך
גם לאחר מכן, כאשר העמידה הסבתא את שרה לשיחה, זו רק טרקה דלת בכעס:
כאלה דברים מדברים רק עם אמא!
אבל לא ידעתי.
תלמדי לדאוג לעצמך! זו החובה שלך!
ולראשונה חדרה בתמר תהייה: אולי שם קדושת האם אינה מושלמת? שזו רק תפיסה. ואולי גם לאמא מותר לטעות.
הכישלונות חזרו, ושרה כבר לא הסתירה את אכזבתה. לבשה מטפחת משי צמודה למצח “נגד מיגרנה”. תמר מיד הבינה אם היא רואה אותה עם המטפחת, תפרוץ סערה.
לשבת בסלון, לעצום עיניים, להחזיק ראש וללחוש: “תמר, את הורסת אותי”.
על מה? אף פעם לא ידעה בדיוק. לפעמים על הציון, או כי רצתה להמשיך מסורת וללמוד רפואה (כמו אבא שאהב את התחום ומת מוקדם מדי לדעת שרה).
את לא מבינה, מנתחת זו לא קריירה לאישה! מה את חושבת לעצמך?
אבל סבתא אמרה שלהציל אנשים זה חשוב, ואהבתי את סיפורי אבא על בתי חולים
ואיפה זה הביא אותנו? אני אלמנה, את בלעדיו. הוא נשחק מהעבודה.
אבל בסוף תמר עשתה כרצונה והתקבלה ללימודי רפואה. חצי שנה של שתיקות בבית, רק “כן” או “לא” בארוחת בוקר.
בחירת הבעל יובל לא עברה בשקט:
מה מצאת ביובל? אין בארץ גברים מוצלחים יותר? איני מדברת על כסף, הוא פשוט לא מבין כלום בספרות!
אבל הוא בן אדם טוב ואוהב אותי
אהבה לא מחזיקה חיים שלמים! הכול יתגלה, חכי!
בחתונה, שרה עזרה לכולם להבין שהיא מקור התמיכה:
יהיה להם קשה, הם צעירים, אבל אני אהיה שם בשבילם!
למזלה, בחתונה היא פגשה את משה קרוב משפחה של יובל, סגן אלוף במיל’, איש שידע צרפתית (היא מאוד אהבה את זה), נימוסיו מצאו חן בעיניה, היה לו בית נופש חמוד בפרדס חנה, ושרה שיגשגה סוף סוף. התמתנה קצת, גם בלידת דניאל ואז עדי קיבלה אותם באהבה.
תמריק, איזה נכדים מתוקים! דניאל חכם, בדיוק כמו סבא! עדי פשוט קסם! יש לה את העיניים שלי!
תמר שמחה על השינוי וייחלה שיימשך.
בניגוד למה שרה ניבאה, נישואי יובל ותמר נשארו חזקים. יובל עמד על שלו, והם קנו דירה בפרויקט חדש (“משכנתה?! תמר לא תעמוד בזה עם ילדים ועבודה!”), אבל יובל התעקש:
אנחנו צריכים בית משלנו. תמר תחזור לרפואה, ואמא שלי תעזור.
לילדים שלכם יש עוד סבתא! ענתה שרה, וישר חזרה לעזור.
היה נראה שהכל הסתדר, עד שמשה חלה קשות ונפטר, והשאיר את שרה שבורת לב.
משה, מה עשית לי סוף סוף הייתי אישה למה שוב לבד?!
עכשיו היא קנתה שני זרי שושנים לבנים אחד לזיכרון למשה, שני לבעלה הראשון, והפכה בלתי נסבלת כלפי החיים.
תמר ניסתה לפצות. חגים, חופשות, ימי חול שרה תמיד איתם.
מה הבעיה? זה הכי טבעי! גם אני חלק מהמשפחה!
אבל אולי תמר רוצה להיות קצת לבד עם בעלה וילדיה?
שטויות! אני לא שולטת עליהם, רק עוזרת! מי יסתדר בלי עזרתי עם שני ילדים?
אבל ככל שדניאל גדל, הפיקוח של סבתא העיק עליו. שרה אמנם אהבה אותו מאוד, אך התערבותה לא הפסיקה.
דניאל! שוב עם המוזיקה הזו?! כמה פעמים אמרתי לא להפעיל את הרמקולים?! אי אפשר לשמוע את זה!
המטפחת חזרה, אבל על דניאל זה לא עבד. הוא שתק, העדיף למצוא דרכים נוספות להתמודד.
עדי, בואי! שרים ורוקדים!
כשתפסה אותם רוקדים לסגנון רוק, כמעט ולא האמינה:
דניאל, אני עוד איכשהו, אבל עדי?! לא! אני מתקשרת לאמא שלכם.
עדיף לאבא, סבתא. לאמא אסור להפריע בזמן ניתוחים
יובל תמיד חייך, מחזיר את שרה לבית או למושב, ומצטרף בלילה לשירה עם הילדים.
תמר, שראתה שלדניאל יש כשרון אמיתי, החליטה לקנות לו גיטרה.
תמר, אל תעשי לי את זה! החלטתם שאני כבר לא נדרשת כאן?!
אמא, מה פתאום?
לא אעמוד בזה! יש לו ללמוד, לא להתעסק בשטויות!
אבל הוא לומד מעולה, את יודעת את זה! ומה רע במוזיקה? תמיד אמרת שחשוב לפתח כישורים מגוונים!
כיוונתי למשהו אחר שוב את עושה מה שאת רוצה
וויכוחים התמשכו ימים. יובל תמך בתמר, ושרה שוב נעלבה והפסיקה לענות לטלפונים. את המפתחות לדירתה כבר מזמן לקחה חזרה מהבת, “שלא יהיה לה גישה מפתיעה”.
הפעם, תמר לא מיהרה לטפל בבעיה.
אם היא לא רוצה שלא תתקשר! די כבר! ובטעות שוברת את ספל הקפה האהוב עליה, זה שדניאל קנה לה ליום הולדת.
הצבעים של אותם שברים היו הקש האחרון. תמר, שעדיין אהבה את אמא בכל ליבה, הבינה: האהבה חייבת להשתנות, אסור לתת לה להכאיב.
דניאל! היא קראה, והילד ירד במדרגות.
מה קרה, אמא?
בחרת כבר גיטרה?
מותר לי?
בטח שמותר. איזו אתה רוצה?
בס! את בטוחה?
לגמרי. דיברת על זה כל הזמן, לא?
כן! מה תגיד סבתא?
ש”אנחנו ילדים מקולקלים” אל תחשוב על זה. בוא, נקנה.
עכשיו? איפה?
איפה מוכרים את זה? חנות מוזיקה, לא?
קורא לעדי! היא תבוא לבחור איתי!
תמר חייכה, חשבה לעצמה כמה בנה רחב לב. איזה עוד נער בן ארבע עשרה מתעקש לקחת את אחותו למשימה?
הגיטרה נקנתה. חדרו של דניאל הפך לסטודיו קטנה, הלהקה הגיעה, המוזיקה נוגנה, והקליפים שהם צילמו עם עדי שרה איתו נהפכו ללהיט ברשת.
תמר שמחה שהילדים עסוקים, והבית שמח. אחרי ימי עבודה, היא מחבקת אותם ושומעת תוכניותיהם, מבינה שעשתה נכון.
ושרָה מחכה. מנקה, מבשלת משהו טעים ומצפה שתמר תבוא, תבקש סליחה, כרגיל.
עובר שבוע, שבועיים, ואף אחת לא מופיעה.
בהתחלה שרה נדהמת, אחר כך כועסת (“הגיע הזמן לבקש סליחה אמיתית!”), ולאט לאט מגיעה למסקנה אולי, לראשונה, הגבילו אותה.
הרי כל אחד אחר מזמן הייתה מוחקת מהחיים. אבל בתה אי אפשר. כמה שהיא קשה לפעמים, אהבה אותה בדרכה.
חודש, חודשיים ויום אחד שרה מבינה: אף אחד כבר לא יבוא. הפעם לא תהיה מחילה.
קשה לה עם התובנה. איך ייתכן שדווקא זו שגידלה והשקיעה תתייחס אליה בחומרה כזו? אפשר להרוס משפחה על שטות של ריב?
שרה יוצאת משם, נוסעת לפרדס חנה למושב, “לחפש שקט”. אבל הוא לא באמת מגיע. בדידות מכרסמת בה, והיא לא מסוגלת להודות שגם לה יש חלק בזה.
הקיץ מתחלף בגשמי סתיו, שרה קולטת שהגיעה העת להשתנות.
בערב אחד קר, עם כוס תה ביד, עוקבת אחרי הדשא הסמוך בו מתרוצצים נכדי השכנים בקריאת שמחה, שרה מבינה: הגיע הזמן לוותר על יחסים שליטה ופגיעות. אפשר לחכות לנצח עד שתמר תהיה זו שקונה לה פרחים לבנים ולמי זה יועיל?
היא מסיימת לשתות, אוספת כוחות, מתניעה את האוטו.
כביש ריק, כי יום ראשון, ולא קשה למצוא את הרחוב של תמר ויובל.
ראשונה פעם בחייה עושה היא את הצעד פורצת את הפחד, דוחה השפלות.
פותחת את שער הגדר ונכנסת בשביל אל הבית. הדלת חצי פתוחה, והיא עולה לכניסה. פתאום קולות מהקומה השנייה תופים, גיטרות, וצהלות.
שרה מסתכלת תמר רוקדת במטבח, מחזיקה כף עץ ושרה בקול על איזו בובה וקוסם.
מגניב! אמא, נקליט גם קליפ איתך? עדי מוחאת כפיים ביום של שמש.
הנה, קחי. קחי שני כוסות, אני אביא את השאר. תעלי, בטוח כולם צמאים.
ברגע שתמר פונה לעבר המדרגות, עיניה פוגשות את אמא שלה, עומדת על הסף.
הזמן עוצר לפתע, נושם.
עדי עוצרת, באה כבר לומר משהו, ותמר מקדימה:
אמא, שלום. תעזרי לי, בבקשה, לשמור על הסיר בינתיים? תכף יוגש אוכל. הילדים גומרים חזרה ונשב לאכול. רעבה?
שרה מהנהנת ופורקת מעיל.
רעבה.
מצוין עונה תמר, מחייכת לעדי קפאת? שכחת איך סבתא נראית?
עדי צוחקת, מחבקת, ומתגאה:
סבתא, עזבתי ריקוד! נרשמתי למוזיקה. אני אשיר שם! דניאל אמר שאני מעולה!
שרה מרגישה איך הדמעות עולות, מתכופפת ונוטלת את הכוסות.
אני אעלה לראות את הגיטרה של דניאל. יפה?
מאוד! אדומה. בואי, אני אראה!
עדי כבר קופצת למעלה. תמר מסמנת לשרה:
נו, לכי. את הצעד החשוב כבר עברת
ושרה אכן עולה אל החדר, דניאל, כמו אמא שלו, מהנהן אליה בבגרות, מראה לה את הגיטרה החדשה האדומה.
ומשהו משתנה.
לא הכול, כמובן. אי אפשר לשנות מיד אופי.
יהיו ריבים, מחלוקות, לכולן עוד יש דרך. עוד תמר תיאנח, עוד שרה תשאל את עצמה, “איפה נכשלתי”. אבל דבר אחד משפחת כהן תלמד באמת ובתמים: אם אתה רוצה שיקשיבו לך תלמד להקשיב לאחרים. אז הכל יסתדר, והאהובים ישארו לצידך. וזה הכי חשוב, לא?
