יומן, 21 במרץ
היום חזרו אליי זכרונות עשר שנים לאחור, כשצפיתי במקרה ברגע בלתי נשכח במסעדת פלאפל קטנה בפאתי רמת גן. ישבה שם אישה בשם רחל דגן עם שני ילדיה בנה הבכור עמוס ובתה הקטנה דקלה.
רחל נראתה כביכול בשנות הארבעים לחייה, אך העייפות חרצה בפניה קווים עמוקים יותר. הבגדים שלה היו נקיים ומסודרים, אך דהויים ומשופשפים מכל השנים בהם נאלצה להסתפק במועט. באותו בוקר הסתובבה עם ילדיה ברחובות, מלקטים בקבוקים ישנים ועיתונים למחזור תמורת כמה שקלים. כל צעד היה מחושב, כל שקל נחסך.
דקלה התקרבה אליה בלחש:
אמא… אני רעבה.
עמוס הביט בשקט בשלט התפריט שעל הקיר, כאילו מקווה במבטו להשיג יותר ממה שיכלו לשלם.
רחל פתחה יד. כמה מטבעות ושטר מקומט בסך הכול ארבעים ושלושה שקלים. זה כל מה שהיה להם.
היא הנהנה והתקדמה לדלפק. הם הזמינו מנת פלאפל אחת ושלוש כוסות מים.
כשהמגש הגיע, רחל המתינה שהילדים יתיישבו, ואז חילקה בזהירות את מנת הפלאפל לשניים לאט, מדויק, כאילו לא מדובר באוכל אלא במשהו יקר מפז. חצי הגישה לעמוס, חצי לדקלה.
עמוס שאל:
אמא, ואת?
רחל חייכה חיוך שקט שנרכש בעמל רב.
אכלתי כבר, אני עדיין שבעה. תאכלו.
היא הרימה את כוס המים ולגמה שוב ושוב, כאילו המים יוכלו להשביע אותה.
הילדים אכלו. רחל ישבה מולם, ידיה שלובות על ברכיה, משתדלת שלא להסתכל עליהם ישירות. רעבה, אך היטיבה להסתיר זאת.
אני זוכר את עצמי יושב בשולחן סמוך, בלבוש מהודר מנכ”ל של חברת השקעות מצליחה, ביקרתי בעיר לפגישה עסקית. בתחילה לא שמתי לב אליהם. אבל משהו באופן שבו רחל חילקה את האוכל, ובאופן שבו שוב ושוב לגמה ממים והעמידה פנים ששבעה תפס לי את העין. החיוך שלה הופיע רק כשילדיה הסתכלו בה.
משהו בלבי התכווץ. ניגשתי בשקט למנהל המקום ודיברתי איתו.
כעבור מספר דקות הגישו לרחל ולילדיה מגש גדול סלטים, חומוס, חם-חם, פלאפלים, צ’יפס וגם קינוח קטן.
רחל קפצה ממקומה נבוכה:
סליחה, לא הזמנו את זה. אין לי איך לשלם.
אין צורך, הסברתי לה ברוגע והתיישבתי מולה.
כבר סודר.
אמרתי:
ראיתי איך דאגת לילדים שלך. זה אומר עלייך הרבה.
רחל השתתקה, מנסה לא לאבד שליטה בעודה מסתירה ביד את פניה.
רציתי רק שלא ירגישו חסר, לחשה. לפעמים, זה כל מה שאמא מסוגלת.
כשאכלה אחת הפולקעיות, סיפרה לי שהייתה מהנדסת ועבדה בפרויקטים לאומיים. אך מחלה קשה של בן זוגה כילתה את כל החסכונות. אחרי שנפטר, גם יציבותה נעלמה הפסיקה לעבוד, הדלתות נסגרו. הגיל, הבגדים והפערים בקורות החיים הרתיעו כל מעסיק.
לא הפסקתי להאמין בעצמי, אמרה. פשוט נגמר לי הזמן.
הגשתי לה כרטיס ביקור ומעטפה.
זה יעזור כרגע, אמרתי. אבל הכרטיס חשוב יותר. בואי למשרד שלי. אני לא נותן צדקה אני נותן הזדמנות.
היום, עשרה שנים אחרי, אני מתבונן בה עומדת בפני אולם מלא וקוראת בביטחון תוכנית פיתוח ענקית לעיר. מאחוריה, על המסך, כתוב: “סגנית יו”ר החברה: רחל דגן”.
בסיום, מסתכלים עליה בגאווה עמוס ודקלה.
היא התקרבה אליי לאחר הישיבה.
תודה על אותו יום, לחשה.
חייכתי.
זו לא הייתה עזרה, עניתי. זה היה אמון.
ולמרות שאנשים חושבים שכסף משנה גורלות, למדתי שדווקא היכולת לראות את הקורבן של האחר, ולהאמין במי שנותן הכול גם כשאין לו כלום משנה חיים באמת.
