בדיחה
– נועה! נוּני! אפשר להעתיק?
הלחישה של רוני התפשטה בכל הכיתה, ונורית ויקטורוביץ’ הרימה את העיניים מהיומן שמילאה.
– לוי! תרגיעי קצת, טוב? תנסי לבד!
– נורית ויקטורוביץ’, זה קשה לי! רוני, כמובן, לא נשארה חייבת.
– ומי אמר שצריך להיות קל? ובכלל, רוני, לנועה יש מבחן אחר. מיותר לבקש ממנה.
– מה?! אבל היא בשורה הראשונה!
– בדיוק, ולכן נתתי לה משימה נפרדת נורית ויקטורוביץ’ חייכה חיוך קטן, כאילו עונה לרוני בלחיצה של הומור.
– זה לא הוגן… רוני דחפה את ראשה למחברת, אבל מיד החלה לבדוק את האפשרויות “להינצל” איכשהו.
אף אחד לא שם לב איך נועה התכווצה מאחורי עמדתה, חוששת להרים את הראש מהמחברת.
מורות רבות ידעו שנועה היא ה”מושיעה” של כל הכיתה. קיבלה ילדה חכמה אז כולם מרשים לעצמם להעתיק ממנה. ואם תעיז לסרב? יבואו טענות ואיבה.
אבל נועה אף פעם לא הייתה רעה. היא עזרה, אך לפי עצת אמא שלה, ניסתה לעשות זאת מבלי לסכן את עצמה.
– נוּני, אני יודעת שיש לך לב זהב, אבל תדאגי גם לאינטרסים שלך. בשביל להצליח כמו שאת רוצה, תעדי תעודה טובה. לא צריך להרוס את זה בגלל עצלות של אחרים.
עם כל זאת, נועה רק נאנחה. הלוואי שאמא הייתה יודעת כמה קשה להיות מצטיינת כשהשאר לא מתכוונים להשקיע בכלל
אמא של נועה רשמה אותה לבית הספר הזה אחרי הגירושים. היו לכך הרבה סיבות המרכזית בהן שבודאי, לנועה נולד אח מהמשפחה החדשה של אבא, בזמן שההורים עוד היו יחד.
אף אחד לא חשב להסביר לה. המבוגרים טיפלו בעניינים שלהם, והיא, ילדה בת שש, ציירה רק שחור בעמודים של הדפים, דף אחרי דף.
מי שראתה את הציורים הללו הייתה הסבתא.
– מה עשיתם?! מה עשיתם לנכדה שלי!
סבתא הייתה אמא של אבא של נועה, ודווקא בחרה לצידה של הגרושה.
– הכול מהאבא… גם הוא נדד. אופיו. אבל לפחות תמיד חזר.
– וסלחת לו?
– לא הייתה לי ברירה, הילדה. אהבתי אותו… וגם ידעתי שהוא אוהב אותי. אחרת לא היה חוזר.
– קשה היה לסלוח?
– אין מילים. וגם לא באמת סלחתי, חייתי בכאב. עכשיו אני שואלת את עצמי למה? אבל אין דרך חזרה. אולי זה משונה, אבל את צריכה להודות לגורל שהוא עזב באמת, והיו לו ילדים אחרים. אחרת, אולי גם את היית סולחת. כמוני…
– אולי באמת… אבל כואב לי מדי…
– אני מבינה. וחשוב שתקחי ללב שהילדה ביניכם. תיזהרי איתה, אל תיתני לה להיפגע. עבור הילדה, זה לא אשמתה.
– נכון. רק אנחנו אשמים…
וכך, אמא של נועה בחרה לשבת איתה ולספר לה הכול, בגובה העיניים.
– נוּני, אבא ואני כבר לא נחיה יחד. נתגרש. תגורי איתי, ותתראי עם אבא בסופי שבוע שיתאפשר.
– למה?
– זה לא קשור אליך, אבא יישאר אבא שלך תמיד. אל תבכי… אני תמיד כאן…
רק אז אמא באמת הבינה מה הילדה שלה פחדה ממנו. לקח זמן להרגיע את פחדיה ולשנות את הציורים האפלים.
בסוף, נועה ראתה את אבא שלה לא לעיתים דחופות כמו שרצתה, אך עדיין. היא הבינה נטשו את אמא, לא אותה. אבא המשיך לפנק אותה, אמא ואבא מצאו הבנה לשתף פעולה לטובת הילדה. נועה נסעה איתו לחופי הכנרת, שיחקה עם אחיה, מצאה שפה משותפת עם אישתו החדשה של אבא מיכל, שהייתה נחמדה ואהבה ילדים.
אבל מה שקרה כן השאיר חותם. מדי פעם נועה שאלה את עצמה מה לא בסדר בה. למה אבא עזב באמת? למה את אחיה הוא מגדל שמח ושלו? אולי היא לא מתאימה? אולי לא טובה? אמא וסבתא ניסו להרגיע ולחזק, אך הספק המשיך לקנן בלבה גם בהמשך.
הספק הזה התגלה לרוב דווקא ברגעים שבהם הייתה זקוקה לביטחון מלא בעצמה. לא פשוט לשאת תחושות אלו.
כשהייתה בכיתה א’, לקראת טקס תחילת שנה, התבקשה לקרוא שיר. שבוע שלם התאמנה מול המראה. אפילו בגן הילדים תפסה בקלות את התפקידים הראשיים. אבל שם, ביום האמת, שכחה הכול. דמעות זלגו והיא נתקה.
המנהלת, שלקחה אותה עם המיקרופון, ניגשה ושאלה חרישית:
– תספרי לי אחרי הטקס?
נועה רק הנהנה, אין ברירה.
למזלה, נורית ויקטורוביץ’, זכרה. וחיכתה לה בסוף היום ליד שער בית הספר.
– הנה את! תקריאי לי את השיר, בכל זאת אני רוצה לשמוע!
וזה היה כל כך חשוב. נועה החזיקה את יד אמא, התרוממה, וסיפרה את השיר בטון ברור שכל המבוגרים שמעו ומחאו כפיים.
– כל הכבוד! ידעתי שתצליחי!
– אבל… לא הצלחתי דמעות שוב הופיעו.
– הצלחת גם הצלחת! העיקר אומץ ועשית. זה מה שחשוב, נוּני, את מבינה?
– נראה לי שכן…
הרגע הזה שמור אצלה בזיכרון. בהמשך הדרך, כשהייתה גדולה יותר ונורית ויקטורוביץ’ הפכה לרכזת הכיתה שמחה לדעת שיש לה על מי לסמוך.
– נועה ילדה רגישה מאוד, חכמה ושברירית! אמרה המורה לאמא שלה. כדאי לשקול בית ספר ייעודי למתמטיקה, יש לה כישרון מיוחד. פה זה רגיל מדי… הבנת? בכיתה כזו היא סובלת.
אמא של נועה הבינה, אך לא יכלה. הבית ספר המתאים היה רחוק, לא היה לה איך להסיע. אבא כבר היה עם משפחה חדשה ותינוק נוסף בדרך, סבתא הייתה חולה, והיא עצמה עבדה בשתי עבודות כדי לחסוך לדירה.
– נוּני, עוד קצת. אסדר הכול ואז נמצא לך מסגרת מתאימה. בסדר?
– אל תדאגי, אמא… אחזיק מעמד…
– איך בבית הספר?
– בסדר! ענתה נועה כמה שיותר עליז, למרות שלא היה הכי בסדר.
– לא, את ספרי לי בפרטים אמא דיקדקה, והגיבה בצחוק וקרב דגדוגים.
רק אז, בין בוכה לצוחקת, נועה סיפרה לה את האמת.
לא התנכלו לה ישירות, אך שוב ושוב שמעה: “נועה שוב עושה הצגות. איך היא מעיפה תשובות בחוץ על הלוח! איך נקבל ציון טוב אחרי כזו הופעה? לא יכלה לענות ‘רגיל’?”
ביום מסוים, זה התפוצץ.
– נוּני! יש לי עשר דקות! אני לא מספיקה כלום! רוני לחשה בעצבים ונועה ביאושה שלחה לה טיוטה.
נורית ויקטורוביץ’ לא ראתה את המהלך. עומר, הבן שישב לידה, גילה לה את קצה התרגיל, היא עזרה, החזירה בשקט את הסימונים תקשורת של שנים.
הראש השקט שמר על השקט עד סוף השיעור. אחרי הצלצול נפתח מבול.
– זה לא נורמלי! סוף רבעון! לא הספקתי כלום, ואת…? כזאת חברה?
– רוני, זו לא אשמתי! ניסתה נועה להגן על עצמה.
בפנים הרגישה שזה כבר מוגזם. למה היא חייבת לכולם תמיד?
בדיון, נועה נזכרה בסבתא שלה, שתמיד הסבירה: “מה שמותר לאיש, לא תמיד מותר לך, ילדה!”
רוני המשיכה להתרגז, עד שעומר התערב: “עזבי אותה! מה את תמיד חושבת שכולם חייבים לך?!”
מהר מאוד, נועה כבר יצאה מהכיתה, פניה חיוורות, כמעט התפוצצה מרוב בושה.
באותו יום הן לא דיברו. ולא למחרת. לא גם בשבוע שאחרי.
רוני התעלמה ממנה, והכיתה כולה ציפתה לדעת מה תעשה עכשיו.
הגיע יום שבו רוני שברה שתיקה:
– נועה, מספיק, שתי שבועות את מתעלמת! נמאס לי. בואי נשלים!
– אני בכלל לא נפגעתי…
– אז בואי נעבור הלאה! מה יש לך לתוכנית לראש השנה? תישארי בבית או תיסעי?
הכול נשמע אמיתי, נועה התרככה.
חבל שכך, כי רוני לא שכחה את העלבון, גם אם היא עצמה יצרה אותו.
כך, כשנועה מצאה בפתאומיות פתק בתיק, לא קישרה בכלל עם רוני.
“נועה! את מאוד מוצאת חן בעיניי! עומר”. הכתב דומה מאוד לכתב של עומר. ואיך יכלה לדעת שמי שהכינה את הפתק היא אחת החברות מהכיתה המקבילה שממש כתבה כמו עומר.
רוני הפעילה חברות מפה ומשם, והשיגה פתק דומה.
– עכשיו תראי, נוּני, איך את בוכה! לא רק אני מרגישה רע! שיננה לעצמה רוני ושמה את הפתק בתיקה של נועה.
באותו רגע נועה התאמנה בוליי, כולן ניסו להעסיק כדי שרוני תוכל להניח את הפתק. כשהוציאו אותו מהתיק, רוני תפסה אותו ורצה בו כמו בדגל ניצחון.
– תראו, עומר מאוהב בנועה! צעקה וגרמה לכל הבנות לפרוץ בצחוק רם.
נועה הסמיקה, הייתה לחוצה מאוד. היא הרי שיתפה רק את היומן הסודי ואת אמא בתחושות כלפי עומר.
– זה גרוע, אמא?
– למה?
– זו רק התאהבות, נכון?
– התאהבות זה נהדר, נוּני! דרך לאהבה. זה כמו לעמוד במפתן ולהציץ; שם, יש גם שמחה וגם כאב. זו זכות להרגיש.
השיחה הכנה נשמרה בסוד כמוס.
עכשיו רוני הבינה מיד. לפי המבט, לפי הדרך שבה נועה קפלה במהירות את הפתק. נועה לא שאלה מתי עומר שם את הפתק אילו חשבה, הייתה מבינה שזה לא ייתכן כי שניהם היו באותו משחק.
כולם פרצו בצחוק, נועה נשארה דבוקה לפינה. נורית ויקטורוביץ’ הופיעה והשתיקה את הסערה.
– גברת רוני, מה קורה? שאלה בחומרה.
– יש פתק! עומר כותב שהוא אוהב את נועה!
היה רגע של שקט עד שנורית ביקשה:
– נועה?
ובדיוק באותו רגע, זכרה נועה את השיחה על השיר בכיתה א’. והחליטה הפעם היא עומדת על שלה.
– רוני תפסה לי פתק. לא רציתי שמישהו יראה.
– הבנתי. עומר?
ופתאום קרה דבר מפתיע:
– כן, אני כתבתי.
עומר בא, לקח בעדינות את הפתק מרוני.
– לא קוראים מכתבים של אחרים, רוני.
– אתה משקר! רוני כמעט בכתה.
אבל לא תהיה השפלה לכיתה. נועה נשארה גאה וגבה זקוף.
בדיוק באותו רגע, התחושה השתנתה. לא פחד, אלא גאווה חדשה מילאה אותה. כל גופה חש קל כמו נוצה. האם יש לה כנפיים פתאום? מגוחך אבל כך זה מרגיש.
– רוני? נורית יישרה אליה מבט.
– זה היה צחוק…
– עומר לקח את הפתק בחזרה והעביר בעדינות לנועה. שמרי על הדברים שלך. לא צריך לחשוף. ועכשיו, לשיעור! המורה גלי כבר מחכה עם נושא חיבור חדש.
וכל כיתה ז’2 המשיכה לדרכה, לא שמה לב יותר לרוני הזועמת או לנועה המחייכת, ובעיקר לאותו פתק קטן של נייר נורא יקר שנועה תדביק ביומנה.
הפתק הזה יישמר ימים רבים עד שיום אחד, ביום חתונתה עם עומר, תיתן לו את היומן:
– קח, בעלי.
– מה זה, אשתי?
– ההתחלה שלנו…
– באמת תסמכי עליי?
– כבר הוכחת שאפשר, עומר. רוצה לדעת איזה סודות נשארו?
– זוכרת שדיברת על התאהבות? עברת את הסף?
העיניים של נועה יבהיקו. למרות הרעש, עומר ישמע את הלחישה.
– בטח. טרקתי את הדלת מאחור. אני כבר לא רק מאוהבת בך…
– מה? עומר יניד ראש.
– אני אוהבת אותך. פשוט ככה.
– עכשיו הבנתי, נעה. מריר?
– מריר, מתוק וגם קצת רומנטי.
והנה, לפעמים דווקא מהרגעים הקשים ביותר לומדים שאת לא חייבת לשאת הכול לבד וראוי לעמוד על שלך. ובדומה לאהבה כדי לעוף צריך קודם להעז להשתחרר מהפחד.
