אמרתי לא למשפחה שלי
החלטתי. את הדירה אני מעבירה לרועֵי. אין לך התנגדות, בתי?
נועה הניחה את הכפית. המתכת השמיעה קול עמום על הצלוחית.
לרועֵי? הוא בן שלוש.
בשביל שיהיה לו עתיד מובטח. ואני עוברת אלייך. את גרה לבד, יש מקום.
מִרְיָם עמדה בשער הכניסה, לא הוציאה את המעיל. התיק שלה פתוח, מציץ ממנו איזה טופס חתום. ריח הבושם שלה, ״ליל שבת״, מילא את הדירה אותו שהיא קונה כבר עשרים שנה בחנות ברחוב אבן גבירול. הריח הזה תמיד גרם לנועה תחושה מוזרה, כמו סערה מתקרבת: מתוק, סמיך, שותת בתוך חדרי הסלון הקטן בדירה ברחוב הס.
נועה קמה מהשולחן, נכנסה למטבח. דליקה את הקומקום. הידיים פעלו לבד ספלים, כפיות, צנצנת סוכר. בראש פימפם רק מילה אחת: להעביר.
רוצה תה? שאלה בקול שקט ושטוח.
כן, תודה, מתוקה שלי. האם נכנסה לחדר, סוף-סוף הסירה את המעיל, תלתה אותו על גב הכיסא. התיישבה על הספה, עיניים סורקות. אצלך קצת קריר. לא חם הרדיאטורים?
בסדר גמור, הם עובדים.
אולי לך בסדר, אצלי בחיפה תמיד חם, אילן מסדר הכול, מתלונן לעירייה אם צריך.
נועה הניחה כוס תה לאימה. התיישבה מולה. הסתכלה על הפנים המוכרות, קמטי החיוך, השפתיים הדקות. שישים ושמונה. שיער אפור מסודר, חולצה כחולה חדשה אילן קנה בשבוע שעבר, התגאה: ״לאמא הבאתי מתנה, שמחה כל כך״.
מחר אצל עורך הדין המשיכה מריים, מערבבת סוכר בעשר. אילן כבר טיפל בהכול. המסמכים אצלי. כל הכבוד לו.
אותי שאלת על החלק שלי?
האם הרימה מבט. מבולבלת.
איזה חלק? את בת שלי. אנחנו משפחה. הדירה נשארת במשפחה, רק על שמו של הנכד. רועי יגדל, יהיה לו בסיס.
חצי מהדירה שלי, אמא. לפי החוזה. חצי.
אז מה? לגם לגימה, מצמצא עוד חם. את הרי לא תגור שם. אילן ודנה והילד צריכים מקום. ואני עוברת אליך, זהו. לא קשה, נכון?
נועה הסתכלה על התמונה שעל הקיר. ישנה, עם מסגרת מהתשעים. משפחתית. אבא, אמא, היא עצמה ואילן. היא בקצה, כמעט נחתכת מהמסגרת. אילן במרכז, בידיים של אמא, למרות שהוא כבר גדול. צוחק. אבא מסתכל רחוק. נועה, עומדת בצד, ידיים מתוחות, פנים רציניות.
לא שאלת אותי, חזרה חלושות.
מה יש לשאול? הניחה האם את הכוס, צליל קל. אני אמא שלך. אני יודעת מה נכון.
תמיד ידעת הכי טוב.
בדיוק הנהנה האם, מסופקת. אילן היה כל כך שמח. אמר שאני חכמה, לא כל אמא חושבת על הילדים ככה.
נועה קמה, לקחה את הכוס אל המטבח. שפכה את שארית התה לכיור. עמדה, מביטה החוצה. הערב התל אביבי האפור של נובמבר נמס מאחורי הזגוגית. פנסים דולקים. על המדרכות עלים לחים נדבקים זה לזה. עובד עירייה באפוד כתום מטאטא אותם, סתם, לעבר השוליים.
אני אחשוב על זה, אמרה בגבה.
אין על מה לחשוב, מתוקה. מחר בעשר. תרשמי את הכתובת של עורך הדין.
אמרתי, אחשוב.
האם השתתקה. נועה שמעה אותה אוספת את התיק, לובשת את המעיל. צעדים לדלת. השהות.
את מאכזבת אותי, נועה. תמיד עקשנית. לא כמו אילן.
הדלת נסגרה. נועה המשיכה לעמוד בחלון, עד ששמעה את מעלית. חזרה לסלון, נשכבה על הספה, לבושה. הביטה בתקרה. סדק דק, מתפתל מהפינה עד המנורה. היא הכירה כל עיקול. ערבים שלמים ספרה את הסדקים האלה, במקום כבשים.
הטלפון רטט. יערה.
״מה קורה? בואי ל’גינה’, הבאתי עוגיות טחינה, הכנתי לבד״.
נועה הסתכלה במסך. האצבעות הקלידו: ״תודה. אעבור מחר״.
הניחה את הטלפון על החזה. עצמה עיניים.
הזיכרון תסס. שמונה שנים. יום הולדת של אילן. השולחן ערוך, האורחים הלכו. נשאר פלח עוגה ענק, עם ורד קצפת. היא הביטה בו, ליקקה את השפתיים. האם שמה על צלחת, נתנה לאילן.
שלך, חמוד. אתה חתן היום.
ונועה? שאל אילן בפה מלא.
נועה גדולה. בפעם הבאה היא תשתף אותך, נכון נועה?
נועה הנהנה. קמה מהשולחן, נכנסה לחדרה. נשכבה על המיטה, הביטה בתקרה. אבא נכנס, התיישב לידה, ליטף את הראש.
אל תיעלבי לחש. אמא אוהבת את אילן. הוא הקטן.
אני לא נעלבת ענתה.
אבא נאנח. יצא. נועה נשארה לספור את הסדקים. אז עדיין לא היו. התקרה הייתה ישרה, לבנה. אבל היא בכל זאת ספרה. אולי את דפיקות הלב שלה.
בבוקר, קמה מוקדם. הראש דפק. התקלחה, התלבשה. צריכה לצאת בשבע וחצי, עד בית חום יש עשרים דקות הליכה. היא אהבה ללכת, במיוחד בסתיו. אווירחד, פריך. עלים מרשרשים. אנשים ממהרים, מתעטפים, לא מביטים. אפשר לחשוב בשקט, אף אחד לא שואל, אף אחד לא עוצר.
במשרד ריח של קפה ונייר. רונית, הראשית, כבר שוקעת בדו”חות.
בוקר טוב, נועה. את נראית מותשת.
לא ישנתי.
חייבת ויטמינים, אני קונה ״קומפלקס״, כל יום. עוזר.
נועה הנהנה, הדליקה מחשב. פתחה טבלה, הזינה נתונים. מספרים מתגלגלים, שורות נהיות עמודות. עבודה שקטה, מנחמת. אפשר לא לחשוב, רק להקיש, למלא.
בהפסקה לא ירדה לקפיטריה. לקחה את המעיל, ירדה לרחוב. שני רחובות המשיכה, פנתה לפארק. שם מזרקה ריקה ועליה עלים. ספסל בודד. נועה התיישבה, שלפה כריך. לא אכלה. רק אחזה, הביטה בעצי השקמה.
הטלפון צלצל. אילן.
לא ענתה. החזירה את הטלפון לתיק. אחרי רגע הודעה: ״נו, למה את לא עונה? אמא נעלבה. תתקשרי אליה״.
נועה מחקה את ההודעה. נגסה מהכריך. הלחם יבש, הפסטרמה חסרת טעם. היא אכלה לאט, מביטה במזרקה. נזכרה כשהייתה בת שתים-עשרה, שלחו אותה להביא לחם כשאילן חלה בחום גבוה. האם טיפלה בו, קומפרסים, תה עם דבש. נועה יצאה בגשם זלעפות, רצה לחנות. חזרה רטובה, החבילה דחוסה בתוך המעיל. נתנה את הלחם. אמא הנהנה, לא הביטה בה. אילן גנח, אמא ניגשה אליו, עוד תה, עוד דבש.
נועה, תחליפי בגדים, קראה מאחור. בשקט, אחיך ישן.
נועה נכנסה לחדר, פשטה, זרקה הבגדים הרטובים על הרצפה. התעטפה בשמיכה. בערב עלתה לה חום. האם נכנסה מאוחר, מדדה חום.
שלושים ושבע וחצי. שטויות. תשתי תה עם נענע, יעבור.
למחרת נועה הלכה לבית הספר, חום לא ירד. ישבה בשיעור, קפואה, השעינה ראש על הסוודר. המורה שאלה אם הכל טוב. נועה הנהנה. בבית מרקחות האם בישלה מרק לאילן. נועה יצקה לעצמה. האמא לקחה לה את הצלחת.
זה לאילן, הוא צריך להתחזק. את תאכלי לחם עם גבינה.
נועה לקחה לחם, שתתה מים. נכנסה לחדר, הכינה שיעורים.
היא חזרה למשרד רגע לפני סיום ההפסקה. רונית הביטה בה בדאגה.
את בטוחה שאת לא חולה?
בטוחה.
בערב, כשחזרה הביתה, אילן שוב התקשר. נועה ענתה.
הלו.
נועה, מה יש לך? אמא אומרת שאת לא חותמת.
לא אמרתי שלא. אמרתי שאחשוב.
אין על מה לחשוב. אנחנו לא צריכים את הדירה, את לא גרה שם. רועֵי צריך אותה. הוא האחיין שלנו!
גם שלי הוא אחיין.
אז תחתמי. העורך דין מחכה.
נועה שתקה. שמעה את נשימתו הכועסת מהעבר השני.
שומעת אותי?
שומעת.
מה תגידי?
לא באה מחר.
מה?!
לא באה לעורך הדין.
את צוחקת עליי?! אמא התכוננה כל השבוע, אספה את כל המסמכים! אני סידרתי! ואת…
אילן, זה החצי שלי. לפי החוק. לא הסכמתי.
איזו הסכמה?! את אחותי! משפחה! שכחת מה זה?
הקול עלה לצעקות. נועה הרחקה את הטלפון מהאוזן. שמעה אותו צורח: אגואיסטית, בלי לב, תמיד היית כזאת.
אילן, די.
לא די! תמיד קינאת בי! מאז שהיינו קטנים! כי אמא אהבה אותי יותר!
נועה הניחה את הטלפון על השולחן. שמעה את הצעקות אבל הן הלכו והתרחקו אל תוך האפס. נכנסה למטבח, מזגה מים, שתתה בלגימה. הידיים רעדו. עמדה בכיור, מביטה בידיה. ארבעים ושלוש. אצבעות דקות, ציפורניים קצרות. בלי טבעות, אף פעם.
כשחזרה לסלון, הטלפון שקט. אילן ניתק. אחר כך שלח: ״נדבר שתירגעי. אבל בכל זאת תבואי מחר״.
נועה נשכבה בלי לפרוש מיטה. התכסתה בשמיכה, התקפלה. הגשם דפק בחלון, טיפות זוחלות, מתלכדות לנהרות קטנטנים. היא הביטה בהן עד שעיניה התעייפו. עצמה עיניים, ולא ישנה. זיכרונות התרוצצו, אחד אחרי השני, כמו סרט עתיק.
בת שש-עשרה. הדואר הביא מכתב. מהאוניברסיטה בירושלים. התקבלה, קיבלה מלגה, מעונות. קפצה בין החדרים, מחבקת את המכתב. רצה לאמא במטבח.
אמא, התקבלתי! לאונ העברית! לקחו אותי!
מריים ערבבה קדרה על הגז. הסתובבה, הביטה במכתב.
תני.
קראה לאט, בשפתיים ממלמלות. החזירה.
לא.
מה לא?
את לא נוסעת. מי יישאר לטפל בי ובאילן? אבא כל היום בעבודה. אילן בקרוב מבחנים, צריך עזרה. את תעזבי אשאר לבד.
אבל אמא, זו ירושלים זה חלום שלי…
חלומות, ליגלגה. את בת. בת נשארת פה. תתחתני, תביאי ילדים. מה ירושלים?
אבל אמא…
אמרתי לא. ואל תספרי לאבא, הוא מיד תומך בך. אני מכירה אותו.
נועה עמדה באמצע המטבח, המכתב בידה. אמא חזרה לסיר, המשיכה לערבב. נועה לחדרה, דלת סגורה. נשכבה במיטה. לא בכתה. בערב שרפה את המכתב בכיור. הביטה בנייר השחור, הספירלה. שטפה את האפר.
למחרת אמא אמרה לאבא בארוחת ערב:
נועה נשארת. הולכת למכללה כאן, לומדת ראיית חשבון. נכון, בת?
אבא הביט בנועה. היא הנהנה. לא אמר כלום. סיים את המרק, עבר לטלוויזיה.
אילן שאל:
תעזרי לי מתמטיקה? מחר מבחן.
אעזור, אמרה.
בחצות ירדה למטבח להביא מים. באפלה נתקלה בהדום, קיבלה מכה. שמה יד לפה, לא לצעוק. עמדה נסמכת לקיר. הכאב דפק, התפשט באצבעות למעלה. נשמה עמוק. שתתה, חזרה לחדר. בבוקר הרגל התנפחה. אמא אמרה שימי יוד.
נועה פתחה עיניים. בחוץ אור חיוור, שמיים נמוכים. נכנסה למקלחת, שטפה פנים. הביטה במראה. פנים חיוורות, עיגולים כהים. שיער פרוע. יישרה ביד, התאפרה, יצאה.
בעבודה היום התמשך לאט. רונית סיפרה על הנכדים, הראתה תמונות, נועה הנהנה. בהפסקה שוב יצאה לפארק, לאותו ספסל. שלפה טלפון. דפדפה לאלבומים ישנים. תמונה עם המשפחה, כמו זו שעל הקיר. עוד אחת אילן בתלבושת בית ספר, בספטמבר. עוד אחת אילן עם אבא בדיג. היא ברקע, תמיד בצד. לפעמים לא שם בכלל. רק הכיתוב: ״נועה צילמה״.
הטלפון רטט. הודעה ממריים:
״דיברתי עם העורך, חיכה. לא באת. אילן נורא נעלב. דחו למחרתיים. תבואי?״
נועה מחקה. החזירה את הטלפון לתיק. קמה, חזרה למשרד.
בערב, כשפתחה את דלת ביתה, שמעה קולות בחדר מדרגות. התהפכה. אילן ודנה אילן כבר עולה, פנים אדומים, דנה מאחור, שותקת.
סוף סוף, נשף אילן, מחכים כבר שעה.
למה?
לדבר צריך. תכניסי?
נועה פתחה בלי מילה. נכנסו. אילן התיישב על הספה, רגליים פשוקות. דנה נעמדה ליד הדלת, תלתה מעיל.
תה תרצו? שאלה נועה.
עזבי תה. ניגש לעניין, אילן נענע ביד. תשבי.
נועה התיישבה. דנה בפינה. שותקת, מביטה ברצפה.
תקשיבי, נועה, אילן התקרב למה את מתעקשת? אמא כבר מבוגרת. צריכה שקט. יש לך מספיק מקום. שתי חדרים. ממש לא תרגישי אותה.
לא אמרתי שזה מפריע לי.
יופי. אז תסכימי. תחתמי ויתור, נעביר לרועי, כולם מרוצים.
זו לא הדירה של רועי.
אז של מי? שלך? את לא גרה שם!
חצי שלי. לפי החוק.
מה בכלל משנה? משפחה לא סופרים אחוזים!
נועה הביטה בו. ידיו מתעופפות, הבטן עוברת את החגורה. ארבעים. פה ושם עובד קבלן, גר אצל אמא, הכל מוכן. אשתו מבשלת, אמא מכבסת, נותנת כסף.
אילן, אתה עובד? שלפה פתאום.
התרגז.
מה קשור עכשיו, העבודה שלי?
פשוט, עובד כרגע?
בטח. באתר. אתמול כולו סיימתי.
כמה מרוויח?
מספיק, זה לא עניינך.
משלם חשמל?
אמא משלמת. דירה שלה.
חצי מהחשבון אני משלמת. חמש עשרה שנה.
אילן השתתק. דנה הרימה מבט הורידה מהר.
אז מה? גמגם, צריך. יש לך כסף, את לבד. לנו יש ילד. צרכים עולים.
בגלל זה אתם רוצים את הדירה על רועי, נכון?
ומה קרה? נכד! סבתא מעבירה לנכד! רגיל!
סבתא תעביר את החלק שלה. אותי תשאלו.
איזה בן אדם את! התפרץ, קמצנית, את תמיד היית קנאית! אמא צדקה!
מה אמא אמרה?
שאת קפואה. חסרת לב. אף אחד לא רוצה אותך, לכן את לבד!
הדברים נפלו על השולחן כבדים כסלעים. דנה הצטמצמה. נועה בלי תזוזה. מביטה באחיה עם ראש אדום, אגרופים.
תצאו, לחשה.
מה?
תצאו מהבית שלי.
את זורקת אותי?! את אח שלך?!
צאו. עכשיו.
אילן פתח וסגר פה. הביט בדנה. היא חטפה את המעיל.
אילן, נלך לחשה.
לכי! צעק עליה, הסתובב לנועה. תצטערי. אמא תשמע איך את מתנהגת. תיראי מי את באמת.
יצא, דלת נטרקה. דנה ברחה אחריו, בלי להסתכל. נועה נשארה. שמעה צעדים הולכים ודוממים. עברה למטבח, מזגה מים. שתתה. לא רעדה. בפנים רק ריק. קור, חלל.
היא נזכרה בגיל עשרים ושתיים אילן הביא הביתה את אשתו הראשונה, רוני, צבעונית, פטפטנית. אמא מיד קיבלה.
תגורו איתנו אמרה אילן לא לבד. רגיל למשפחה.
רוני עברה, קיבלה את החדר הקטן של נועה. נועה נדחקה לספה בסלון.
זמני, אמרה האם עד שיסתדרו.
שלושה חודשים בסלון. ואז שכרה חדר בחולון, שילמה משלה. וגם שלמה חצי חשבון חשמל לחיפה, כי ביקשו.
תעזרי, מתוקה. הפנסיה מצומצמת. אילן צריך, יש לו משפחה.
נועה עזרה. כל חודש. מביאה כסף, האם לוקחת, לא מודה. זה מובן מאליו.
רוני עזבה אחרי שנה. אילן בכה לה
נועה, תבואי. רע לי.
נועה באה. ישבו במטבח, שתתה את תלונותיו על רוני שלא מבינה אותו, שלא מפרגנת, רוצה דירה, רוצה חיים לבד.
למה לבד? אמר אילן, פה טוב. אמא מבשלת, מכבסת, עוזרת!
נועה לא הגיבה. הכינה תה. אמא ליטפה לו את הראש, לחשה:
נמצא אחרת. טובה. לא כמו זו.
שנתיים אחרי דנה הופיעה. שקטה, מכווצת. אמא חיבבה.
היא מתאימה. לא דורשת. אוהבת את אילן.
דנה עברה, ילדה את רועי. נהייתה שקופה כמעט.
נועה פגשה אותם רק באירועים, מביאה מתנות. אוכלת, שותקת. אמא סיפרה על רועי חכם, יפה. אילן התפאר שיש עבודה חדשה. דנה הגישה, פינתה. נועה הלכה מוקדם, הניחה עייפות.
נו, טוב, אמרה האם, משעמם לך איתנו. יש לך חיים משלך.
חיים. דירה ברחוב הס. עבודה ב”בית חום”. ערבים מול הטלוויזיה. קפה עם יערה זה הכל.
נועה נרדמה מאוחר. התגלגלה שעות, בלי שינה. דברי אילן הידהדו: קרה, קנאית. קינאה? אולי באמת קינאה. בזה שאהבו אותו. שמותר לו להיות חלש, קפריזי. והיא? תמיד חזקה.
בבוקר דפיקה בדלת. חלטה חלוק ופתחה. מריים עמדה עם שקית, מתפשט ריח עוגת תפוחים.
בוקר טוב, מתוקה, אפיתי עוגה. האהובה עלייך.
נועה נרתעה הצידה. האם הלכה למטבח, שלפה עוגה עטופה. קילפה את הנייר כסף. קרום זהוב, תפוחים מציצים.
אילן ביקש עוגה. אולי גם את תשביעי, אמרה, חותכת. בואי, נאכל.
נועה התיישבה. נגסה. מתוק, מתפורר. כמו תמיד לאירועים של אילן, ימי הולדת וחגים. לה נשארו השאריות. קרות, יום אחרי.
טעים? שאלה האם.
טעים.
יפה. מזגה תה, התיישבה מולה. נועה, למה עמדת מול אילן אתמול? הוא התרגש כל כך. דנה אמרה גירשת אותו.
ביקשתי שילך.
למה?
היה גס רוח.
אילן? הוא טוב לב! רק דואג. הדירה לרועי חשובה, את מבינה?
מבינה.
נהדר. אז תחתמי?
נועה הניחה כוס. הביטה באמא. בפנים הביטחון, הידיים רגועות. האמא בטוחה בתשובה. תמיד.
לא, אמא.
מה לא?
לא אחתום.
מריים נאלמה. הכוס נעצרה באמצע הדרך.
את צוחקת?
לא צוחקת.
אבל… למה? את הבת שלי! אני מבוגרת! לאן אלך?
את לא מבוגרת, אמא. שישים ושמונה. בריאה. פנסיה. תסתדרי לבד.
לבד?! איך אני אחת? עם אילן, דנה והילד?
בחירה שלך. את בחרת איתם. אני לא.
זו משפחה! אנחנו משפחה!
משפחה כך אילן אמר לא מתחלקים לאחוזים. אבל למה הכל מתחלק? למה כל אהבתך אליו? למה הדירה, חצי שלי, אליו?
האם החווירה. הניחה את הכוס בבת אחת, תה נשפך.
את… את זונחת אותי?
לא זונחת. רק לא נותנת לך לקחת משלי בלי לשאול.
זה לא כסף! זה בית! בית משפחתי!
בו לא חייתי באמת. תמיד הייתי זרה.
איך את אומרת כזה דבר?!
אמא, נועה התקרבה, הביטה בפניה. יודעת כמה פעמים אמרת לי ״אני אוהבת אותך״?
מריים שתקה.
אף פעם, ענתה נועה. אף פעם ב-43 שנה. לאילן כל יום. שמעתי.
אבל… את בוודאי יודעת שאני אוהבת אותך!
לא, אמא. איני יודעת.
האם קמה. פניה רועדים. שפתיים קפוצות.
את כפויה טובה. גידלתי, האכלתי, הלבשתי. ואת…
את גידלת את אילן. אותי סבלת.
איך את מעזה!
אני מעזה. כי זו האמת. ואת יודעת אותה. פשוט לא מוכנה לראות.
מריים תפסה את התיק, עוגה השאירה, הלכה לדלת. הסתובבה.
תצטערי, נועה. שתישארי לבד. אז תביני משפחה זה הכל. את הפסדת.
הדלת נטרקה. נועה נשארה לבד לשולחן. הביטה בעוגה הנשארת, בכתם התה. קמה, פינתה. שטפה, ארוכות, עד שהמים התקררו. ניגבה ידיים, גדול לסלון. שכבה מתוחה, הביטה בתקרה. הסדק המזחיל, כמו תמיד.
הטלפון שתק. חיכתה לצלצול מאמא, מאילן. אף אחד לא התקשר. בערב מסר מיערה: ״מה שלומך? הרבה זמן לא ראיתי. בואי ל’גינה’, נדבר״.
נועה כתבה: ״אגיע מחר״. שלחה. הניחה את הטלפון. קמה לחלון. בחוץ הפנסים דלקו. אנשים נחפזים לבית, מישהו מחכה אור, חיבוק, אוכל. לה דירה ריקה, שקטה.
הזיכרון צף בת עשרים וחמש, הביאה בחור הביתה. הכירו בעבודה, היה טכנאי מחשבים. הציע סרט, בית קפה. חודש הזמינה אותו להכיר את המשפחה.
באו בערב. אמא ערכה שולחן, קראה לאילן. הוא התיישב, קבור בטלפון. אמא שאלה את הבחור לשמו. ענה: עמית. היא הנהנה. כל הערב דיברה עם אילן. עבודה, חלומות. אילן בן עשרים ושתיים, שליח. מגלה אחריות, אמא מתפעלת: ״כל הכבוד, בן שלי״.
עמית אכל בדממה. נועה ניסתה להכניס אותו לשיחה, אבל האמא מיד חזרה לאילן. כשיצאו, אמא לחשה:
נראה אם זה יחזיק.
עמית ליווה אותה עד הכניסה, חיבק, נישק.
אמא שלך… מוזרה.
יודעת.
לא אוהבת אותי.
לא אוהבת אף אחד חוץ מאילן.
עמית חשב.
ואת?
נועה משכה בכתפיה. לא שאל שוב. עוד חודשיים, הפסיק להתקשר. לא הופתעה. כתבה לו: ״הכול מובן. בהצלחה״. לא ענה.
לא הביאה עוד בנים. מעטים שבאו הלכו. אמרו שהיא קרה, סגורה. שאי אפשר לדעת מה היא רוצה. היא לא הסבירה. פשוט שחררה. התרגלה.
בבוקר נכנסה למכולת ״הגינה״. יערה מאחורי הדלפק, מסדרת ירקות.
נועה! סוף סוף! חשבתי שחולה.
פשוט הרבה עניינים.
מה חדש?
נועה משכה כתפיים. יערה נדהה.
משהו קרה?
סתם ענייני משפחה.
שוב אמא?
כן.
יערה נאנחה. הכירה כבר את הסיפורים. לפעמים נועה סיפרה, קטעים, בלי להתלונן.
תגידי בכלל את חייבת לה משהו? נשענה יערה.
לא יודעת. כנראה לא. אבל מרגישה אשמה.
היא חינכה אותך לאשמה. כדי שתמיד תרגישי חייבת.
נועה שתקה. יערה המשיכה:
אמא שלי בדיוק ככה. כל החיים חייבת לה. הכל. לה היא לא חייבת לי. נוח להם.
אבל, זו אמא, יערה.
אז? אמא זה לא תעודת הינצלות. לגדל ילד זה לא גבורה, זה בחירה. לאהוב, לכבד זה כן מיוחד. אמך, כיבדה?
נועה הנידה ראש.
אז מה חייבת לה?
יערה דיברה בחדות, אבל זו הייתה אמת. מפחיד להודות. יָרער סדרים: משפחה זה קדוש. אמא תמיד צדקה. צריך לעזור לה.
לא יודעת. עייפתי.
תנוחי. תגידי לה לא. תחיי בשבילך.
כבר אמרתי.
ומה יצא?
נעלבה. אילן אמר אגואיסטית.
ברור. נוח להם שתיכנעי.
נועה הנהנה. יערה חיבקה את כתפיה.
תחזיקי, את גיבורה. עשית נכון.
נועה החזירה חיבוק, עמדו ככה. יערה חייכה:
יאללה, לעבודה צריך. תבואי שוב?
אבוא.
נועה יצאה אל הרחוב, פנתה הבית. עלתה, נכנסה. הבית דמם. חלצה נעליים, נכנסה למטבח. מים בתה. חתכה חתיכת עוגה מהמקרר. אכלה בעמידה מול החלון. טעים-עצוב.
בערב, שוב שיחת אילן. הפעם רגוע, כמעט נחמד.
נועה, ערב טוב.
ערב טוב.
נו, נרגעת? אנחנו בוגרים. הגזמתי, סליחה.
בסדר.
אמא אמרה שאת לא חותמת ויתור. אז לא. בואי תעבירי לרועי חתימה של ‘מתנה’. סה”כ תחתמי, וזהו. את אוהבת אותו, לא?
אילן, לא אחתום כלום.
שתיקה. אחר כך הקול נהיה קשה.
מה זה אומר?
לא מסכימה להעביר את הדירה.
את מבינה מה את עושה? משאירה ילד בלי בית!
הילד גר שם, כמו תמיד.
זאת לא דירה שלו!
של אמא ושלי.
מה משנה? משפחה!
משפחה היא שוויון. אצלנו תמיד היית קודם. עייפתי.
את עייפת? ואני?! עובד, מפרנס!
גר אצל אמא, היא מפרנסת אותך.
לכי קיבינימט! זרק, וניתק.
נועה הניחה את הטלפון. נכנסה לשירותים, שטפה פנים. הביטה במראה. פנים רטובות, שיער דבוק. מחתה במגבת. נכנסה לסלון, התכסתה, עצמָה עיניים.
בלילה חלמה חלום. ילדה, בת חמש. עומדת בחדר צפוף, כולם סביב אילן. הוא במרכז, צוחק, קופץ. אמא מלטפת, אבא מצלם. נועה בפינה, רוצה להתקרב, לא מצליחה. הרגליים לא נשמעות. רוצה לקרוא, אין קול. הפה נפתח, אין צליל. אף אחד לא רואה אותה.
קמה מזיעה. התקפלה, נשמה. בחוץ מתבהר. קמה, אל המטבח, מבשלת קפה, יושבת, מביטה ברחוב. אנשים ממהרים, מכוניות זוחלות, יונים מחטטות בזבל.
רטט. יערה.
נועה, איך את?
בסדר.
אולי תלכי לבעל מקצוע? מישהו לדבר, לפרק?
בשביל?
להבין. על עצמך, המשפחה. לי עזר.
לא יודעת, יערה. אני סבבה.
סבבה זה בלי בכי בלילה את בוכה, שומעת בקול.
נועה שתקה. יערה צדקה. לפעמים בכתה, חרישית, לכרית.
אשקול.
תשקלי. ואם תצטרכי, אני פה.
תודה.
סגרה. שתתה קפה, יצאה לעבודה. המספרים, הטבלאות, דו”חות. רונית נכדים, נועה מהנהנת. בהפסקה שוב ספסל בפארק, כריך ביד. לא אוכלת.
רטט. מספר לא מוכר:
״זו דנה. אפשר לדבר איתך?״
נועה: ״על מה?״
״אילן ואמך. אני צריכה עיצה״.
״בסדר. תבואי שבע בערב, לבד״.
בערב דפיקה בדלת. דנה על הסף, לבד, בודדה, במעיל ישן.
שלום כמעט לחשה.
שלום. תכנסי.
דנה התיישבה בקצה הספה. ידיים קפוצות.
תה? שאלה נועה.
תודה.
נועה מזגה, הגישה. נישבה מולה, דנה חיממה ידיה, שתקה.
קשה להתחיל פלטה לבסוף הכל מלחיץ.
דברי פשוט.
דנה הנהנה. לגמה.
אילן רוצה שאמך תחתום. שהכול יעבור לרועי. אבל אמא אולי לא רוצה. אילן כועס עכשיו. ממש.
מבינה.
הוא צועק עליה. קורא לה טיפשה. מאיים לזרוק אותה אם לא תחתום.
נועה השתתקה. דנה המשיכה:
לא יודעת מה לעשות. רועי שומע, בוכה בלילות. אני אני פוחדת.
ממה?
שיזרוק גם אותי. אם הדירה לא תהיה שלו. אמר שאני לא שווה, שלא עובדת, שלא מביאה כסף. נשארת רק בזכות הילד.
הקול רועד. נועה מגישה ממחטה. דנה מנגבת.
למה את לא עובדת? שאלה נועה.
אילן לא מרשה. אומר שאישה בבית, עם הילד. כמו שאמא שלו לא עבדה.
אמא שלו עבדה. שנים. הייתה מורה בעברית.
דנה הרימה ראש. באמת?
באמת.
דנה שתקה. אז שאלה:
את תחתמי?
לא.
למה?
נועה חשבה. איך להסביר? זו לא דירה. זו זכות הכבוד. להגיד לא.
כי אני זכאית לסרב, אמרה פשוט. ואני מסרבת.
דנה הנהנה.
מבינה אותך. הייתי עושה כמוך, לו היה לי אומץ. אבל אני… חלשה.
לא חלשה. הפחדת. זה שונה.
דנה הופתעה.
פחדת?
כן. אילן מפחיד אותך. עושה אותך תלויה. שלא תוכלי לברוח.
אבל אני אוהבת אותו.
אהבה זה לא פחד. אם את פוחדת זו לא אהבה.
דנה שתקה. סיימה את התה. קמה, לבשה מעיל.
הולכת. הוא לא יודע שאני כאן. אל תגידי.
בסדר. בהצלחה.
דנה יצאה. נועה נשארה. נכנסה למטבח, שטפה כוסות. חשבה על השיחה. דנה קורבן. כמו שהיא עצמה הייתה פעם. רק שנועה למדה לעמוד על שלה. ודנה עוד לא.
בלילה התקשתה להרדם. חשבה על אמא. האם עכשיו נעלבת או סוף סוף מבינה?
רטט. מסר ממריים:
״רעה לי. אילן צועק. תבואי״.
נועה קראה. הידיים עמדו. מה לכתוב באה? לשתוק?
כתבה: ״אמא, לא אתערב בינך לבין אילן. זה שלכם״.
מהר: ״את חסרת לב. אני אמא שלך״.
כיבתה את הנייד. השאירה ליד. עצמָה עיניים. הלב דפק. בגרון כבד. לא בכתה. רק נשמה. עמוק.
בבוקר הדליקה עוד שלוש הודעות. אחרונה:
״אילן אמר שאעוף אם לא אחתום. אין לי לאן ללכת״.
לא ענתה. יצאה לעבודה. כל היום מפוזרת. רונית שאלה הכל בסדר? הנהנה. אבל הידיים רעדו.
בערב שוב יערה.
מה קורה?
אמא כתבה שאילן זורק אותה.
ואת?
כלום. לא מגיבה.
נכון. שתתמודד. אישה בוגרת.
מפחיד, יערה.
מה?
שאולי אני לא בסדר. בת גרועה.
נועה, את בסדר. הם לא. התרגלו להשתמש בך. עמדת על שלך הם בהלם. לוחצים על אשמה.
אבל זו אמא.
נו? אמא זה לא קדוש. אם אישה מעליבה אותך חיים שלמים את לא חייבת לה דבר.
נועה שתקה. יערה המשיכה:
תזכרי צדקת. תמשיכי.
תודה.
תמיד פה. תתקשרי.
נועה סגרה, נכנסה למטבח, חליטה תה. התיישבה לצפות בגשם. טיפות נוזלות, מתמזגות לאפיקים קטנים, מהפנט.
הטלפון שוב רטט. אילן. לא ענתה. מסר: ״מרוצה? אמא בוכה. בגללך״.
נועה מחקה, הפכה את המסך.
שבוע עובר. אמא לא מתקשרת. גם אילן לא. נועה שגרה עבודה, בית, ספר וסדרה. בפנים ציפייה, דאגה.
בשבת בוקר, דפיקה. פותחת. מריים, רטובה, בלי מטרייה. תיק שוקע ניירת.
אפשר להיכנס? לחשה.
נועה זזה, האם נכנסה, הסירה מעיל. יושבת על כסא ליד השולחן, הידיים רועדות. הביאה לה מגבת.
תתנגבי.
האם ניגבה פנים, הניחה מגבת.
אני לא אחתום, לחשה.
נועה שתקה. האם המשיכה:
אילן דחף אותי אתמול. כשאמרתי שלא אחתום. דחף אל הקיר. קרא לי זקנה. שאם לא אז אעוף.
הקול רעד. נועה התיישבה מולה, מביטה בפניה, הידיים הקפוצות.
ובאת אליי אמרה.
כן. אפשר להישאר? קצת. עד שאמצע מקום.
נועה שתקה. בפנים מאבק כעס, רחמים, עייפות.
תישארי ענתה לבסוף אבל זמנית.
האמא הנהנה. ראש מורד.
תודה, בת שלי.
נועה קמה, הדליקה מים. ידיים עמלות, הראש ריק. לא יודעת מה להרגיש שמחה? או אולי כעס? האם באה רק כשאין לה.
הביאה תה, הניחה. ישבו.
סליחה, לחש האם.
נועה הביטה בה.
על מה?
על הכל. שלא אהבתי כמו את אילן. שלא ראיתי אותך. שניצלתי.
הדברים שקטים, מדודים. נועה הקשיבה, הביטה. רואה סוף כל סוף אישה עייפה, לא אויב.
אל תצטערי, אמרה.
חייבת. הייתי אמא רעה לך. קלטתי רק עכשיו.
נועה שתקה, האם המשיכה:
כשאילן דחף, פתאום הבנתי. הוא לא אוהב. אני רק נוחה בית, כסף, אוכל. ברגע שנתתי קושי זרק.
בכי נמלט, היא כיסה פניה. נועה לא קמה. רק הביטה.
האם הרימה ראש. עיניים אדומות.
צדקת. אותו גידלתי. אותך סבלתי. עכשיו משלמת.
מספיק, אמא.
לא. את חזקה. חזקה ממני. הצלחת לסרב. אני פחדתי. פחדתי שאם אקשיח יאבד אותי. עשיתי ממנו… טעות.
נועה עמדה, הלכה לחלון. מביטה. הגשם פסק. שמיים פוקחים.
לא הפכת אותו לטעות אמרה. פשוט הרגלת לקחת.
ומה עכשיו?
להמשיך. תוכלי להישאר פה. זמן קצר. אבל לא כבסיס. מבינה?
מבינה.
נועה חזרה, הביטה באמא.
ולא רוצה לשמוע על אילן. אם תישארי כל אחת חיה לבד. סיכמנו?
סיכמנו.
נועה הלכה לחדר. נשכבה, עצמָה עיניים. שמעה את האם במטבח. כלים זזים, נשמעים זהירים.
בערב ישבו כל אחת בחדרה. שקט מוזר. לא עוין פשוט שקט.
בלילה נועה התעוררה לבכי. הלכה למטבח. האמא יושבת, פניה בידיים.
נועה עמדה בפתח. רצה לגשת לא זזה.
האם הרימה עיניים. ניגבה.
סליחה. העירתי.
לא נורא.
נועה מזגה מים, נתנה. האם שתתה.
לא נרדמת, לחשה.
גם אני.
שתקו. האם שאלה:
תסלחי לי אי פעם?
נועה חשבה. לסלוח משמעותו לשכוח? להעמיד פנים?
לא יודעת, אמא. לא עכשיו.
האם הנהנה.
מובן.
לכי לישון. מחר יום חדש.
האם לחדרה. נועה נשארה במטבח, מביטה בחוץ. תל אביב ישנה. אורות נדירים. מכוניות אטיות. החיים ממשיכים.
נזכרת בגיל שלושים, אבא מת. התקף לב פתאומי. בבוקר יצא, בערב הלך. נועה הגיעה לבית החולים, איחרה. אמא על כיסא ליד, מחזיקה באילן שבוכה. אמא מרגיעה, לוחשת.
נועה עומדת, אבא מאחורי הדלת, שוכב. אמא מחבקת חצי חיבוק, כי אילן צריך אותה. היא רק תפאורה.
בלוויה אמא נתלית באילן. הוא נושא תמונה, מוביל. נועה אחרונה, קונה מטריות. לה אף אחד לא שם לב. גשם, היא רטובה.
אחרי הלוויה אמא אומרת:
נועה, את חזקה. תחזיקי בשבילי. אילן עדין, קשה לו.
נועה הנהנה. חזרה הביתה לחדר בחולון. נשכבה, לא בכתה. אבא הלך. מעולם לא אמר שאוהב. אף פעם.
בוקר. אור. נועה קמה. אמא כבר במטבח, שותה.
בוקר טוב, אמרה.
בוקר אור.
נועה מזגה לעצמה קפה. ישבה מולה. שתיקה. אז שאלה אמא:
מה תעשי?
עם מה?
עם החיים. עם עצמך.
נועה משכה כתף.
אמשיך. עבודה, רגיל.
וחיים פרטיים?
איזה חיים פרטיים?
גבר. משפחה.
נועה צחקה.
אמא, אני בת ארבעים ושלוש. משפחה? באמת?
למה לא? לא מאוחר.
מאוחר. רגילה לבד.
האם השתתקה. אז אמרה:
אשמתי.
אל תגידי.
כן, כן. אם הייתי נותנת לך לנסוע. אם לא הברחתי את החברה. הייתה לך משפחה.
נועה הניחה ספל.
אמא, אי אפשר לשנות עבר. ממשיכים.
איך את רגועה?
אין לי כוח לכעוס. רק רוצה לחיות.
האם הנהנה, סיימה, ניגבה ספל.
אצא לחפש מודעות להשכרה.
אל תמהרי. יש לך איפה להיות.
האם הביטה בה מופתעת.
באמת?
באמת. אבל בתנאים שלי.
בסדר.
הלכה לחדר. נועה נשארה במטבח. הביטה בחלון אנשים ממהרים. החיים ממשיכים. תמיד.
עברו כמה ימים. האם בדירה, מבשלת, מנקה. לא מדברת הרבה. פשוט שוכנות יחד. שתיים, כל אחת בעולמה.
ערב אחד אמרה:
מצאתי חדר. באבן גבירול. זול. אעזוב בשבוע הבא.
נועה הנהנה.
בסדר.
תודה שאירחת.
אין על מה.
האם שתקה. אז שאלה:
את שונאת אותי?
נועה הרהרה. לשנוא? לא. עייפות, ריקנות.
לא שונאת, אמא.
אז מה?
כלום. ריקנות.
האם השפילה עיניים.
מבינה.
שתקו. נועה קמה, לחדרה, נשכבה, הביטה בסדק.
לילה, דפיקה בדלת. נועה קמה, חלוק. פותחת אילן על הסף, שיכור, פרוע.
איפה אמא? לוחש.
ישנה.
תעירי. צריך לדבר.
אילן, תלך. לילה.
לא. עד שאדבר.
ניסה להיכנס. נועה חסמה.
תלך, או אתקשר למשטרה.
הוא צחק.
למשטרה? על אח?! את השתגעת!
תלך.
הרים יד, נועה נסוגה. לא היכה. ראה האם. האם יצאה לבנה, חלוק לילה.
אילן? מה אתה כאן עושה?
אמא, בואי הבית. למה אצל הקרח הזאת? בואי, אסלח.
האם שתקה. הביט באחיה המבולגן.
לא, אילן. לא באה.
מה?!
לא באה איתך.
את שפויה?! אני בן שלך!
אתה. אבל אתה לא מכבד. לא אוהב. רק צריך נוח. עייפתי.
אילן התקדם, האמא לא נסוגה. נועה התייצבה מולם.
אילן, תצא. עכשיו.
הסתכל בה עיניים שונאות. ירק לרצפה, הסתובב. הלך. נטרקה הדלת. האמא עסקה לקיר.
נועה חיבקה אותה, הפעם לראשונה שנים. האם נצמדה, בכתה חרש. נועה ליטפה לה את הגב, שתקה. אין מה להגיד. הכול ישקר.
עמדו זמן. האם השתחררה, ניגבה עיניים.
סליחה.
אין על מה.
הייתי אמא רעה.
את בנאדם. טעית. כולם.
האם הביטה. עיניה מודות.
תודה, בת שלי.
הלכו כל אחת לחדרה, שכבו. נועה חשבה על אילן, על מה נהיה ממנו, שאמא סוף-סוף מבינה מאוחר. אבל מבינה.
בבוקר האם קמה מוקדם, ארזה, העמיסה.
היום אצא, אמרה.
כבר?
כן. לא רוצה להכביד.
נועה שתקה. האם לבשה מעיל, נשאה תיק.
אתקשר, אמרה.
בסדר.
עמדו בכניסה. הבטו זו בזו. נועה ראתה משהו חדש הבנה. אולי רסיס כבוד.
את חזקה, אמא רמזה חרש.
מריים חייכה. עצובה, עייפה.
גם את.
פתחה את הדלת. פסעה למדרגות, הפנתה ראש.
תתקשרי? שאלה נועה.
אתקשר.
מתי?
כשיהיה צריך.
הדלת נסגרה. שקט.
