דוד היה גבר בן ארבעים, רווק. פעם, כל הנשים היו מסתכלות עליו בעיניים נוצצות, והוא ידע שהוא משאת נפשן של רבות. גבוה, נאה, ובעל נכסים מרשימים. אך השנים עשו את שלהן רק ההון שלו נשאר כשהיה. שיערו הידלדל ובטנו התעגלת מיום ליום. המודעות הזאת טילטלה אותו; לראשונה בחייו החל לשקול ברצינות את נושא הנישואין. אבל צל של ספק ריחף מעליו האם יוכל למצוא רעייה שתסכים לאופיו הקשה? דוד היה ידוע כמחמיר, חד לשון ולא מתפשר. סביבתו הפיצה אזהרות לנשים שהתעניינו בו מוטב להתרחק.
המסקנה המתבקשת היתה שהסיכוי שלו קלוש. הוא חלק את חששותיו עם חבריו, ואלו העניקו לו עצות, שלבסוף הביאו אותו לחופה כמה חודשים אחר כך.
למחרת החתונה, דוד הרים את עיניו לאשתו, רותם, והכריז בטון קר כקרח:
“תגוררי בדירתי, צריך להגיד תודה על כך. בבית שלנו הכול חייב להיות מבריק ומסודר בכל עת.”
רותם הרימה גבה וחייכה את החיוך ההוא, שנתן תחושה עמומה של מתיקות.
“מה בדיוק אתה מתכוון?” שאלה בשקט.
דוד השיב, כמעט לוחש:
“אסביר רק פעם אחת: תביני טוב שאת יכולה לאבד את הברכה הזאת מבלי התרעה. אני אדם קפדן מאוד, וזו המציאות שתיאלצי להתרגל אליה. אה, מגבות תמיד ייתלו יבשות בדיוק על מקומן. הסדר זה מעל הכול. ברור?”
רותם הנהנה בהבעה מהורהרת.
הם עברו למטבח, ודוד פירט ביסודיות את דרישותיו.
“כן, יקירי,” ענתה רותם, “ובאיזה שעה אתה מתכוון להגיע הביתה?”
“למה לדעתך חשוב לדעת?”
“כדי שאלמד מתי להכין לך ארוחת ערב.”
“אה… כשתגיעי, לא תוכלי לדעת מראש, אבל ארוחת־הערב חייבת להיות מוכנה ובזמן. ואם לא טעים לי לא אוכל, ואף אעניש אותך”.
בשקט מתוח, רותם ענתה:
“שמעתי, אהובי, הכול יהיה כשורה.”
אותו חיוך לא עזב את פניה כל אותו יום. בערב, לפני ששב הביתה, עצר דוד במסעדה, והתענג על סעודה משובחת. הוא רצה לבחון את רותם: כשיחזור, יטען כי האוכל שהכינה בלתי־אכיל, בלי שטעם ממנו. כך המשיך לאורך שבוע שלם.
דוד פתח את הדלת לדירה, דממה.
“רותם, את שומעת? חזרתי!”
קולה הגיע מרחוק באדישות:
“כן, דוד. צפיתי בטלוויזיה ונרדמתי.”
“האם כבר מוכנה הארוחה?”
“אה, הארוחה! בוא נשב ונראה מה הכנתי.”
דוד התכונן כבר לנאום שלו, אך רותם הקדימה אותו:
“שב בבקשה,” הניחה לפניו קערה עם דייסת דוחן קרה.
“תקשיב טוב, דוד: הדייסה תישאר בדיוק כך, לא חמה, לא מלוחה. אם תסרב לאכול זאת בעיה שלך. אני יוצאת, ואולי לא תשוב לראות אותי.”
הפסקה, ואז קרצה:
“סתם, אולי תראה אותי שוב אבל לא לבד. אה, ושכחתי, אני כבר יודעת שאכלת במסעדה. מדמיינת כמה זה כואב עכשיו לאכול את הדייסה הזאת על בטן מלאה.”
דוד נשאר מופתע.
רגע אחרי, רותם המשיכה בקור רוח:
“אתה שואל למה אני כל־כך נחרצת? ככה זה יהיה כל פעם שלא תענה לי בכנות. ועכשיו תאכל עד הסוף. ככל שתתחיל קודם, כך תגמור מהר יותר.”
רותם כבר שמעה אזהרות על “המיוחדות” של בעלה. אך היא לא ניסתה להימלט.
“הגברים לא נולדים רכים ועדינים,” לחשה לעצמה, “הם מתעדנים תחת היד הנכונה.” והיא צדקה. דוד רוקן את הקערה עד תום, בלב דפיקות.
“בסוף, סוף־סוף מצאתי בדיוק את מה שרציתי. חלמתי עליה כל חיי.”
