תקשיב, אני חייבת לשתף איתך משהו שקרה לנו פה, ממש כמו שאת יודעת משפחה ישראלית טיפוסית, לא הכל חלק, לפעמים זה אפילו מצחיק… עד שזה כבר לא כל כך.
שירה, שוב שכחת לכסות את החמאה, נאנחה חמדה, אמא של עידן, ושלפה כיסא לשולחן במטבח הקטן שלנו. כל הלילה עמד פתוח במקרר, עכשיו הוא קיבל ריחות. עידן, חמודי, קח גבינה לבנה, קניתי טרייה אתמול.
הרגשתי איך היד שלי קצת מתכווצת על הסכין, ואני מנסה להמשיך לחתוך לחם בשקט, למרות שהידיים רעדו. מהחלון כבר טפטף גשם ראשון של סתיו, כזה שמטשטש את הזכוכית והופך את המטבח שלנו לצפוף במיוחד לשלושה מבוגרים.
אמא, עזבי, אין שום דבר לחמאה, עידן אפילו לא סימן שהוא איתנו, כולו תקוע בפלאפון, אוכל כריך אוטומטית.
בטח, בטח. אני סתם דואגת. אתם צעירים, לא מבינים שבאוכל צריך לשמור עליו, תיכף כואבת לכם הבטן מי ירוץ לרופא?
הנחתי את הצלחת עם הלחם והשתחלתי לכיסא שלי. המוח בכלל לא עבד, היה לי טעם מר בפה מהבוקר. מזגתי לעצמי תה מהשקיק ההוא “בוקר טוב”, קיוויתי שמשהו חם ירגיע קצת את הבחילה שצצה בי בלי הזמנה.
שירה, את ממש לא אוכלת כלום, חמדה בוחנת אותי בדאגה מאחורי המשקפיים. תראי איך רזית! עידן, איך אתה בכלל מתכנן ילדים עם אישה כזאת? ילד צריך אמא חזקה…
משהו נתקע לי בגרון. לגמתי שוב מהתה, שורף, וחייכתי חיוך עייף כזה.
חמדה, פשוט אין לי תאבון בבוקר. זה תמיד היה ככה אצלי.
בטח, בטח, תמיד… אני כבר בגילך התייצבתי לעבודה עם חום, ואף אחד לא התבכיין. היום כל נזלת ישר רופאים. אני בגילך כבר גידלתי את עידן לבד, ועבדתי בלי הפסקה, וגם הבית היה מצוחצח.
עידן סוף סוף הרים עיניים מהמסך.
אמא, זו לא אותה תקופה. שירה ישבה אתמול עד שמונה במשרד עם הדוחות.
אני לא אומרת לא! אני דואגת, זה הכול. אתם צריכים לחשוב על משפחה, להקים משהו משלכם, ואת נראית חצי חולה…
קמתי, מרימה את הכוסות מהשולחן, הלכתי לכיור. דרך ההשתקפות ראיתי את חמדה מוסיפה לעידן עוד גבינה, מלטפת לו את הכתף. מאחורי הגב שלי הקול שלה רך כזה, לא עוזב, כולו דאגה.
עידן, אל תשכח שיש לך היום את הפגישה הזאת. גיהצתי לך את החולצה התכלת, היא על הכיסא.
עמדתי שם, אוחזת את הכוס, מרגישה בפנים משהו כבד, כמו עייפות קשה או כאילו נעלבת ממש עמוק, תחושה שמתחילה לנבול בלב.
ולחשוב שעוד לפני שלושה חודשים באמת שמחתי שהיא באה.
***
חמדה הגיעה אלינו בסוף יולי, התקשרה בערב כולו בכי. השכנים מלמטה הציפו לה את הדירה בפתח תקווה, הכול נהרס רצפה, מיטות, כל הפאנלים תפוחים ושיפוץ שלפחות שבוע.
עידן, אפשר להישאר אצלכם שבוע? מלון יקר, וגם לבד לא בשבילי, התחננה והוא כמובן אמר ישר כן.
אני דווקא שמחתי. היא זוגה טיפוסית, מהדור ההוא, חיה לבד אחרי שנפטר לה הבעל, עובדת בעירייה, מטפחת סחלבים, אנחנו רואים אותה בעיקר בחגים. לא חששתי.
שטויות, שבוע עובר מהר, אמרתי לעידן, כבר מדמיינת איך אני מפנה לה את החדר אורחים. כיף, נראה אותה כמו שצריך הפעם.
הוא חיבק אותי, נשק לי לראש.
את מתוקה. אני רגוע שהיא איתנו, שלא תישאר בדירה עם השיפוץ וההצפה.
היא הגיעה עם שני מזוודות ענק וקרטון קשור בחוט. נסענו לאסוף אותה מהתחנה. נראתה מותשת, עיניים אדומות, הבטן שלה ממש מתוחה.
שירונת, תודה שהרווחת מקום לזקנה כמוני, חיבקה אותי חזק בכניסה. אני בכלל לא אטריד אתכם, רק עד שיסדרו הכול, ישר חוזרת, מבטיחה.
בהתחלה היה דווקא נחמד. חמדה בשלה, ניקתה, הייתה מארגנת אוכל לפני שאני ועידן חוזרים. בערבים ישבנו שלושתנו עם תה ועוגיות “פתי בר”, דיבורים, חדשות. עידן היה קורן, זורק בדיחות אפילו, רואים שהוא שמח לראות אותה.
אבל אחרי שבועיים האווירה השתנתה.
בהתחלה קטנות. חמדה שינתה את הסדר של התבלינים (“ככה זה נכון”), סידרה מחדש את הכביסה, ארגנה את הארון, “שיהיה מסודר”. פעם ראשונה הלכתי לחפש חולצה ומצאתי אותה במקום אחר. התביישתי להעיר סתם שטויות.
שירה, ראית? יש אבק על המשקוף. אל תקחי ללב, זה מסוכן, אלרגיות. ניקיתי היום, עכשיו נקי.
תודה, חמדה, מלמלתי, מרגישה את הלחיים אדומות. באמת שלא הספקתי. העבודה שוחקת, בערב כל מה שבא לי זה ליפול למיטה עם ספר.
לא מזכירה כדי להציק, חייכה, רק עוזרת.
לא חלף שבוע, קיבלנו שיחה מהשיפוצניקים מסתבר שיש בעיות נוספות, לוקח עוד עשרה ימים, אולי אף יותר. חמדה לקחה נשימה עמוקה.
עידן, אני לא מטרידה, נכון? עוד קצת, בסדר?
אמא, מה פתאום מטרידה! הוא חיבק אותה שוב.
הסתכלתי עליהם, שתקתי. לא אהבתי שזה מתארך, אך ניסיתי להיות נדיבה מה זה עוד קצת…
עברו חודש, ואז עוד חצי. חמדה כבר שלטה בבית. ישנה בחדר שהיה פעם שלי פינת העבודה והספרים שלי נדחפו החוצה. התחלתי לעבוד עם לפטופ על שולחן המטבח או בחדר שינה, לא נוח בכלל, אבל מה, אני אדרוש חזרה חדר?
כל ערב ארוחה חמה, תמיד בדיוק הדברים שעידן אוהב שניצל, קוסקוס, מרק עוף עם איטריות, בורקסים. אני בכלל אוהבת יותר קליל סלטים, דג, טופו אבל לא נעים, תמיד עידנה בהתלהבות.
שירה, את שוב לא אוכלת. איזה עור ועצמות נהיית! אולי צריך לבדוק אותך?
פשוט לא רעבה, אמרתי. ברצינות. אבד לי התאבון. כל בוקר בחילה, כל ערב אני מתעייפת ולא רעבה. אפילו מפחדת ללכת לרופאה מה, תגיד שזה לחץ, וזה בכלל מהבית? אני אגיד לה שאני מרגישה חנוקה כי חמדה פה כל הזמן?
***
באמצע ספטמבר התחיל בלאגן בעבודה רשות המיסים ביקשה דוחות מעודכנים, נתקעתי במשרד עד תשע כמעט כל ערב. חזרתי הביתה סחוטה, כאב ראש, עלה לי טעם של עופרת בפה.
בבית, אחד לאחד: אור חמים, ריח מרק, חמדה שואלת:
שירה, סוף סוף את שם. אני ועידן כבר אכלנו, יש לך סיר על הכיריים. רק אל תזיזי ככה נוח.
רק מהנהנת, פותחת את הסיר, מנסה לכפות פנימה אוכל. עידן בא, נותן נשיקה, מתיישב לידי, וחמדה תמיד תמיד! בחדר, או סורגת, או מעיינת בעיתון. עד שלפעמים הרגשתי שאני מציפה.
תגיד, אתה לא חושב שאמא שלך עזבה לגמרי את הדירה שלה? גיששתי מתחת לשמיכה, לילה, בחדר חשוך.
שירה, זה עוד לא נגמר, תני עוד כמה ימים. היא לא יכולה להיות שם ככה.
אבל כבר חודשיים…
זאת אמא שלי! לבד עכשיו, אל תשכחי. למה לא לגלות סבלנות?
המילים כמו דקירה קטנה בלב. שתקתי. הוא נרדם ישר, ואני נשארתי ערה, בוהה בקיר, שומעת חריקה מעבר לחדר חמדה מנקה, חמדה צועדת.
למחרת פוגשת מלכת ניקיונות אמיתית.
שירה, חשבתי בשבת נעשה ביחד ניקיון לְבית, שתנוחי. ברביעי נסיים תוך שניה.
רציתי לסרב אבל לפני ששמתי לב היא כבר באה עם דלי וסמרטוט ומתחילים עבודה. כל שנייה הערות:
פה מאחורי הרדיאטור יש לכלוך! ואוי, הווילון כבר מזמן לא הולך לכביסה. את המקרר את מנקה בכלל? צריך פעמיים בחודש! אחרת, חיידקים…
מקשיבה, מהנהנת, מדמיינת איך כל מילה שלה מוסיפה לתקע בבטן שלי. בכל זאת, היא עוזרת… אז מה אכפת לי?
בסוף ספטמבר זה כבר הפך לבית שאיננו שלי. חמדה קובעת הכל מטבח, כביסות, מגהצת לעידן חולצות עם עמילן (“הוא אוהב!”), אני נשארת לעשות את שלי כשאפשר, בזמנים מתים, כולל כביסה פרטית. לפעמים באמת הרגשתי כמו אורחת בבית שלא שלה משתדלת לא להפריע, לא להיתקל, לא לעורר.
בלילות חלמתי שאני מסתובבת בלי לדעת לאן, מחפשת חדר, והכל סגור. פעם אחרת, מנסה לבשל והכל פשוט… נעלם.
התעוררתי עם הלב דופק, מביטה בתקרה, יודעת שמשהו לא בריא קורה.
***
חמישה באוקטובר הבוקר שבו התחילה הפרשה המוזרה.
התעוררתי עם בחילה, רצה לשירותים, רצתי חיוורת, מתנדנדת, ושמעתי את חמדה מעבר לדלת:
שירה, הכל בסדר? אני מזמינה רופא?
לא… זה כלום. בטח אכלתי משהו לא טוב.
אה, לא טוב… הכנתי קציצות במיוחד מבשר טרי, עידן אכל ונהנה, רק את…
חמדה, זה לא הקציצות פשוט יש לי בטן רגישה.
כל היום נפלה עליי חולשה, רק גררתי את עצמי בעבודה. “שירה, את נראית נורא,” זרקה לי הדס מהחשבונות. הלוואי והיתה פונה לרופא. חזרתי עייפה הביתה, חמדה חיכתה על סף דמעות:
דאגתי! מה עם עידן? כל היום בבית לבד, אני לפחות הכנתי לו אוכל טוב!
הלכתי לישון בלי מילים, שומעת דרך הדלת איך היא מדברת איתו, מתלוננת, והוא מנסה להרגיע.
יום למחרת, התארגנתי, מחפשת את החולצה האהובה הנה כתם צהבהב שלא היה שם אמש.
חמדה, את יודעת מה קרה לחולצה הלבנה שלי?
איזו חולצה? חוזרת אלי מהכיריים, אני לא נוגעת לך בבגדים! אולי שפכת משהו ושכחת?
הסתכלתי עליה, הבנתי ש… לא נעים. אין לי הוכחות אבל הכל מרגיש לי כמו קומבינה. שותקת, לובשת משהו אחר, יוצאת לעבודה עם פרפרים של כאב בבטן.
ואז נעלמה לי כוס הקרמיקה של עידן ליום הולדת, הרחיקה לכת. חמדה אומרת: “אולי נשברה? אני לא יודעת.” שמפו כמעט חדש התרוקן פתאום. “פתח של הבקבוק דפוק, בטוח נשפך.”
הפסקתי לשאול. עברתי להרגיש שאני חיה כמו בועה פנימית כמו שמישהו מסובב את הברז של החמצן.
פעם עידן התעצבן עליי: “שירה, מה נהיה איתך? את כל הזמן עצבנית. מה קורה?”
זה לא מהעבודה.
אז ממה?
הסתכלתי עליו, ורציתי פשוט להגיד הכל קשה לי איתה, אין לי רגע שקט, אני חנוקה. אבל המילים, פשוט נתקעות.
עייפתי. סליחה.
הוא מחבק אותי, תסחבי עוד טיפה, אמא כבר כמעט מסיימת שם עם השיפוץ…
אבל זה לא הסתיים. כל שבוע חמדה מעריכה את הזמן בעוד “שבועון”, ומעבירה עוד דאגה.
***
לפני סוף אוקטובר כבר לא ישנתי טוב. היה לי קר בלתי הגיוני גם בסוודר בבית רעדתי. בחילות, אוכל רק טוסטים יבשים כשחמדה לא שמה לב.
המנהלת בעבודה קראה לי:
שירה, מה קורה איתך? הדוחות מלאים טעויות, אי אפשר להמשיך ככה.
אני בסדר…
אם תמשיכי ככה, תצטרכי חופשה.
חופשה בבית? לא תודה. לא מסוגלת.
אז “… אני בסדר.”
כוח החיים הלך, נהייתי רובוט. בערבים שתקתי ליד עידן, הוא ניסה לנהל שיחה, ואני מילה פה, מילה שם, בסוף הוא מתעצבן. “אמא אומרת שאת בכלל לא אוכלת…”
אמא שלך מדברת הרבה.
הוא נדהם: מה?
לא משנה.
ברחתי למיטה, הוא לא הלך אחרי.
עד שזה קרה.
חזרתי הביתה מוקדם מהעבודה, שש כזה, שקט לא רגיל. חמדה לא נושמת אפילו. נכנסתי לשירותים, ואז שמעתי ממנה חדר מונוטוני, כאילו תפילה בלחש.
עמדתי ליד הדלת הפתוחה חרישית, מציצה. חמדה עומדת עם הגב לשולחן, שתי נרות דולקות, תמונה של עידן מול העיניים, וגם תמונה שלי אבל עם איקס שחור גדול. היא מעבירה מחט מעל התמונות, ממלמלת, הנר נוטף.
חמדה? הצלחתי להוציא מהפה, נשמעת כמו מישהי זרה.
היא קפצה, פניה חיוורים:
שירה… לא ציפיתי לך…
מה זה?
הורידה מבט, מחביאה את המחט: שום דבר, הפכה למגש הזקנה הרעה. אל תתערבי לי במה שאני עושה!
הנרות, התמונה, מה זה?
אני אמרתי שלא תתערבי!! תצאי מהחדר שלי!
מהחדר שלך?! התפרצתי, פעם ראשונה. זה הבית שלי! שלי! והחדר שלי! את יושבת פה כבר שלושה חודשים!
שירה, אל תצעקי…
אני אצעק! את פה עם נרות, מחטים, שורפת לי תמונות, הורסת לי בגדים, מכניסה לחץ למערכת שלנו!
אני לא עשיתי כלום! עיניה ננעצות את הורסת! הבן שלי יכל כבר להיות אבא, הקמת לו חיים בלי שורשים, רק עבודה! לא בית אמיתי! את מסכנה, כל כך חלשה לא ראויה לו!
את לא תדברי אלי ככה! לקחתי את התמונה, קרעתי באמצע. תארזי, תעזבי. עכשיו.
את לא יכולה…
אני כן. ותעזבי.
באותו הרגע עידן נכנס, שומע צעקות, חוטף את המזוודה הראשונה:
אמא, מספיק. אני מסיע אותך לתחנה עכשיו. אין לי מה להוסיף.
חמדה מביטה בי, “את עוד תתחרטי.” לא הגבתי.
הם יצאו, הדלת טרקה. נשארתי עומדת, לבד, הדופק שלי פועם בתופים. הלכתי לסדר את החדר זרקתי נרות, מחטים, תמונות. פתחתי חלון, נתתי לרוח קרירה של סוף אוקטובר לפלוש. סוף-סוף נשמתי.
עידן חזר מותש, חיבק אותי.
ידעתי שהיא קשה, אבל לא עד כדי כך. אני מצטער, שירה, שהכנסתי אותך לזה.
זה לא הכול עליך. אבל לא ניתן לזה לקרות שוב.
למחרת בבוקר קמנו שתיקה שקטה, מין שלווה עדינה. שתיתי טוסט ושתיתי תה, והפלא ופלא לא הרגשתי בחילה.
עידן קבע לי תור לרופאה משפחה. הגעתי אליה, היא בדקה אותי, שאלה מתי קיבלתי מחזור לאחרונה, ולפתע קלטתי שלא שמתי לב חודש שלם. שלחה אותי לעשות בדיקת הריון יצא חיובי.
אני בהריון! כל התקופה הנוראית הזאת בעצם אני בהריון. יושבת שם על הספסל בכניסה למרפאה, דמעות עולות.
בערב סיפרתי לעידן, לא האמין, הרים אותי בחיבוק ענק: זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו!
שלושה שבועות עברו. חמדה לא התקשרה, רק שלחה לעידן בווטסאפ “אני חיה, אל תדאג.” זהו.
אני ועידן התחלנו לשפץ את החדר שהפך שוב לחדר שלי הוא עוזר, מחייכים. החזרנו קצת את עצמנו.
שירה, הוא שאל לילה אחד, שהיא תבקש לבוא כשתהיה לידה… את מסכימה?
לבקר, כן. אבל לגור שוב? בחיים לא. זאת הגבול.
הוא מהנהן.
ואותי, איתך, עם התינוק אני לא אשאיר לבד איתה. לפחות בהתחלה.
ברור. אני איתך. אני מבין עכשיו שלא יכול להיות שלמישהו מבחוץ תהיה יותר שליטה על הבית מאיתנו.
נשענתי עליו, נשמתי עמוק. עדיין יש בי פחד, וספק, אבל למדתי לעמוד על שלי. אני כבר לא מפחדת להגיד הבית שלי, המשפחה שלי, הגבולות שלי. כל עוד יהיה גבול נהיה בסדר.
עידן, תבטיח לי אם שוב יהיה לי קשה, באמת תשמע ותראה אותי.
הלוואי, מבטיח. תמיד.
