בעלת הבית בבית שלה.
תמרהלה, שוב שכחת לכסות את החמאה, אמרה רחל דנינו באנחה, גררה רעשנית את הכיסא אל השולחן. עכשיו כל הלילה החמאה סופגת ריחות מהמקרר. נעם, מתוק שלי, קח גבינת העדן, טריה טריה קניתי אתמול, אל תמרח חמאה ככה.
תמרה הרגישה את האצבעות שלה נמתחות סביב ידית הסכין. היא המשיכה בשקט לפרוס את הלחם, משתדלת לעשות זאת בדיוק אפילו שידיה רועדות קלות. הגשם של חשוון דפק שטופים לא ברורים על החלון. המטבח נדמה מחניק מדי לשלושה אנשים מבוגרים.
אמא, החמאה בסדר, באמת, נעם לא הסיר מבט מהטלפון, מכרסם בין השיניים פרוסת לחם באדישות.
בטח, בטח. אני רק דואגת. אתם צעירים, לא שמים לב, אבל כשמשאירים אוכל פתוח הוא מתקלקל. אח”כ הבטן כואבת, ומי יסבול?…
תמרה הניחה צלחת לחם באמצע השולחן והתיישבה באיטיות. ראשה סחרר את הבוקר, בפה ריח רע. מזגה לעצמה תה “בוקר”, בררה של תה זול, מקווה שהחום יפיג את הבחילה שמטפסת בה.
תמרה, את לא אוכלת כלום, המשיכה רחל בהסתכלות בוחנת מעבר למשקפיים. רואים עליך שאת רזה. נועםלי, איך תעשה איתה ילדים? לתינוק צריך אמא בריאה.
משהו בתוכה נעכר. תמרה לגם תה חם מדי, חזקה על עצמה לחייך.
רחל, פשוט אין לי תיאבון בבוקר. זה תמיד היה ככה.
תמיד תמיד… אצלי, כשחום עולה, הולכים לעבודה! לא קיטורים. צעירים היום, שיעול קטן ישר מחלה. אני בגילך כבר גידלתי את נעם לבד וגם עבדתי וגם שמרתי על הבית…
נעם סופסוף התרומם אל המציאות.
אמא, מה זה רלוונטי? אתמול תמרה חזרה מאוחר מהמשרד, עשתה דיווחים עד שמונה בערב.
לא אומרת כלום. אני פשוט דואגת לכם. משפחה צעירה, צריך לחשוב על העתיד, ואצלכם… בריאות רופפת…
תמרה התייצבה, לקחה בתנועה נחרצת את כוס התה שלא סיימה אל הכיור. דרך השתקפות הזכוכית היא ראתה את רחל מוסיפה לנעם גבינה, מלטפת אותו כאילו הוא עוד ילד קטן. מאחוריה נשמע הקול של רחל, רך וזהיר, מלווה את נעם.
חמוד, אל תשכח, היום יש לך ישיבה חשובה. גיהצתי לך את הכחול, מוכן על הכסא.
תמרה עומדת ליד הכיור, אוחזת כוס תה קרה, מרגישה איך משהו מלוח וכבד מתכנס בתוכה. עייפות קשה כזו. אולי גם לא רק עייפות פגיעה עמוקה יותר.
והרי רק לפני שלושה חודשים כל כך שמחה על הביקור של רחל.
***
רחל דנינו נחתה אצלם בסוף יולי. טילפנה מאוחר, הקול רועד, כמעט בוכה. השכנים הציפו לה את הבית באשקלון, פרקט נהרס, רהיטים, צריך שיפוץ. הקבלן הבטיח שבוע, גג עשרה ימים.
נועם, אני יכולה לבוא אליכם שבוע? אין לי כסף למלון, וגם בודד לי שם, התחננה, ונעם, כמובן, הסכים מיד.
תמרה אפילו שמחה. החמות גרה באשקלון, ראו אותה רק בחגים. רחל נראתה לה אישה עליזה ונמרצת, קצת נודניקית, אבל טובה. אחרי מותו של בעלה חמישה קייצים אחורה, נשארה לבד, עבדה בספריה העירונית, מגדלת סחלבים.
שבועיים יחלפו, אמרה תמרה, כבר מסדרת בראש את החדר של האורחת. מזמן לא דיברנו באמת.
נעם חיבק אותה נשיקה על הראש.
את נסיכה. אני רגוע שהיא לא שם לבד בין הקבלנים.
רחל הופיעה עם שני טרולי ענק וקופסת קרטון קשורה. תמרה ונעם אספו אותה מהרכבת, ויחד סחבו הכל במדרגות. רחל נראתה עייפה, עיניים אדומות, שפתיים מהודקות.
תמרהלה, תודה ששמרתם מקום לזקנה, חיבקה אותה בדלת. אני מהר, ברגע שנגמר, לא מפריעה לכם.
הימים הראשונים היו כמעט פסטורליים. רחל בישלה, ניקה, כשהצעירים בעבודה. בערבים שתו תה עם עוגיות “פריכי”, רחל הביאה קופסה מהבית. נעם פרח, צחק הרבה, היה בו משהו של ילד מול אמא.
אבל כבר אחרי שבועיים משהו השתנה.
התחיל מזוטות. רחל סידרה מחדש את התבלינים, “ככה זה מסודר יותר”. אחר כך סידרה את הבגדים בארון בסדר שלה. תמרה מצאה את הדברים במקום זר, אבודה, שואלת את עצמה אם להעיר הרי שטויות.
תמרה, שמתי לב שיש אבק בתקרה, אמרה רחל בפיזור דעת תוך מזיגת מרק. זמן רב לא ניקיתם, נכון? אלרגיה זה מסוכן. היום העברתי סמרטוט, הכול מבריק.
תודה, רחל, מלמלה תמרה, לחייה רושפות. היא באמת לא הספיקה כל שבוע להגיע לפינות רחוקות. כל ערב יכלה רק לקרוס מול ספר או סדרה.
אני רק עוזרת, ילדה, נהגה רחל לחייך. שיהיה לכם פחות קשה.
אחרי שלושה שבועות הקבלן דיווח שצריך עוד עשרה ימים: בעיות בצנרת, להחליף תשתיות. רחל הרעיבה פנים, אבל לא צייצה.
לא נדחפת, נכון? רק עוד קצת, נועםלה.
מה פתאום נדחפת. ברור שלא, אמא, חיבק אותה חזק.
תמרה שתקה. קצת דאגה הצטברה בתוכה, אבל הדפה אותה הלאה. מה זה עוד עשרה ימים?
ואז חודש, ואז חודש וחצי. רחל כאילו נבלעה בדירתם: ישנה בחדר העבודה, שם עמד ספה ומחשב. תמרה עברה לעבוד בלפטופ על השיש במטבח לא נוח, אבל לא נעים לבקש את החדר שלה חזרה.
כל ערב רחל בישלה ארוחה. טעים, אין מה לומר, אבל תמיד מה שנעם אוהב קוסקוס, שניצל, קציצות. לתמרה היה נעים יותר עם סלטים ודגים, אבל היה מביך להעיר.
שוב לא אוכלת, תמרהלה, נדה רחל בראשה. נעם, אשתך נמוגה פה. צריכה רופא, אולי קיבה חלשה.
אשכרה, ירדת במשקל, הביט נעם בתמרה בתהיה.
פשוט אין לי תיאבון, זה היה גם נכון. בקרים הבחילה כמעט חונקת אותה. אבל לפנות לרופא לא יכלה. גם לא לרמוז שמועקה אישית מהחמות מכבידה עליה איך אפשר?
***
בספטמבר, במשרד, נהייה בלאגן של סוף שנה. מס הכנסה הציק, דוחות לסגור, תמרה ונעמי עבדה לתוך הלילה. הגיעה הביתה תשושה.
בדירה שררה חמימות מהאור, ניחוחות של אוכל, וקול קול של רחל.
תמרהלה, סוף סוף! אנחנו אכלנו, שמרתי לך מרק. אבל תיזכרי לא להזיז את הכלים מהכיריים, סידרתי אותם כך שיהיה נוח.
תמרה קדה, מחממת, מנסה לבלוע. נעם בא מלטף, מספר על פגישות. רחל יושבת ליד, סורגת או מדפדפת עיתון. כל הזמן, כל הזמן שם, ממלאת את המרחב.
נעם, אתה חושב שאמא שלך מתכוונת להישאר לתמיד? שאלה תמרה, שכובה באפלה, לילה אחד.
עוד לא סיימו, הוא מלמל בעייפות. תני עוד זמן. שם אי אפשר.
אבל עברו חודשיים…
תמרה, היא אמא שלי. לבד שם. את לא מרחמת?
משהו בתוכה כאב. היא השתתקה, הסתובבה אל הקיר. נעם נרדם מיד. היא שכבה, עיניים פקוחות, מאזינה לרחשי רחל מן העבר השני.
למחרת רחל פגשה אותה בשוב הביתה:
תמרה, חשבתי שננקה יחד בשבת, ביומיים יהיה לך קל יותר.
תמרה רצתה לסרב, אבל רחל כבר באה עם דלי וסמרטוט, והחלה להורות בהערות קטנות, מאחורי הרדיאטור! ואת הווילונות צריך לכבס, והמקרר צריכה לקרצף. ותמרה נעמדה, שפשפה, כל הזמן דממה בלבה: למה אי אפשר להגיב?
עד סוף ספטמבר תמרה הרגישה אורחת בביתה. רחל שלטה במטבח, אמבטיה, כביסה. שלחה כביסה של נעם, קיפלה, גיהצה עם מסדרים ישנים.
תמיד אהב שחולצה שלו ממורקת, גיחכה. הרגלתי אותו לסדר מאז שהיה ילד.
תמרה כבסה לעצמה בשעות שבאמת היתה לבד בבית. לפעמים הרגישה פורצת בדירה פרטית, משתדלת לא לבלוט, לא לזעום.
בלילות חלמה חלומות מוזרים: נודדת במסדרונות אינסופיים בחיפוש אחרי חדרה, הדלתות ננעלות, או עומדת במטבח וכל הכלים נעלמים.
היתה מתעוררת, לחה, לבה דופק במהירות, שומעת רק את נשימת נעם. רצתה לצעוק, אבל איך מסבירים חנק עקב “דאגה” מוגזמת?
***
בחודש תשרי הכל הפך מוזר באמת.
הבחילה לא עזבה. בפעם הראשונה רצה לשירותים בבוקר. מסתחררת, חולשה.
מאחורי הדלת נשמעה רחל דואגת:
תמרה, הכל בסדר? לקרוא לרופא?
לא, תודה, סתם בטן רגישה.
בטוחה? עשיתי קציצות בשר, בשר טרי!
זה לא הבשר. אני סתם חלשה בבוקר.
במשרד, מיכל מהחשבונות הסתכלה ברחמים:
תמרה, נכי היום. לכי הביתה.
אבל תמרה נשארה, חזרה אחר הצהריים. רחל פגשה אותה במבט עוין קלות:
דאגתי לך ולנועם. תרצי לחזור מוקדם משהו?
הרבה עבודה.
תמיד עבודה אצלכם במקום משפחה. אני לפחות דואגת שנועם יאכל.
תמרה נעלמה אל המיטה, אוזניה מלאות קולות עמומים של רחל ונעם בשיחה לא ברור מה נאמר, אבל ברקע רחמים ומרירות.
בבוקר, כשהתלבשה, שמה לב שלחולצתה האהובה כתם צהוב בצווארון. ערב קודם היתה נקיה.
רחל, אולי את יודעת מה קרה לחולצה הלבנה שלי?
רחל הסתובבה מהסירים, מבט תמים מדויק:
איזו חולצה?
הלבנה, משי. היתה נקיה לגמרי.
אולי נשפך משהו ושכחת?
תמרה קלטה: רחל משקרת. יודע, עשתה זאת. אבל איך תוכיח?
בהמשך נעלמה הכוס האישית, זו מנעם ליום הולדת. נשאלה רחל מושכת בכתפיים. אחר כך, פתאום, נגמר לה השמפו, לילה אחד, אף שהבקבוק היה כמעט מלא רחל מסבירה: כנראה נזל. תמרה חדלה לשאול. כל יום עמוס בתחושה שהיא טובעת בבוץ דחוס.
נעם נהיה נרגז, לעתים אמר:
תמרה, את עצבנית כל הזמן מה יש?
לא זה העבודה.
רצתה לשחזר לו הכל. לומר: החנק, זרות בבית. אבל שוב הלשון ננעלת.
פשוט עייפה…
הוא חיבק, נישק במצח.
אמא תעזוב בקרוב, דיברתי איתה, עוד קצת…
אבל כל שבוע השיפוץ נדחה רחל חוזרת ממוקדת: “מדביקים טפט, שמים פנלים, עוד שבוע…”
שבועות נערמים, כמו אבק במדף שלא נוקה.
***
בסוף תשרי נדדה לה שנתה. לא ישנה, אפילו כשהגוף נרדם, המוח ערני, מתעורר שבורה. עיגולים שחורים, יד רועדת.
באחת בלילה התעוררה לקול גרירה, צעד חרישי, מהחדר של רחל. קמה, הקשיבה קול חשוד. למחרת: “לא שמתי לב לכלום, אולי חלמת, זה עצבים, לכי לרופא.”
כמה ימים לאחר מכן חדר לתוך הבית ריח מתוק, כמו דונג של נר שבת. חיפשה, גילתה שהוא חזק במיוחד ליד הדלת של חדר רחל.
את מדליקה נרות?
איפה. למה? את מריחה אולי מהשכנים.
אבל תמיד חזר. בלילות, רכרוכי, תמרה ערה, לבה דופק.
פעם שרחל לא היתה בבית, נכנסה לחדר. סדר מופתי. ספה מוצעת, עיתונים, עציצי סחלב. פתחה את הארון. בגדי רחל בשורה, למטה טרולי ואותה קופסת קרטון. ירדה על ברכיה, התקרבה בדיוק לרגע ששמעה את דלת הכניסה נעמדה מהירה, רצה החוצה. רחל נכנסת, שקיות, חיוך.
תמרה, חזרת מוקדם! לא בעבודה?
הרגשתי רע. הלכתי מוקדם.
מסכנה. אשקה אותך תה.
בערב שוב אותו ריח. כשעברה במסדרון זיהתה את התמונה שלהם זו שתמיד עמדה על המזנון בחדר שינה מונחת הפוכה על המדף. הרימה. הזכוכית שלמה, אבל פניה שלה בתמונה מלאות חריצים עדינים, כאילו גירדו במחט דקירה אחר דקירה.
הלב דפק כמו תוף. רעדה, החזיקה במסגרת, לא יכולה לשחרר מבט מהחריטות.
תמרה, מה נעשית שם? יצא נעם מחדר שינה, מפהק.
תראה.
הוא פתח עין, לקח את המסגרת.
מה זה?
לא יודעת. הרגע מצאתי. על המדף.
אולי נפל, ככה זכוכית נשברה?
הזכוכית לא סדוקה בכלל. זה צילום מחורץ.
אולי יצור הדפס חדש, פיקלקולי כזה…
זה לא הדפס. מישהו גירד עם מחט, במכוון.
מי? הביט בה משתעל בניכור בלתי מוסבר. מי עושה דבר כזה?
שניהם ידעו מי עוד גר בבית. לומר את זה בלתי אפשרי. מטורף.
בטח סתם התבלבלתי, לחשה.
בלילה לא נרדמה כלל. פלאפונים, לחישות, משהו מתרוצץ מאחורי הקיר.
***
נובמבר הגיע ובית מתקרר אף שבחוץ שמש. תמרה רועדת, כרוכה בקרדיגן עבה, כאילו הקור בוקע מבפנים. הבחילה החריפה. היא לא אכלה כמעט, רק תה וקרקרים, בהיחבא.
את נראית חולנית לגמרי, אמרה רחל, עיניה נוצצות בסיפוק נסתר? תמרה הרגישה שכן.
בעבודה, הבוסית, פנינה, הזמינה לשיחה רכה:
תמרה, טעית בדוחות, הקלדת סכומים לא נכונים, שכחת תאריכים. זה לא את.
סליחה, פנינה. זה לא יקרה שנית.
את בטוחה שהבריאות בסדר? אולי חופשה?
היא דמיינה חופשה בבית עם רחל הרגישה מחנק.
תודה, אני בסדר.
אבל לא בסדר. ימי עבודה בערפול, לילות ריקים. נעם מנסה לפתח שיחה תמרה משיבה בחדות. הוא מתרחק, נעלב.
לא ברור לי מה קורה איתך. את בכלל איתי?
עייפה, מאוד.
אולי באמת רופא. אמא אומרת שאת כמעט לא אוכלת.
אמא אומרת. תמרה הביטה בו.
אמא שלך מדברת המון.
מה?
שום דבר.
ברחה לחדר שינה. נעם נשאר מאחור.
ואז קרה מה ששבר הכל.
תמרה חזרה בארבע, רחל תמיד יושבת במטבח מדברת בטלפון היום דממה מוחלטת.
הורידה מעיל, נכנסה אמבטיה. באמצע שמעה לחישה. קול מונוטוני, כמעט תפילה אבל לא תפילה. מהחדר של רחל.
נעצרה. הקשיבה. קול רציף, צליל מוזר. התקרבה. הדלת חצי פתוחה, אור בפנים, בקצה השולחן עמדו נרות שני נרות חלב יושבים בירוק עד, להבה צהובה יציבה.
לבה פעם חזק. דחפה את הדלת.
רחל עמדה בדרוך מול השולחן. לפניה תמונה גדולה של נעם תמונת הסיום תואר. ולידה תמונה של תמרה, עם סימון איקס עבה של טוש שחור. רחל החזיקה מחט בין האצבעות, ריחפה בתנועה סביב התמונה, פיה ממלמל.
רחל, קולה של תמרה בקושי נשמע, זר.
רחל הסתובבה בבת אחת. פניה לבנות, עיניה רחבות.
תמרה… לא ציפיתי…
מה את עושה?
רחל הסתירה מהר את המחט, פני מבוכה מתחלפות לכעס קר.
שום דבר! זה לא עניינך.
נרות, תמונות. מה את עושה?
אמרתי, לא עניינך! עכשיו קולה חזק חד. צאי מהחדר שלי!
משהו בתמרה נשבר.
החדר שלך?! התקרבה שולפת אצבע רועדת. זה הבית שלי! זה החדר שלי שבו את יושבת שלושה חודשים! שלושה חודשים!
אל תצעקי…
אצעק! את עם הנרות, עם מחטים, חורצת לי בתמונות, הורסת לי חפצים, חונקת לי את הנשימה!
לא הרסתי כלום! רחל מתיישרת בגווה, בעיניה קרח. מי שהורסת זו את! את עושה את בני לאומלל. אישה אחרת כבר ילדה לו ילדים, בנתה בית, ואת רק עבודה. את לא ראויה לו! את נטל.
המילים צרבו. תמרה רעדה, ידיה נשלחות אל השולחן הנרות עפו לרצפה, אחד כבה, השני התגלגל דולק. הרימה את התמונה המחורצת, קרעה לשניים.
תצאי. קול שקט, יציב. צאי מהבית שלי. עכשיו.
מה?… את לא מעיזה…
אני מעיזה! אני בעלת הבית. ואומרת תלכי. תיקחי חפצים, תסעי.
נעם לא יסלח לך!
זה ביני לבין נעם! את לא תשארי פה עוד דקה!
הדלת נטרקה. נעם שב מהעבודה, שומע קולות, פורץ לחדר.
מה קורה פה?!
רחל קופצת אליו, אוחזת בידיו.
נעם, אשתך מגרשת אותי! פוגעת בי!
נעם מסתכל על הטקס שבשולחן, על הנרות, על התמונות, על המחט. פניו משתנים משתהות להכרה, ומשם לזעזוע ולכעס.
אמא… מה זה?
סתם, מתפללת לשלומך…
עם מחט בתמונה של תמרה? מה זה?!
רציתי להגן… אני רואה היא לא מתאימה לך…
די! צרח נעם, רחל קופצת. תמרה מזדעזעת: נעם לא צעק כך על אמו. תפסיקי. בבקשה.
הוציא מזוודה מהארון. תארזי. אני לוקח אותך לתחנה המרכזית. עכשיו.
נעם…
עכשיו!
***
כעבור שעה רחל כבר בדרך. אורזת בלי קול, פני עופרת. נעם עוזר, שותק. תמרה מחכה במסדרון, גומעת אוויר.
רחל עוצרת בדלת, מבט מתמשך, כבד.
את עוד תצטערי על זה.
תמרה לא משיבה. נעם גורר את המזוודות, רחל אחריו, דלת נסגרת.
תמרה נשארת לבד.
שקט כבד, עוטף הכול. היא נכנסת לחדר שרחל גרה בו, מתבוננת. שארית דונג, תמונות, הנרות הפוכים. אוספת הכול, מוציאה אל המרפסת, משליכה.
פותחת חלון, נושמת את אוויר נובמבר הקר. עומדת: לילה, גגות רטובים, והיא לראשונה יכולה לנשום.
נעם חוזר באחת בלילה. מותש, נופל למיטה.
שמתי אותה על אוטובוס לאשקלון.
תמרה מתקרבת, לוחשת:
סליחה.
את לא. אני צריך לבקש סליחה, קולו חורק. לא ראיתי. לא רציתי לראות. חשבתי סתם עייפה, סתם עצבנית. אבל…
שותקים. נעם חובק אותה חזק, גוף רועד.
פחדתי לאבד אותך. כשאת רחוקה, הייתי בטוח שאת כבר לא אוהבת.
לא, פשוט… נחנקתי.
יותר לא תיחנקי. מבטיח.
בבוקר, שמש היא מתעוררת. אין טפיפות במטבח, אין רשרושי סירים, אין קול של רחל.
היא קמה, נודדת. מחזירה את חדר העבודה לעצמה רק ספה, שולחן. חדרה. שוב.
נעם במטבח, מבשל קפה. פונה אליה:
בוקר טוב.
בוקר טוב.
יושבים לארוחת בוקר יחד. שקט, רגוע. תמרה אוכלת לחם עם חמאה הפעם לא בחילה.
תמרה, כדאי ללכת לרופאה, מציע נעם. את נראית חלשונת. אקבע לך?
טוב.
הוא קובע לתור רופאת משפחה. תמרה הולכת לעבודה, והעול יורד מעט. בערב הם מבלים בשקט.
חשבתי על אמא. לא התקשרה מאז.
נעלבה?
בטח. אבל… תמרה, לא אצליח לנתק איתה לגמרי. היא אמא שלי. אבל אותך לאאוותר.
אני מבינה.
אולי בעתיד, כשהכול יירגע, תבוא לביקור ליום, לא לישון, רק לאורח קצר. נדבר כולנו.
תמרה מהנהנת. פחד חי בלבה, אבל יודעת זה לא הוגן לדרוש ממנו נתק, זו אמא שלו.
***
למחרת תמרה אצל רופא משפחה. דוקטור כהן, אישה מבוגרת טובת לב. שומעת את הבחילה, החולשה, התיאבון האבוד.
מתי היה הווסת האחרון?
תמרה חושבת. לא זוכרת. היה כל כך עמוס, איבדה תפיסה על הגוף.
אולי לפני חודש, חודש וחצי.
נבצע בדיקת הריון.
התוצאה מידית: חיובי. מזל טוב, שישה שבועות. הבחילה מוכרת. אל תדאגי.
תמרה יוצאת מהמרפאה מוקפת הדים של קול הדוקטור: “הריון”. היא בהריון. היא בהריון! ילד משותף להם.
יושבת על ספסל, פורצת בבכי חרישי פחד, שמחה, הקלה ותחושת עתיד.
בערב מספרת לנעם. תחילה לא מאמין, אחר כך מחבק בעוצמה, אוחז, מנשק.
באמת? באמת?
באמת. שישה שבועות.
זה בלתי יאומן, תמרה. אני אוהב אותך, הכול יהיה בסדר, לא אתן לאיש לפגוע בנו שוב.
***
עוברות שלוש שבועות. רחל לא מתקשרת. נעם מנסה, היא לא עונה, רק משתפת: “בריאה. אל תדאג.”
תמרה מתאזנת אט אט, התאומים. מתחילה לאכול יותר, להרגיש כוח. חוזרת לסדר את החדר שלה מחדש, מחזירה לעצמה את חפציה. הם מתחילים לצחוק שוב, יחד כמו פעם, בטרם באה רחל.
פעם בערב, נעם מחבק אותה.
חשבתי על אמא: כשתמרה תיוולד, תרצה לבוא.
בטח.
את תתנגדי?
תמרה נושמת, שותקת.
מוזמנת לבקר ליום. לא לישון. זה תנאי.
בסדר.
וגם, לא לבד עם הילדה, לא בהתחלה. תבוא, אשגיח.
מסכים, תמרה. במאה אחוז.
נעם, אני לא רוצה להיות רעה. אני לא מוכנה לחזור למה שהיה. אני לא אתן לזה לשחזר את העבר שלנו. הילדה תגדל בבית שקט, עם גבולות.
סעיף ראשון: גבולות ברורים. אם תקבל מצוין. אם לא לא נוותר על שלוותנו.
היא עוצמת עיניים, נשענת עליו. בחוץ גשם על אדן, בבית חם ושקט.
תחשוב שנצליח? שואלת בלחש.
נצליח. בגלל שאנו יחד, כי למדנו.
היד נחה על הבטן. מתחת לעור פועם התקווה המתבשלת.
נעם, תבטיח לי: כשתהיה מועקה תראה אותי, תתייחס.
מבטיח. תמיד אשמע אותך. תמיד.
כעין מסעם בנוי מעט ממשי, קצת מופשט, מעט זמנים חופפים וכותרת לא החלטית אבל הבית שוב שלה. סוף סוף הנפש שלה שורדת בלב ביתה.
