רותי בן שאול עמדה באמצע המטבח שלי, מחזיקה בעציץ סיגלית. הסיגלית שלי. קניתי אותה בשוק הכרמל באפריל הקודם, התלבטתי בין שלושה, בחרתי את זו עם העלים הכי מדויקים. שמתי אותה על אדן החלון, השקעתי בה, השקעתי מים בכל יום שישי בבוקר. ועכשיו רותי, חמותי, עומדת, אוחזת אותו בשתי ידיים, כאילו בודקת אם יש צורך להעיף אותו.
רותי, מה את עושה?
יצאתי מהחדר, לבושה בגופייה ומכנסי בית. נועה נרדמה סוף סוף אחרי הצהריים, קיוויתי לקצת שקט. במקום זה, שמעתי רעש כלים, שקיות נפתחות, צעדים.
מנקה, ענתה רותי בלי להסתובב אליי אפילו. שוב שמת אותה לא במקום. כאן היא חוסמת את האור, יעל.
היא עומדת במקום שבחרתי לה, דווקא חשבתי על זה.
חבל, היא הרימה גבה. צד מזרחי. סיגליות לא אוהבות שמש ישירה של בוקר.
תראי איך היא פורחת, הנה הניצנים.
כי היא עוד צעירה. אחר כך תתייבש. אני אעביר אותה לכאן ליד המקרר, יש מדף בדיוק.
לקחתי מהידיים שלה את העציץ, שקט, ללא מאבק, והחזרתי לאדן החלון.
רותי, בבקשה, אל תזיזי לי דברים.
היא הסתכלה עליי. מבט לא כועס, יותר מופתע, כאילו הסברתי לה כלל שהיא בטוחה שהוא טעות.
יעל, זה לא להזיז דברים. אני רק רוצה לעזור.
אני יודעת, אבל זו המטבח שלי. אני קובעת מה עומד איפה.
המטבח שלך, חזרה אחריי ועזבה לעבר הכיור. בסדר. מה שתגידי.
היא לקחה ספוג ושפשפה את הברז, חזק, כאילו מוחקת לכלוך בלתי־נראה. הסתכלתי על הגב הרחב שלה, הסוודר הצהוב שהביאה מחולון. כל הזמן חשבתי: למה באת בלי להתקשר? מפתח משוכפל, דלת פתוחה ואת כבר עומדת פה, מסבירה מה נכון ומה לא נכון.
לא אמרתי כלום.
מתי נועה קמה? שאלה רותי.
עוד בערך שעה וחצי.
אז בינתיים אסדר קצת, טוב? תנוחי, תשתה קפה.
רותי, יש פה סדר.
כן, בטח, פשוט הברז היה קצת עם כתמים.
מזגתי לעצמי מים, נשענתי על החלון והבטתי בסיגלית. כבר ניצן כמעט נפתח סגול עם שפתיים לבנות. כל יום נועה דוחפת בו אצבע וקוראת: “פרפיק”. אני עונה: “פרח”. והיא שוב, “פרפיק”.
הנחתי את הכוס, חזרתי לחדר ולא טרקתי דלת. לסגור דלת זו הצהרה, אני לא רוצה ריב. רק רוצה שמי שבא יבין שזה לא הזמן, שזה לא הבית שלה. אבל רותי לא נראית מודעת, או אולי פשוט לא אכפת לה.
כעבור עשרים דקות, ריח מוכר ריח חזק של מרק עוף, הצטופף בין הארונות.
מה זה? שאלתי, נכנסת למטבח.
מרק עוף עם אטריות. דן יחזור רעב מהעבודה, ואין פה שום דבר במקרר.
היתה פה קציצות. ותבשיל כוסמת.
קציצות מאתמול. זרקתי.
זרקת את הקציצות?
יעל, הן עמדו כבר יום. עוד תתעוררי עם כאבי בטן.
רותי. הן בסדר גמור. הייתי מחממת אותן הערב.
נו, קציצות, דולר אחד. הכנתי לך מרק, הנה.
הבטתי בסיר אטריות התנפחו, המרק זהוב, ריח טוב. וזה כעס אותי פי שתיים: שהריח טוב, שזה עשה לי חשק, שזה הסיר שלי, והיא הביאה חומרים משלה. ועכשיו אני צריכה להחליט מה עושים עם זה.
תודה, אמרתי. בבקשה, אל תזרקי שוב אוכל שלי.
לא מרוע, באמת. רק לעזור.
אני יודעת, רק שלא תזרקי, טוב?
הסתכלה עליי, ערבבה מרק, לא ענתה.
ישבתי ליד השולחן, צופה בה פועלת במטבח שלי, פותחת כל מגירה בלי לשאול, מגלה מיד מה יש בכל ארון. זה אומר שכבר היתה כאן כשלא הייתי. או כשהייתי במקלחת, או יוצאת עם נועה. פשוט הייתה ובדקה.
רותי, שאלתי, את באה הרבה לפה?
מדי פעם, כשצריך.
מה זה כשצריך?
הסתובבה מולי, פניה פתוחות, כמעט נעלבות.
יעל, מה את רומזת? אני לא זרה. דן שלנו.
נכון. זו גם דירה שלו, וגם שלי.
אז? אני לא יכולה להיכנס?
רק אם את מודיעה מראש ושואלת שאנחנו ממתינים.
השתהטה, ואז ענתה:
בסדר. מה שתגידי.
את המרק השאירה על הגז, הלכה כשנועה עוד לא קמה, נשקה לה מעבר לדלת סגורה “שקט, היא ישנה” ויצאה, לוקחת את המפתחות.
בערב דן הרים את הראש:
אמא באה?
כן.
יש ריח טוב.
דן
מה?
באה בלי להודיע, זרקה את הקציצות שלי, העבירה דברים ממקום למקום. פשוט עשתה מה שבא לה.
יעל, היא רק רצתה לעזור.
אני יודעת. אמרת כבר. אני רוצה שתדבר איתה. שתגיד לה שצריך להודיע.
דן לקח לחם, קרע חתיכה, לא הסתכל עליי.
אדבר איתה.
אתה תמיד אומר ככה.
אז אדבר עוד פעם.
יצקתי מרק בצלחת, הוא טעם.
היא ממש מבשלת טוב, אמר. והבין מיד שטעה.
אכלתי בדממה.
כעבור כמה ימים רותי חזרה. הפעם יום שישי, באחת בצהריים. בדיוק כשנועה התעוררה מהשינה, שמעתי את הרעש של המפתח.
התעוררת, מתוקה שלי! קולה נשמע במסדרון. סבתא הגיעה!
נועה מיד הפסיקה לבכות. תמיד הפסיקה כשסבתא הייתה בסביבה. אני לא יודעת אם זה טוב או רע.
נכנסתי לחדר ילדים. רותי כבר מושיטה לנועה ידיים, מחבקת. אני מסדרת שמיכה.
שלום, אמרתי.
שלום שלום. רותי מעלה את השמיכה, מרימה את נועה ומסתובבת איתה בחיוך. התגעגעתי. התקשרת?
לא. הייתי כאן ליד.
אז באתי בשקט. לא מפריעה.
נכנסנו למטבח. הכנתי תה. נועה יושבת בסבתא על הידיים, אוכלת לחם עם חמאה שהביאה רותי מהבית.
הבאתי עוגה, אומרת רותי. מהמאפיה, ביסקוויט וניל. נועה אוהבת מתוק.
היא לא אוכלת עוגות.
למה?
היא בת שנתיים וחצי. עוד לא נכנסנו לעוגות, במיוחד שיש לה רגישות לקרמים.
יש פה רק קרם וניל, בלי שוקולד.
רותי, בבקשה.
יעל, חתיכה אחת לא תזיק. אני גידלתי בלי בעיה.
הבת שלך והבת שלי שונות. לנועה יש רגישויות משלה.
את דואגת יותר מדי.
אולי, אבל זו הבת שלי. בבקשה, לא לתת לה עוגה.
נועה ניגשת לשקית. רותי מעבירה אותה מתחת לשולחן.
טוב, אומרת. בלי עוגה.
תודה.
שתינו תה. נועה משחקת על הרצפה בסיר מעץ וכף שרותי שלפה מהמגירה בלי לשאול. הסתכלתי, שתקתי, הכף הייתה נקיה.
איך דן בעבודה? שאלה רותי.
בסדר. עייף.
תמיד עייף. כך זה מהילדות. הוא צריך חופש. קיץ נוסעים?
עוד לא החלטנו.
הייתי לוקחת את נועה אצלי במושב, אוויר צח.
אחשוב על זה.
מה יש לחשוב? קבעו ליולי.
רותי, אמרתי שאני אקח זמן לחשוב.
היא חיפשה עיניים ומצאה אותן. אני שאוחזת בספל לקראת סיום, עונה במבט.
נועה, בואי לסבתא.
נועה רצה, סבתא חיבקה, הריחה לה בשיער.
מתוקה שלי.
שוטפת כלים, מסתכלת על החלון. הסיגלית שם. ניצן שני גם הוא כמעט נפתח.
את העוגה הוציאה רותי כשהלכתי לענות לטלפון. כשחזרתי, נועה כבר אוחזת בחתיכת ביסקוויט, סבתא מחייכת אליי ניצחון שקט.
רותי
חתיכה קטנה, יעל. היא רצתה.
היא מקבלת כל מה שנותנים לה. היא ילדה.
נכון, ילד. לא צריך לפחד כל כך.
ניגשתי אל נועה, הוצאתי מהיד שלה את הביסקוויט בשקט. היא לא בכתה, רק הסתכלה, מופתעת. נתתי לה פלח תפוח. היא לקחה והלכה חזרה לשחק.
ביקשתי שלא תתני לה עוגה, אמרתי בשקט.
היא ביקשה, הסברתי.
בפעם הבאה תגידי לה ‘לא’. את המבוגרת.
רותי קמה, לקחה תיק.
אני הולכת.
בסדר.
את זועמת.
לא. אני מבקשת שתכבדו את הכללים שלי בבית.
הכללים שלך, חזרה אחריי עם חיוך מר.
הלכה. נועה נופפה: “ביי ביי”. רותי ענתה רכות: “ביי, שמש”. דלת נסגרה.
הכנסתי את העוגה לשקית, שמתי לצד הדלת.
בערב דן שוב אומר: “היא פשוט אוהבת את נועה.”
עניתי: “אני יודעת.”
הוא: “אז מה הבעיה?”
שקט. ואז: “דן, אתה מבין שהיא נכנסת מתי שבא לה ועושה מה שבא לה, מבלי לשאול? זה הבית שלנו. אין לי סיבה להיאבק על זכותי להחליט מה הבת שלי אוכלת.”
דן יושב בסלון, מביט במכשיר, שם אותו.
היא עזרה לנו עם הדירה.
הנה זה בא.
נכון, אני זוכרת.
בלעדיה עוד היינו שוכרים.
נכון, דן.
אז אולי…
מה? לסבול? להרשות לה להיכנס בלי להודיע ולעשות כרצונה כי נתנה כסף?
דן לא ענה.
ככה זה לא עובד. עזרה זה עזרה, לא דרכון חופשי לבית.
חזר לנייד.
אדבר איתה.
כבר פעמיים דיברת.
אדבר שוב, יעל. מה את רוצה ממני?
רציתי שיבין בעצמו. ראיתי שהוא לא מבין, או בוחר לא.
כלום, אמרתי. לילה טוב.
הלכתי לבדוק את נועה.
היא ישנה, מפוזרת. הרמתי אותה בזהירות, הפכתי על הגב. נועה מלמלה משהו, לא התעוררה. עמדתי רגע בחושך, מקשיבה לנשימותיה.
עבר שבוע. אחר כך עוד אחד.
רותי התקשרה בשבת בבוקר:
יעל, רציתי לקפוץ מחר. אתם פנויים?
מחר עסוקים.
עסוקים איך? דן אמר שאתם בבית.
בבית, אבל יש לנו תכניות. אולי בפעם אחרת.
פאוזה.
קניתי לנועה צעצוע. רציתי להביא לה.
אפשר להעביר דרך דן.
עוד שתיקה.
בסדר, קולה נרגע, לא נעלב. רק שקט יותר. אז נראה.
בערב דן אמר:
אמא נעלבה.
אני יודעת.
היא אומרת שאת לא נותנת לה להיכנס.
אני רק לא נותנת לה בלי הודעה. זה שונה.
בשבילה זה לא שונה.
קיפלתי כביסה, מתחה סדין.
דן, אתה בצד של מי?
אף אחד. אני רוצה שיהיה לכם טוב…
לא. זו לא הבנה הדדית. זו שאלה מי קובע דברים כאן היא או אנחנו?
הוא יושב בקצה המיטה, מסתכל עליי.
אנחנו.
אז תסביר לה באמת בפעם הזאת. שהכניסה רק עם הודעה. שהבקשות שלי על נועה נשמרות. שהמַּפְתֵּחַ היא חייבת להחזיר.
הוא הרים ראש.
מפתח?
כן.
יעל, זה…
מה?
הוא קם, צעד לחלון. הסתובב.
היא תעלב מאוד.
ואני לא נעלבת מהביקורים?
זה לא אותו דבר.
למה?
שתיקה.
כי היא אמא, אמר לבסוף.
ואני אמא של נועה. ואישה בבית הזה. הנחתי סדין בארון. אני לא אומרת שהיא לא יכולה, אלא שתשאל קודם, שתכבד. זה כל הסיפור.
הוא לא ענה. הלך למטבח. שמעתי שהוא מדליק קומקום.
קיפלתי עוד בגד. חולצה של נועה. כפתור אחד כמעט נפל. שמתי בצד.
שבועיים עברו, רותי התקשרה לדן יש לה יום הולדת לאחיין, לא תגיע בשישי, רוצה לבוא בשבת, בסדר? דן אומר: “ברור.” אבל לי לא מספר.
בשבת, כשהגיעה, פתחתי דלת. היא עם שתי שקיות כבדות.
היי, דן אמר שאת בבית.
הנה אני.
בסדר. מה שלומכם?
הביאה תפוחי אדמה, בצלים, צנצנת חמוצים, חתיכת בשר עטופה, תפוחים, קמח.
באתי לעשות פשטידות, הסבירה, דן אוהב עם כרוב.
רותי, אפשר לבקש…
יעל, יש לך מערוך? שלי שכחתי.
כן, אבל…
מצוין! אני מכינה ומכניסה לתנור עד שנועה תתעורר.
כבר שטפה ידיים, מצאה קמח לבד ידעה כנראה כל פינה.
יצאתי לסלון. מצאתי את דן בחדר שינה, קורא משהוא בפלאפון.
ידעת שהיא באה?
הרים מבט.
כן, היא…
לא שאלת אותי!
אם הייתי שואל, היית אומרת לא.
זהו. זו כל התשובה. “היית אומרת לא, אז לא שאלתי.”
עמדתי בשקט. מאחוריי כלים מתנגשים, ריח בצל, אחר כך רגע של שרוף, שוב בצל.
פעם הבאה אתה שואל, לחשתי. תמיד. ברור?
משהו ענה, לא שמעתי. הלכתי לנועה שהתעוררה.
רותי עשתה פשטידות. יפות, פריכות, עם כרוב. נועה אכלה אחת שלמה, ביקשה עוד. רותי זרחה. אכלתי בשקט, חושב על הקציצות, על הביסקוויט, על הסיגלית.
כשהלכה, עצרה במסדרון והסתכלה על פינה.
פה צריך מדף לנעליים. לא נכון לשים על הרצפה.
נחשוב על זה, אמר דן.
ראיתי בשוק מדפים יפים, אקנה לכם.
לא צריך, אמרתי. כשנחליט, נעשה בעצמנו.
רותי הביטה בי, בדן, התלבשה ויצאה.
דלת נסגרה.
למה ככה? שאל דן.
איך?
רק רצתה לעזור.
רק רצתה לתלות מדף בלי לשאול. זה לא אותו דבר.
הלך למטבח. שמעתי, לוקח את הפשטידה האחרונה.
אמצע אפריל קריר. אני עם נועה בפארק עד הצהריים, חוזרות, ישנה, אני מקפלת, מבשל, לפעמים קורא. החיים קטנים, אבל שלי.
יום אחד, נועה ישנה, קורא בספר, שוב מפתח מזייף בדלת.
הספר נסגר.
רותי נכנסה. ראתה אותי:
את כאן. טוב. אני רק באתי להחליף ווילונות, הבאתי מהמכירה, יפים, אלה כבר דהויים.
החזיקה חבילה, פתחה שם במבואה. ווילונות בצבע קרם עם דוגמה עדינה.
רותי, קמתי, לא בשבילי. אני אוהבת את שלי.
שלך פשוטים. אלה יפים, בשקל!
רותי. נעמדתי מולה. אמרתי שצריך להודיע לפני שמגיעים. נכון?
נכון, נכון.
ושוב נכנסת בלי להודיע.
חשבתי שתהיי בבית.
זה לא משנה. צריך להתקשר. התקרבתי. אני לא רוצה ווילונות אחרים. הם שלי, עניין שלי. קחי אותם חזרה.
רותי אחזה ושוב קיפלה את הבד.
בסדר, אמרה. את בעלת הבית.
האינטונציה שונה, כאילו “בעלת הבית” זה עקשנית או לא־מודה־טובה.
כן, אישרתי בשקט.
רותי הלכה, אפילו תה לא שתתה הפעם.
בערב דן:
אמא אמרה שנעלבה.
אמרתי לה לכבד את הכללים.
היא רצתה רק לעזור.
דן, תגיד לי אתה באמת מאמין שמי שרוצה לעזור יכול לעשות מה שבא בבית של מישהו אחר?
שתק.
כי אם כן, אז אנחנו לא דומים. ואם לא תעמוד לצדי. אני אשתך.
הוא אחז בידי. שתק.
אדבר איתה, הבטיח שוב.
אמרת כבר חמש פעמים.
יעל
חמש פעמים.
התחמק. הלך.
שאריות כלים, ניקיתי, הזזתי פעמיים את הסיגלית אל השמש. ניצן שני נפתח, שלישי שבדרך.
סוף אפריל, יום ההולדת של דן.
השקעתי. עוגת דבש עם שמנת ודבש, מצאתי מתכון, קניתי מה שצריך, ערב הכנתי, לילה קישטתי, במקרר ספג טעמים. אורחים שני חברים עם נשים, אחותו תמר עם בן זוגה, כמובן רותי.
ערכתי שולחן: חומוס, דגים אפויים, סלט, חמוצים, מגש גדול של ירקות. עבדתי קשה.
רותי באה ראשונה. התקשרה מראש, אמרה שסתם עוזרת, עניתי שהכול מוכן, רק תבואי. ישר נכנסה למטבח.
וואו, איזה יופי. דג?
כן, מושט.
דן אוהב סלמון.
היום יש מושט.
נו, בסדר. הזיזה מזלג, סתם, מילימטר. עוגה את הכנת?
אני.
דן מתחבר יותר לעוגת עלים.
לא ידעתי.
אבל אני יודעת.
הבאתי לחם. שתקתי.
הייתי עושה עוגת עלים, רותי מנסה שוב. הייתי מספיקה.
אני הכנתי. יצא נהדר.
נראה.
הגיעו אורחים, נועה מלאת אנרגיה, קיבלה יותר מדי עוגיות, נזהרתי.
דן היה מרוצה, היה שמח, צוחק, שותה קצת יין, מדבר המון. חשבתי הוא בן-אדם טוב, תקוע איפשהו באמצע.
רותי ישבה מולי.
כשהוצאתי עוגה, כבר חיתוכה, אמרה לאשת החבר בשולחן:
עוגת דבש, יעל הכינה.
וואו, ריח מדהים, היא הגיבה.
לא כולם מתחברים לדבש. זה כבד.
מישהו לקח חתיכה. נגמר בשבחים “טעים” והשיחה זרמה, אבל אני שמעתי.
פינתי כלים בכיור, עמדתי דקה ליד המים, נשמתי, חזרתי לשולחן.
לקראת הסוף כשהנועה התעייפה, נשאתי אותה לחדר. רותי אחריי.
אני אשכיב.
אני, עניתי.
תני לי.
אני, רותי.
רותי נעמדה, מהסלון נשמעו קולות, צחוקים, כוסות.
תמיד את ככה. אני עוזרת, את דוחה אותי. זה מעליב.
פניתי עליה, נועה כמעט נרדמה לי בזרוע.
רותי, אמרתי, זו זכותי לשים את הילדה לישון. זה לא אישי.
השכבתי אותה, ליטפתי על הראש, נועה נרדמה ישר. סגרתי דלת, חזרתי לסלון.
החברה של דן כבר לובשת מעיל, הגברים נפרדים. הכול מתבהר.
רותי במטבח אורזת לסל.
מה את עושה?
לוקחת שאריות סלט. שלא יתקלקל.
הוא לא יתקלקל. נאכל מחר.
נשאר המון.
אני אטפל בזה, רותי.
כבר שמתי…
תני לי את הקופסה.
קולי היה רגוע. אולי דווקא זה תפס אותה. הפסיקה, הסתכלה.
מה קרה לך? שאלה.
כלום. תני לי את הקופסה.
רותי הניחה אותה על הדלפק.
אני לא אויב שלך.
אני יודעת.
אני אוהבת את דן ואת נועה.
אני יודעת. הכנסתי סלט למקרר. אבל אנחנו משפחה נפרדת. ויש לנו מרחב משלנו.
מרחב? מה את אומרת?
אני מתכוונת לכך אתם נכנסים בלי להודיע, משנים דברים בדירה, מביאים וילונות בלי לשאול, מאכילים את נועה באוכל שביקשתי ממך להימנע. היום אמרת ליד כולם שהעוגה שלי לא לטעמך. אפילו אם נכון, לא צריך להגיד את זה.
רותי התיישבה.
אני לא אויב, חזרתי. אני האמא של הנכדה שלך, אשתו של הבן שלך. רוצה יחסים טובים, בשביל זה צריך כללים כולם שווים.
את זורקת אותי? שאלה חרישית, לא רעה, רק עייפה.
אני מבקשת שתכבדי את הבית.
אני מכבדת.
לא, את לא. נשפתי. תשאירי הכול, תלכי. אני צריכה לדבר עם דן.
לקחה את התיק, סגרה אט-אט.
טוב, אמרה.
יצאה להגיד שלום. חיבקה את דן, נשקה על הלחי, שיחקה מסכה של שמחה, נפרדה מהאורחים. הסתכלה לכיוון חדר נועה, לא נכנסה, רק סגרה בשקט דלת. יצאה.
דן חזר למטבח אחרי שהאחרונים הלכו.
אני עייף, אמר.
בוא שב, עניתי. חייבים לדבר.
התיישב. הביט בי.
ברצינות?
בהחלט.
מזגתי לו תה, גם לי. שמתי על השולחן.
דן, אני רוצה שתיקח מאמא שלך את המפתח.
שם כוס.
מה?
המפתח של הדירה שלנו. תחזיר אותו.
שתק. הביט בכוס.
יעל, זה…
אני יודעת, תגיד שהיא תעלב. שתרגיש, ש”אנחנו חייבים לה”. דיברתי לאט. יש לי תשובה: בוא ניקח הלוואה, קטנה, נוכל להחזיר לה את חלקה. לסגור את הסיפור. שיהיה ברור זו לא דירה שלה.
זה הוא קם, הלך. יעל, אין צורך. נסיים משכנתא עצמנו למה הלוואה?
כדי שלא תשוב תגיד “עזרה לנו” כתירוץ לכל הפרת גבולות.
אני לא אומר.
כל פעם מחדש.
עמד ליד החלון. בחוץ חלון בודד מואר. התבונן.
אמא מסובכת. עברנו איתה הרבה. תמיד טיפלה באחותי ובי לבד אחרי אבא. היא רגילה לשלוט.
אני מבינה.
היא לא מרוע.
אני לא מבקשת שתפסיק לאהוב אותה, אני מבקשת שתציב גבולות. יש לך משפחה.
היא תיעלב מהמפתח.
אולי. אבל אם היא מכבדת חוקים, שתשאיר מפתח. זה לא אכזרי רק סדר.
פנה.
גירשת אותה.
ביקשתי שתלך אחרי השיחה. זה לא אותו דבר.
היא נעלבה.
גם אני, שוב ושוב.
עמדתי. אנא, תעשה את זה, באמת.
שותק זמן רב. לבסוף:
תגיד שהיא לא תכף תודה.
אולי.
שתגיד שנכנעתי לך.
אולי.
לי יהיה קשה.
אני יודעת.
עמדנו בשקט. מהחדר נועה נושמת בכבדות.
את בטוחה שאת רוצה הלוואה?
אני רוצה שזה יהיה הבית שלנו. שהוא באמת יהיו שלנו.
כבר שלנו.
רק כשאין לה מפתח.
לקח את הכוס. שתה.
תני לי כמה ימים, אמר.
בסדר.
אדבר איתה.
תודה.
על המפתח, על הכול.
תודה, דן.
שם את הכוס, הביט בי.
העוגה הייתה טעימה, הוסיף. באמת.
לא עניתי, שטפתי כלים.
שלושה ימים לא קרה כלום. רותי לא התקשרה. דן הלך לעבודה, חזר, ישב קצת עם נועה, היה שקט.
בערב הרביעי:
דיברתי איתה.
הבטתי בו.
נו?
היה קשה. היא בכתה.
אני מכירה את זה.
אמרה שאנחנו לא אוהבים אותה.
תמיד אומרת.
כן שתק. הסברתי לה על המפתח, על ההודעות לפני שמגיעה, על נועה.
הסכימה?
לא מיד. טענה שאת מפעילה אותי. שאת מסלקת אותה.
ואמרת?
שזה לא נכון. שחשבנו ביחד.
נשמתי.
תודה.
על המפתח ביקשה עוד שבוע. תיתן לבד, רק שתתארגן רגשית.
זה לא מספיק.
יעל, שבוע. אם לא, אני בעצמי אקח.
בסדר.
הנהן. פתח עיתון.
על ההלוואה אולי את צודקת, נדבר עם בנק.
נדבר.
השקט היה ערב שגרתי. נועה מפטפטת, בונה מגדל.
קמתי, הצצתי אליה.
מגדל, אמרתי.
מגדל, ענתה, הניחה עוד קוביה.
המגדל רעד נשאר עומד.
שבוע עבר. רותי מתקשרת ברביעי, רוצה להגיע בשבת, שואלת אם אפשר. עניתי שכן. הגיעה בשלוש כמתוכנן.
הביאה שקית קטנה: ספר חיות לנועה, העבירה אותו בשקט.
הנה, על חיות. היא אוהבת.
תודה, אמרתי.
סבתא! נועה רצה אליה.
רותי חיבקה, ראתה בי משהו חדש לא עלבון, אולי השלמה.
שתינו תה, דיברנו על מזג האוויר, המושב שלה, הקיץ. נועה דפדפה בספר, הצביעה על שועל, ארנב, דוב.
דובי, אמרה.
דובי, ענתה רותי.
בסיום רותי שלפה מפתחות, הפרידה מפתח ונתנה לדן.
הנה, כפי שסיכמנו.
דן קיבל, הכניס לכיס.
תודה, אמא.
בבקשה, לגמה תה. תעדכנו כשתרצו שאבוא. כמו שקבענו.
בשמחה, אמר דן.
אין לי בעיה להסכים לפגישות מתואמות. אני מבינה, יש לכם חיים משלכם.
תמיד טוב כשאת באה, אמר דן.
הביטה בו, בי.
אני יודעת.
אולי זה היה אמת, אולי לא. כבר לא חיפשתי.
רותי הלכה בחמש וחצי. נועה נופפה לה מהחלון, רותי ענתה בקצת חום.
דן סגר את החלון.
נו, אמר.
נו, עניתי.
נועה התפנתה לחדר עם הספר. עמדנו ליד החלון.
היא לא התקשרה הרבה זמן, אמר דן. לה קשה.
יודעת.
את לא מצטערת?
חשבתי היטב.
לא.
גם אני לא.
עמד לידי, הבטנו מטה. רותי עם הסוודר הצהוב, ותיק, הלכה ונעלמה בפינה.
צריך להזיז את הארון במסדרון, העיר דן באקראי.
איזה?
היא הזיזה אותו אז, וזה לא נוח כמו קודם.
אתה זוכר?
בטח.
הסתכלתי עליו.
עכשיו?
למה לא?
עברנו למסדרון. הארון שעמד דחוק, שמנו אותו שוב בזווית.
הנה, סיכם דן.
הנה.
נועה נכנסה עם הספר.
אמא, תראי, שועל.
שועל, הסכמתי. ערמומי.
ערמומי, חיקתה והמשיכה במשחק.
נכנסתי למטבח, מזגתי לעצמי מים, הנחתי כוס והבטתי לאדן החלון.
הסיגלית עוד שם, במקומה. שלושה ניצנים נפתחו החודש כולם פורחים: סגול עז, שפתיים לבנות, עלים ירוקים ורעננים. והרביעי בדרך, סגור, מלא תקווה. כלום לא התייבש.
