רותי עמר עמדה באמצע המטבח כשהיא מחזיקה בעציץ סיגלון. זה היה הסיגלון של יעל. יעל קנתה אותו בשוק הכרמל באביב שעבר, אחרי שהתלבטה ארוכות בין שלושה שונים, ולבסוף בחרה בזה שעליו היו העלים הישרים והבריאים ביותר. היא שמה אותו על אדן החלון במטבח שלה, והשקתה אותו כל ערב שבת. עכשיו, חמותה, רותי, החזיקה את העציץ בשתי ידיים, כאילו בוחנת משהו חשוד שמוטב להיפטר ממנו בהקדם.
רותי, מה את עושה?
יעל הופיעה בפיג’מה ובמכנסיים נוחים מהחדר. יונת, בתה, נרדמה סוף סוף לשנת הצהריים, ויעל קיוותה לכמה רגעים של שקט. במקום זה היא שמעה צעדים במטבח, צלילי כלים ושקיות.
מסדרת קצת, אמרה רותי, מבלי להסתובב. שוב שמת את הסיגלון כאן. הוא תופס את כל האור, יעלי.
הוא בדיוק איפה ששמתי אותו. בחרתי את המקום הזה במיוחד.
דווקא לא מוצלח. צד מזרחי, השמש הבוקר ישירה. הסיגלונים לא אוהבים.
הוא גדל יופי, רותי, תראי את הניצנים.
צעיר בגלל זה. בסוף יתייבש. אשמה, אני אשים אותו בפינה, ליד המקרר. יש שם מדף.
יעל התקדמה ולקחה בעדינות את העציץ מרותי, מבלי מאבק. היא החזירה אותו למקומו על החלון.
רותי, בבקשה, אל תזיזי לי דברים.
רותי הסתובבה והביטה בה. המבט שלה לא היה כעוס, יותר מופתע כמי שהסבירו לו כלל שמבחינתו מובן מאליו שהוא הפוך לגמרי.
יעל, אני לא “דברים”. אני עוזרת.
אני מבינה. אבל זה המטבח שלי. אני מחליטה מה ואיפה.
המטבח שלך. רותי הרימה גבה ופנתה לכיור. טוב, בסדר.
היא התחילה לנקות עם הסקוטש ברצינות. יעל התבוננה בגב הרחב, בסוודר הצהוב-חרדל שרותי לבשה, וחשבה לעצמה: למה היא באה דווקא ביום רביעי, בלי טלפון, בלי התראה? יש לה מפתח, היא נכנסת כאילו כלום, מתנהלת בין חפצים לא שלה, וקובעת מה נכון ואיך צריך.
היא לא אמרה דבר.
מתי יונת מתעוררת? שאלה רותי בלי להביט.
בערך בעוד שעה וחצי.
אני אסדר קצת בינתיים, בסדר? את תלמדי או תתרווחי.
יעל פתחה את הפה, סגרה אותו. אמרה בטון שטוח:
רותי, פה בסדר.
כן, רואה. שתיקה. רק הברז היה קצת מוכתם.
יעל מזגה לעצמה מים. שתתה בעמידה ליד החלון, מביטה בסיגלון. ניצן אחד כבר כמעט נפתח: סגול, עם שוליים לבנים. יונת כל יום נוגעת בו ואומרת: “ציבעון”. יעל מתקנת: “סיגלון”. יונת צוחקת וצועקת שוב: “ציבעון”.
יעל הניחה את הכוס והלכה לחדר. היא לא טרחה לסגור את הדלת; לסגור דלת זה היה לומר משהו, להיכנס לוויכוח. היא רצתה שרותי תבין לבד, תעזוב לבד שתבין שמישהו אחר גר פה, שיש לבית חוקים ורצונות אחרים. אבל רותי, כך נראה, לא ראתה זאת או שפשוט לא אכפת לה.
כעשרים דקות אחר-כך, ריח חזק של מרק התפשט מהמטבח.
יעל יצאה.
על הכיריים עמדה הסיר שלה, בו היה מבושל משהו.
מה זה? שאלה.
בישלתי מרק עוף עם איטריות. עידו יחזור רעב מהעבודה, והיה לך מקרר ריק.
הייתה לי שם קופסה עם קציצות ועדשים.
אתמול זה. זרקתי.
יעל קפאה.
זרקת את הקציצות שלי?
היו מאתמול, יעלי. אל תסתכני בהרעלת קיבה.
רותי, הן היו בסדר. עוד הבוקר תכננתי לחמם. זו הייתה אוכל שהכנתי.
נו, זה לא נורא. קציצות לא עולות הרבה. הנה, הכנתי מרק.
יעל הסתכלה על הסיר. הריח היה מעולה, וזה היה הדבר שהכעיס יותר מהכול: שזה היה טעים, שמבושל בידי רותי, בסיר שלה, עם מצרכים שרותי כנראה הביאה, ויעל עכשיו צריכה להתמודד עם זה.
תודה, אמרה יעל. אל תזרקי אוכל שלי שוב, בבקשה.
לא בכוונה רעה. אני עוזרת.
מבינה, ובכל זאת לא בבקשה?
רותי ערבבה את המרק, שתקה.
יעל התיישבה לשולחן ונעצה מבט איך רותי מסדרת, שוטפת, בודקת, נעה במטבח לא שלה בביטחון מלא, פותחת כל מגירה כאילו שלה. זה סימן שכבר הייתה פה בעבר לבד כשהיא אצל אימא, כשישנה, או יצאה עם יונת. פשוט באה והסתובבה בדירה.
רותי, יעל שאלה, את באה הרבה לכאן?
כשצריך, נו.
כשצריך מה זה אומר?
רותי הסתובבה, הפנים שלה חשופות ומעט פגועות.
יעל, מה קרה? אני לא זרה כאן. עידו שלי.
נכון. זו גם הדירה שלו. וגם שלי.
ומה איתי? אסור לי להיכנס?
מותר. אם תודיעי ותשאלי אם מתאים לנו.
השתיקה הייתה ארוכה. רותי הביטה ביעל כבר במבט שזו ידעה לזהות מין שילוב של הפתעה וקורטוב של פגיעה, שיום אחר כך תהפוך לשיחה טלפונית ארוכה עם עידו.
טוב, אמרה רותי לבסוף. בסדר.
המרק נשאר על הכיריים. היא הלכה אחרי שעה, כשיונת עוד לא התעוררה. נשקה לנכדה מבעד לדלת ואמרה “בשקט, היא ישנה”, ולקחה איתה את המפתחות כשהלכה.
בערב, כשעידו חזר, מיד הרים גבה:
או, אמא באה היום?
כן.
מריח טוב…
עידו.
הוא הוריד את המעיל, נעמד בכניסה.
מה?
היא באה בלי להודיע, זרקה קופסה שהכנתי, הזיזה לי דברים, הסתובבה בבית.
יעל, היא רק רצתה לעזור.
אתה אומר את זה כל הזמן. אני רוצה שתסביר לה שצריך להתקשר לפני שמגיעים.
עידו לקח לחם, חתך חתיכה.
אדבר איתה.
אמרת את זה כבר כמה פעמים.
אז אדבר שוב.
יעל חילקה מרק לצלחות. הוא לקח כפית, טעם.
יודעים מה, היא מבשלת טוב, חייך והבין מיד שטעה.
יעל אכלה בלי מילה.
כעבור כמה ימים רותי חזרה, הפעם ביום שישי, בסביבות שתיים. יונת התעוררה מהשינה כשהיא שומעת את המפתח.
התעוררת, מותק! קראה רותי מהמסדרון. סבתא באה!
יונת הפסיקה לבכות. תמיד הפסיקה כשסבתא באה. יעל לא ידעה אם לשמוח או להצטער על כך.
רותי כבר עמדה ליד העריסה, ידיים מושטות.
שלום, אמרה יעל.
שלום שלום. רותי חייכה, חיבקה את יונת. התגעגעתי. התקשרת?
לא. הייתי פה לידה.
באתי בשקט. לא מפריעה.
במטבח, יעל הכינה תה. יונת אכלה לחם עם חמאה, שרותי שלפה מהשקית שלה.
הבאתי עוגת ביסקוויטים מהמאפייה, אמרה רותי. יונת אוהבת מתוק.
היא לא אוכלת עוגה.
למה?
היא רק בת שנתיים וחצי. אני עוד לא נותנת כל כך הרבה מתוק. פעם היה לה פריחה מקרם שוקולד.
מהקרם. אבל עכשיו זה קרם וניל. בלי שוקולד.
רותי, בבקשה.
חתיכה קטנה לא מזיקה. רותי אמרה את זה כל כך רך, שזה היה יותר גרוע מלו הייתה כועסת. את רואה, עידו גדל נהדר.
הבת שלך לא זהה לבת שלי. יש לי כללים משלי.
את מגזימה.
ייתכן. אבל אלה הכללים שלי. אני מבקשת שלא תתני לה עוגה.
השתיקה החזיקה רגע. יונת שלחה יד לשקית, רותי הזיזה אותה מתחת לשולחן.
בסדר, היא אמרה. בלי עוגה.
תודה.
בזמן ששתו תה, יונת שיחקה עם סיר קטן וכף עץ, עוד חפץ שרותי שלפה מחלל המטבח בלי לשאול. יעל שקטה. לפחות הכל נקי.
עידו בעבודה בסדר? שאלה רותי.
כן, עייף.
תמיד כזה. משקיע הכול, מתעייף מהר. רותי ערבבה את התה הוא צריך חופש. לא מתכננים משהו לקיץ?
לא החלטנו.
אצלי ביישוב יש אוויר, שקט, אוכל בריא, אולי אשמור על יונת שתוכלו להתאוורר.
אני אשקול.
מה לשקול? נחליט על יולי.
אמרתי אשקול.
רותי הסתכלה לה בעיניים. גם יעל הסתכלה בחזרה. רותי פנתה ליונת.
בואי, בובה, בוא לסבתא.
יונת קפצה לה בין הרגליים. רותי חיבקה אותה ונשפה בשערה.
יעל שטפה כוסות והביטה בחלון. הסיגלון על מקומו. ניצן שני כמעט פרח.
את העוגה רותי הוציאה בכל זאת, כשיעל הלכה לענות לטלפון. יעל חזרה, ראתה את יונת אוחזת בעוגייה, וראתה את רותי מביטה בה בניצחון שקט.
רותי.
רק חתיכה קטנה, היא רצתה.
היא רוצה כל מה שנותנים לה, היא ילדה.
בדיוק. ילדה. לא צריך כל כך להחמיר.
יעל לקחה מבלי לכעוס את הביסקוויט והיא נתנה ליונת תפוח במקום. יונת לא בכתה.
ביקשתי לא לתת לה עוגה.
היא ביקשה…
אז בפעם הבאה, תגידי לה לא. את מבוגרת, את מסוגלת.
רותי קמה, נטלה את התיק.
אני אלך.
בסדר.
את כועסת.
לא. אני מבקשת לכבד את הכללים כשאת פה.
הכללים שלך. רותי סגרה את התיק. מובן.
היא הלכה. יונת נופפה אחריה: “ביי, ביי”. רותי ענתה בדרך החוצה: “ביי, שמש שלי”. דלת נסגרה.
יעל הניחה את עוגה בשקית, שמה ליד הדלת שלא תשכח להחזיר.
בערב עידו אמר שוב: “היא פשוט דואגת ליונת.”
יעל ענתה: “אני יודעת.”
הוא שאל: “אז מה הבעיה?”
יעל שתקה, ואז אמרה: “אתה מבין שהיא באה מתי שרוצה, עושה מה שרוצה, בלי לשאול אותי? זה הבית שלנו. אני לא צריכה להילחם על הזכות להחליט מה הילדה שלי תאכל.”
הוא ישב על הספה עם הטלפון. השאיר את הנייד.
היא עזרה לנו עם הדירה, יעל.
הנה זה שוב.
אני זוכרת.
בלעדיה היינו שוכרים עוד שנים.
אני זוכרת, עידו.
אז אולי כדאי טיפה…
מה? לשתוק? לאפשר לה להיכנס ולהתנהל פה כרצונה כי נתנה כסף?
עידו שתק.
זה לא עובד ככה, אמרה יעל. עזרה היא עזרה, לא כרטיס כניסה חופשי.
הוא חזר לטלפון.
אדבר איתה.
אמרת כבר פעמיים.
אדבר שוב. מה את רוצה ממני?
היא רצתה שהוא יבין לבד. אבל ראתה שאינו עושה זאת, או שכן, אבל הנוחות גוברת; להבין, משמעו צריך לפעול, וזה כנראה מפחיד אותו יותר מהשקט שלה.
כלום, אמרה. לילה טוב.
היא הלכה לבדוק את יונת.
הילדה ישנה, ידיים פרושות, פנים בכרית. יעל הפכה אותה בעדינות, לישון על הגב. יונת מלמלה משהו, נשארה ישנה. יעל עמדה רגע והקשיבה לנשימותיה.
עברה כשבועיים.
רותי התקשרה בשבת בבוקר:
יעל, רציתי לבוא מחר. מתאים?
מחר לא פנוי.
מה זה לא פנוי? עידו אמר שתהיו בבית.
נהיה, אבל יש לנו תוכניות. אפשר בפעם אחרת?
שתיקה.
קניתי ליונת מתנה. חשבתי להביא.
אפשר דרך עידו.
עוד שתיקה, ארוכה יותר.
טוב, הקול של רותי היה הפעם אחר. אולי לא פגוע, פשוט שונה. שיהיה.
בערב עידו אמר:
אמא נעלבה.
אני יודעת.
היא אומרת שאת לא נותנת לה להיכנס.
אני לא נותנת לה להיכנס בלי להודיע. זה לא אותו דבר.
בשבילה כן.
יעל קיפלה כביסה על המיטה. שלפה שמיכה, ניערה, פרשה.
עידו, צד מי אתה לוקח?
לא לוקח צד. רוצה שלום.
לא. זה עניין של מי קובע פה. היא או אנחנו?
הוא הביט ביעל, ישב על המיטה.
אנחנו.
יופי. אז תדבר איתה כמו שצריך, לא סתם. תסביר: בלי התקשר, אין כניסה. את המפתחות היא מחזירה.
הוא הרים עיניים.
מפתחות?
כן.
זה פוגע בה מאוד.
בי זה לא פוגע?
זה לא אותו דבר.
למה לא?
שתיקה.
כי היא אמא. לבסוף אמר.
ואני אמא של יונת. ואשתך. יעל קיפלה את השמיכה. שלא תבין לא נכון: היא יכולה לבוא, שתתקשר, שתשאל, תקשיב למה שאני מבקשת. זה הכול.
הוא לא הגיב. נכנס למטבח. יעל שמעה איך שם מים לקומקום.
היא שלפה מהסל את הסוודר של יונת, הקטנה עם הברווזונים. כפתור אחד רופף, צריך לתפור. היא הניחה בנפרד.
עברו שבועיים. רותי התקשרה לעידו, אמרה שיש לה אירוע משפחתי בשישי, ותשמח לבוא בשבת. עידו אמר: “בטח, תבואי”. ליעל הוא לא אמר דבר.
בשבת פתחה יעל את הדלת, ראתה את רותי מסורבלת בשקיות.
שלום, חייכה. עידו אמר שאת באה.
הנה באתי.
בואי, תיכנסי.
בין הדברים בסלים: תפוחי אדמה, בצל, צנצנת חמוצים, חתיכת עוף עטופה, תפוחים, שקית קמח.
חשבתי להכין בורקס, הסבירה רותי כשפרקה. עידו אוהב.
רותי, אפשר לבקש…
יש לך מערוך? שכחתי להביא.
יש, אבל…
מעולה. אני מתחילה בלישה, בזמן שיונת ישנה.
היא כבר שטפה ידיים, שלפה קערה לעצמה, מצאה את הקמח. יעל עזבה את המטבח. הלכה לעידו, ששכב עם הטלפון.
אמרת לה שתבוא?
הוא הביט בה.
כן. היא ביקשה.
לא שאלת אותי.
היית אומרת לא.
הכול היה במילים האלו. לכן לא שאל.
יעל שתקה. מאחורי הדלת: רעש כלים, ריח בצל, אחר כך משהו שרוף, שוב בצל.
מהיום, יעל אמרה אתה שואל אותי בכל פעם.
הוא ענה משהו, היא לא הקשיבה כבר. הלכה ליונת.
הבורקסים הצליחו, קלויים ופריכים. יונת אכלה אחד שלם. רותי התלהבה. יעל שתקה, חשבה על קציצות, ביסקוויטים וסיגלון שעל שפת החלון.
כשרותי הלכה, הצביעה על הקיר בכניסה.
כאן כדאי מדף לנעליים. לרצפה מבולגן.
נחשוב על זה, אמר עידו.
ראיתי בשוק, עץ יפה. אשיג.
לא צריך, אמרה יעל. אם נרצה, נסתדר.
רותי הביטה, נעלה נעליים, ויצאה.
דלת נסגרה.
למה ככה? אמר עידו.
מה?
היא רצתה לעזור.
היא רצתה לתלות מדף בכניסה שלי בלי שנשאל. לא אותו דבר.
הוא יצא למטבח. יעל שמעה אותו לוקח עוד בורקס.
באפריל היה קריר. יעל טיילה עם יונת כל בוקר, אחר כך חזרה, השכיבה אותה לישון וטיפלה בבית: כביסה, בישול, קריאה אם היה מזל. החיים היו קטנים, אבל שלה.
באחד הימים, חלון ננעל. יעל הניחה ספר, ראתה את רותי בכניסה.
יופי, את פה. אני ממהרת, רציתי להחליף וילונות הבאתי יפים, חדשים. שלך כבר דהויים.
רותי, יעל קמה. בבקשה, לא רוצה וילונות חדשים. שלי טובים לי.
אבל קניתי בהרבה פחות. יפים מאוד.
רותי, דיברנו: מתקשרים לפני שמגיעים. בבקשה, אל תבואי ככה.
חשבתי שיהיה בסדר.
לא משנה, מקווה שתיקחי אותם בחזרה.
רותי הביטה. ארזה את הווילונות בחזרה.
טוב, אמרה. את בעלת הבית.
הטון העיד על משהו אחר אולי עקשנית, אולי כפויה טובה.
כן, אמרה יעל, בעלת הבית.
רותי עזבה, לא שתתה תה. לראשונה מזה חודשים הלכה בלי להשאיר דבר על כיריים.
בערב עידו אמר:
אמא התקשרה. הייתה עצובה.
אני יודעת.
היא אמרה שהיית קשה.
לא הייתי. ביקשתי שתשמור על מה שכבר הבהרנו.
היא רצתה לעזור.
עידו, יעל הביטה בו. באמת אתה חושב שמותר לעשות הכול בבית של מישהו בשם “עזרה”?
הוא שתק.
כי אם כן יש לנו בעיית יסוד. אם לא אתה בצד שלי.
הוא אחז בידה, לחץ רגע.
אדבר איתה, אמר.
כבר חמש פעמים אמרת.
יעל.
חמש פעמים.
הוא שחרר את היד, קם ויצא.
יעל פינתה את הכלים, שטפה, ניגבה. העבירה את הסיגלון לצד אחר של החלון, לאור. ניצן שני נפתח. שלישי מתכונן.
סוף אפריל, יום הולדת של עידו.
יעל התרגשה להתכונן. מצאה מתכון לעוגת דבש קרם שמנת ומי סוכר. קנתה מצרכים, אפתה לילות, הרכיבה בלילה את העוגה והניחה לה במקרר.
הוזמנו רק מעטים: שני חברים לעידו עם נשים, אחותו הילי עם בן זוג, וכמובן, רותי.
יעל ערכה שולחן: סלט ירקות ישראלי, דגים בתנור, חמוצים, חיתוך. השקיעה ככל שיכלה.
רותי הגיעה ראשונה. הפעם התקשרה מראש, אמרה שתרצה לעזור. יעל אמרה: “הכול מוכן, רק תבואי”. רותי נכנסה ישר למטבח.
ואוו, השקעת! הסתכלה. דג?
כן, דניס.
עידו אוהב סלמון.
זה מה שיש.
טוב. רותי סידרה מזלג על השולחן בהסטה קלה. עוגה הכנת לבד?
לבד. דבש.
עידו אוהב נפוליאון.
לא אמר לי.
אני יודעת.
יעל פרסה לחם. שתקה.
הייתי מספיקה להכין נפוליאון.
כבר עשיתי עוגה, היא מוצלחת.
נראה.
הגיעו האורחים, יונת התרוצצה, כולם הציעו לה נשנושים. יעל פקחה עין.
עידו היה מרוצה חייך, דיבר, שתה יין. יעל הסתכלה עליו הנה הוא, מי שתקוע בין שתינו, ואינו יודע שזה ההתמודדות שלו.
השולחן גדוש, רותי יושבת אל מול יעל.
כשהוגשה העוגה, רותי פנתה לאשת אחד החברים: “דבש, יעל הכינה.”
ריח נהדר, אמרה.
זאת עוגה כבדה, לא כולם אוהבים.
מישהו לקח פרוסה. יעל חייכה.
עידו אוהב נפוליאון, סיכמה רותי. אבל בסדר, אם אין…
שתי שניות של שקט. מישהו טעם ואמר “טעים”, ואז המשיכו הלאה.
אבל יעל שמעה.
היא פינתה כלים למטבח, נשפה, חזרה.
לקראת סוף הערב, יונת החלה להניד ראשה מעייפות. יעל נטלה אותה לחדר. רותי קמה בעקבותיה.
אני אשכיב.
אני.
יעל, כבר עייפה. אני אעשה.
אני, רותי.
רותי נעצרה. ברקע צחקוקים, כוסות.
תמיד את, רותי לחשה אני רק רוצה לעזור.
יעל הסתובבה, יונת כמעט ישנה.
רותי, אני אמא. זה לא עניין של פגיעה. זכותי.
היא שמה את הילדה במיטה, עברה ללטף אותה. יונת נרדמה מיד. יעל חזרה לסלון.
האורחים כבר נפרדו, הילי חיבקה את עידו, מישהו נעל נעליים.
רותי במטבח, אוספת סלט לשקית.
מה את עושה?
לוקחת את השאריות, יבזבזו.
לא יבזבזו, נאכל מחר.
יעל, יש מלא.
אני אקח לבד, רותי.
אבל כבר…
בבקשה.
יעל דיברה בשקט. רותי הביטה בה בחדות, נעצרה.
מה קורה איתך?
כלום. תעבירי לי את הקופסה.
רותי הניחה על השיש.
יעל, אני לא נגדך.
אני יודעת.
אני אוהבת את עידו. ואת יונת.
ברור. אבל לי יש משפחה. לעידו יש אשה ובת. אנחנו זקוקים למרחב.
מה זאת אומרת?
את נכנסת בלי להודיע, מסדרת כל מה שאת רוצה, זורקת אוכל, מביאה וילונות בלי לשאול, נותנת לילדה עוגה נגד רצוני ועכשיו מסבירה שאני לא מכינה עוגה כמו שצריך. עידו בעצמו לא אמר לי אף פעם.
רותי שתקה.
אני לא נגדך, המשיכה יעל. אני אמא של יונת ואשת עידו. רוצה יחס טוב, צריך חוקים.
את מגרשת אותי?
אני רק מבקשת לכבד את הבית.
אני מכבדת.
לא.
שתיקה. תיפרדי מהאורחים, תלכי הביתה. מחר רוצה לדבר עם עידו.
רותי לקחה תיק, הסתכלה ארוכות, יצאה לסלון, חיבקה את עידו, צחקה קצרות, נישקה את יונת בחדר החשוך, הלכה.
עידו סגר אחרי אחרונים, נכנס למטבח.
עייף.
שב, צריך לדבר.
הוא התיישב מולה. היא מזגה תה.
עידו, אני מבקשת שתחזיר לאמא את המפתח לדירה.
מה?
את המפתח שלה. אני רוצה שתחזיר.
שתיקה ארוכה. הוא בוהה בכוס.
זה…
אני יודעת שתאמר שזה יפגע. אתה מרגיש מחויבות בגלל הכסף אפשר לקחת הלוואה, להחזיר לה את חלקה. כך לא תוכל לומר “היא עזרה לנו” כהצדקה למה שמותר לה.
אפשר להחזיר במשכנתה.
כדי שלא תחזור על זה.
הוא התקרב לחלון, הביט. אמא קשה, תמיד הייתה חזקה, אחרי שאבא נפטר הכול עבר אליה, לא יודעת לשחרר.
מבינה. יעל נשמה. אני לא מבקשת שתפסיק לאהוב אותה. רק תציב גבולות. יש לך בית, משפחה משלך.
היא תיפגע מהמפתח.
אולי. אבל אפשר לנהל יחסים עם כבוד הדדי.
את גירשת אותה.
ביקשתי ללכת. זה לא אותו דבר.
היא נעלבה.
גם אני נעלבתי הרבה פעמים.
את באמת רוצה הלוואה?
רוצה בית משלי, לא בכסף של מישהו אחר.
יש לנו.
כל עוד יש לה מפתח, זה לא שלנו.
הוא שתה.
תני לי כמה ימים.
בסדר.
אדבר איתה.
תודה.
על הכול.
עברו שלושה ימים. רותי לא התקשרה. עידו חזר מהעבודה, שיחק עם יונת, היה מהורהר.
בערב הרביעי אמר:
דיברתי אתה.
יעל הביטה בו.
ניסה, היה קשה. היא בכתה.
ידעתי.
אמרה שאנחנו לא אוהבים.
היא תמיד אומרת.
נכון. הסברתי לה על המפתח, והחוקים עם יונת.
היא הסכימה?
לא מיד. אמרה שאני בצד שלך. שהיא נדחית.
ומה ענית?
שאנחנו החלטנו יחד.
יעל נשמה עמוק.
תודה.
מבקשת שבוע התאקלמות, ואז תחזיר מפתח. אפשר?
היא חשבה.
אפשר. שבוע.
יש לי חבר בבנק, נברר אפשרות להלוואה, לסגור את העניין.
מצוין.
השקט היה רגיל. לא קפוא, אלא פשוט ערב בבית. יונת ריכזה מגדל קוביות.
יעל הלכה אליה. מגדל.
מגדל.
המגדל התנדנד, לא נפל.
עבר שבוע. רותי התקשרה ברביעי, שאלה אם אפשר בשבת. יעל אמרה שכן. רותי הביאה ליונת ספרון עם תמונות חיות, מסרה בשקט ליעל.
הנה, על חיות. אוהבת חיות.
תודה.
סבתא! יונת קפצה עליה, חיבקה, רותי חיבקה חזק. מעל הראש של יונת מבט שלא היה בו פגיעה, משהו אחר.
שתו תה, שוחחו על מזג האוויר, שתילי עגבניות שלה, קיץ חם. יונת דיפדפה בספר.
דוב.
דוב.
בסוף, רותי הוציאה מקבוצת המפתחות מפתח, הניחה על השולחן.
הנה, כמו שקבענו.
עידו לקח, ניער.
תודה, אמא.
בבקשה. רק תודיעו לי מראש, אבוא. כמו שהסכמנו.
בכיף.
אין לי בעיה לתאם. מבינה שיש לכם משפחה.
שמחים כשתבואי, עידו אמר.
היא הביטה בו, אחר כך ביעל.
יודעת.
אולי באמת ידעה. יעל לא השקיעה בלחשוב על כך.
רותי הלכה לפני שש, יונת נופפה לה דרך החלון. רותי נופפה לה בחיוך מהרחוב.
עידו סגר את החלון.
נו?
נו.
יונת נעלמה עם הספר לחדרה. עמדו יחד מול החלון.
הרבה זמן לא התקשרה, אמר עידו. קשה לה.
אני יודעת.
את לא מתחרטת?
יעל חשבה, באמת חשבה.
לא, אמרה. לא מצטערת.
גם אני.
עמד לידה, הביטו יחד החוצה. רותי הלכה בנחת, עם התיק והמעיל הצהוב המוכר, פנתה ונעלמה.
צריך להזיז את הארון בכניסה, אמר פתאום עידו.
איזה?
ההוא. היא הזיזה אותו באביב.
אתה זוכר?
ברור.
יעל הביטה בו.
עכשיו?
למה לא.
ניגשו לארון, הזיזו יחד הצידה. הארון עמד במקום, הדלת שלו נפתחה חלק.
ככה, עידו חייך.
ככה.
יונת יצאה מהחדר, עם הספר.
אמא, תראי, שועל.
שועל, אמרה יעל. ערמומי.
ערמומי, אמרה יונת וחזרה לחוץ.
יעל נכנסה למטבח, מזגה לעצמה מים והתבוננה שוב בעציץ. הסיגלון במקום הנכון. שלושה ניצנים פרחו באותו חודש, עכשיו כולם בשיאם סגולים עם שוליים לבנים, מלאים. רביעי בדרך. עלים ירוקים, תופסים פינה משלהם באור. לא התייבש בכלל.
