31 בדצמבר, יומן אישי
הנחתי את הצלחת האחרונה ולקחתי צעד אחורה. שתים עשרה מערכות סכו”ם, שתים עשרה כוסות, שתים עשרה מפיות מתקפלות למשולשים כמו שאמא לימדה אותי עוד בילדות. בשמונה כבר צפויות להגיע משפחת כהן, אחר כך תבוא רוני ובעלה. הבית עומד להיות מלא, בדיוק כפי שאמא אהבה. המפה הלבנה, זו עם רקמת פתיתי השלג בפינות, גם היא ירושה ממנה, עוד מנדוניה של פעם. הידקתי את הקפלים במפה והרהרתי בכך שזה כבר השנה השלישית שאני עורכת לשולחן החג את הסדר הזה לבד, בלעדיה.
“סבתא דינה, מה עם הכיסא השלוש עשרה?”
קפצתי לרגע. נטע עמדה בפתח המטבח, מחבקת ערימה של צלחות נוספות. לחייה סמוקות מהקור כנראה פתחה לשניה את המרפסת.
“איזה כיסא שלוש עשרה?” העמדתי פנים שאיני מבינה.
“סבתא-רבה תמיד הייתה שמה. בשביל האורח המפתיע,” ענתה בקול תמים.
פניתי לחלון. בחוץ ירד גשם דצמבר כבד, כמעט כמו שלג אבל רטוב יותר, מטפטף ומקרר. אמא אהבה גשם כזה, אמרה שהוא מביא ברכה ואורחים. אף פעם לא שאלתי את מי היא מחכה, הנחתי שזו סתם אמונה ישנה.
“סבתא-רבה איננה כבר שלוש שנים, נטע.”
“בדיוק בגלל זה.”
הנכדה הביטה בי בעיניים ישרות ושקטות בלי טענה, רק שאלה. רק היא, בגיל עשר, עוד זכרה את סיפורי אמא באמת. הקשיבה עמוק, לא סתם הנידה ראש מנימוס. אני? כבר שנים לא היה לי זמן להקשיב; תמיד איזו עבודה, מיילים ודוחות. ועתה כשאין את אמא, את מי בכלל אשאל?
“טוב,” אמרתי, “תביאי מהמחסן, הכיסא העץ ההוא.”
נטע חייכה ונעלמה. התקרבתי לארון והוצאתי את הקופסה המכוסה קטיפה, שם שמורים העגילים של אמא טיפות ענבר במסגרת כסף. התכשיט היחיד שלה, וזה שאני כבר מזמן עונדת. בני, אורי, אומר שזה מתאים לי. אני לא עונדת בשביל יופי אלא כי כשהכסף הקר נוגע לי באוזן, נדמה שאמא לצידי.
הרכבתי את העגילים, הבטתי במראה חמישים ושתיים שנה, קמטוטים בעיניים, שיער שיבה. נדמה לי שאמא נראתה אז צעירה ממני. או אולי רק אני חושבת כך.
הכיסא השלוש עשרה הופיע בקצה השולחן. נטע הניחה אותו בדיוק מול הדלת הראשית. כבר רציתי להעיר שזה מוזר, שמי שישב שם יפנה גבו לחלון, אך שתקתי בדיוק כך אמא נהגה לסדר, מאז ומתמיד.
“סבתא-רבה סיפרה,” אמרה נטע בעוד היא מיישרת את המפה סביב הצלחת הנוספת, “שהיה לה אח. דוד שאול. הוא הלך כשהייתה בת עשרים ושבע, ולא חזר.”
קפאתי עם הסלט בידי.
“מנין את יודעת?”
“היא סיפרה לי כשישנתי אצלה. סיפרה על ילדותה, הבית שלה, על האח. אמרה שתמיד תשאיר מקום בשבילו שאולי יבוא. בגלל זה היה הכיסא השלוש עשרה.”
ארבעים שנה. ארבעים שנה אמא השאירה מקום אקסטרה ואני חשבתי שזו סתם מסורת. סתם הכנסת אורחים. איזו גחמה של זקנים. ולא הבנתי שממש חיכתה. כל ערב חג. למישהו מסוים.
“למה לי לא סיפרה?”
נטע משכה בכתפיה. “אולי קיוותה שתשאלי.”
לא שאלתי. אף פעם. לא על ילדותה, לא על המשפחה, לא כלום. תמיד הנחתי שאמא זו המציאות, ממנה צמחה כל חיי. לא בדקתי מי היא באמת. עכשיו אין את מי לשאול.
דלת הכניסה נטרקה. אורי נכנס כשהוא מנער גשם מהמקטורן. אחריו עמוס ואשתו אלה. הבית התמלא קולות, צחוקים, ק clinking הכלים. אלה הביאה עוגת גבינה, עמוס יין יקר. אורי חיבק אותי ונשק לרקתי.
“יפה כאן, סבתא.”
חייכתי, קיבלתי מעילים, מזגתי תה, האזנתי לשיחות על הפקקים והמזג אוויר. אבל העיניים חזרו שוב ושוב לכיסא השלוש עשרה. ריק. מצפה.
אמא חיכתה למישהו. למישהו ספציפי. ארבעים שנה. אני אפילו לא ידעתי.
בשש בערב נשמעה דפיקה בדלת.
בדיוק סיימנו את המנות הראשונות. עמוס סיפר איזו בדיחה, אלה צחקה. אורי פתח בקבוק נוסף. נטע אכלה לאט, שקועה במחשבות גם היא לא זורמת הערב. ואז הצלצול. חד, מפתיע.
“אני אפתח!” קראה נטע, זינקה מהכיסא.
ניגבתי את הידיים ושמעתי אותה: “סבתא, מישהו פה.”
משהו בטון שלה גרם לי לבוא. בכניסה עמד גבר מבוגר. זקן, שיבה פרועה, מעיל שכבר ראה ימים טובים כפתור חסר, כתמי זמן. כיפה פשוטה על שיערו. נעליים שחוקות, שרוך אחד חבל. חסר בית, מן הסוג שמכיר כל רחוב ראשי.
אבל עיניו לא פגשו אותנו; הוא הביט לבית. בחן את התריסים, את הדלת עם מנורת החנוכה שבנטע תלתה, בעץ הרימון שבכניסה. הביט כאילו מנסה להיזכר או לזהות משהו נשכח.
“ערב טוב,” אמר בקול רך, צרוד אך שקט. “סליחה. קפאתי קצת… אפשר להיכנס להתחמם רגע?”
אורי הופיע מאחוריי, מצחו התקמט.
“אנחנו לא מחלקים אוכל,” אמר בקול תקיף. “אבל תוכל לקבל כוס תה בחוץ.”
“שתיכנס,” התעקשה נטע, מחזיקה את הדלת. עיניה מנצנצות. “סבתא דינה, את בעצמך שמתי כיסא. שלוש עשרה. בשביל אורח מהרחוב.”
הבטתי באיש. לא התחנן, לא סיפר סיפורי מסכנות, לא ביקש כאב לחם פת לחיות. רק עמד והתבונן בבית, בבית שלנו, של אמא.
ואז שמתי לב לידיו.
הוא הוריד כפפה סרוגה, עם חור באצבע, ושפשף אותן. והנה הציפורניים נקיות, גזורות, הידיים מטופחות. עור סדוק מהחום, אבל אצבעות דקות, עם יבלות אופייניות. לא ידי הומלס. ידי בעל מלאכה לאַמנות.
“תיכנס,” אמרתי, לפני שהספקתי לחשוב. “זה ערב חג. אתה לא תישאר בחוץ בקור.”
אורי רצה למחות ראיתי איך פיו רועד. נגעתי לו בזרוע, בדיוק כמו שאמא נהגה להרגיע את אבא. זו תמיד עבדה.
“טוב,” אמר בלית ברירה, “רק לא להרבה זמן.”
האיש נכנס, עמד רגע במבואה, העיף מבט איטי ימינה למטבח, שמאלה לסלון ולעץ הדקל הגדול שבחוץ. משהו נחבא מאחורי עיניו זיהוי, או רק נדמה לי?
“המטבח בצד ימין?” שאל, בלי לפנות למישהו מסוים.
“כן,” נטע ענתה. “מאיפה אתה יודע?”
“בבתים כאלה, בדרך כלל זה שם,” חייך חלש. “סליחה. הרבה זמן לא הייתי בתוך בית.”
הכנסנו אותו לסלון. עמוס לא הסתיר את מורת רוחו שונא הפתעות. אלה התרחקה מעט, התקדמה לעבר המטבח בתירוץ מסוים. רק נטע התרוצצה סביב האורח.
הושבתי אותו על כיסא שלוש עשרה. התיישב בזהירות, אוחז ברכיו, גבו זקוף למרות השנים.
“אני אביא לך לצלחת,” התנדבה נטע מיד.
“תודה רבה, את ילדה טובה.”
קולו היה… לא רגיל. דיבור שקט, מדויק. לא כמו של מישהו שחי ברחוב.
נטע הניחה לפניו צלחת עם סלט, תפוחי אדמה, דג מהתנור. הוא אחז במזלג ושוב שמתי לב לידיים, לאופן בו הוא מחזיק את הכלים. מתורגל, לא בכוח, אלא בעדינות ודיוק. איטי, ממושמע, בזהירות. כך אוכל מי שלמד את תרבות השולחן מהבית.
“איך קוראים לך?” שאלה נטע בנימוס, ישבה מולו.
הוא הרים מבט. “שאול.”
הלב שלי החסיר פעימה. כמעט הפכתי את הכוס. שאול. זה השם שסיפרה עליו נטע, אח של אמא. אולי זה סתם צירוף מקרים? יום-יום קמים בישראל עשרות שאולים. אבל…
“ומה שם אביך?” לא ויתרה נטע.
“יצחק.”
היד שלי ליטפה את הענבר הקר באוזן. יצחק זה היה שם סבהּ, אביה של אמא, אותו פגשתי רק בתמונות.
“טוב מאוד,” אמר, גומר את הצלחת, “הרבה שנים לא היה לי כזה אוכל של בית.”
“למלא לך עוד?” שאלה נטע.
“לא, תודה. זה מספיק.”
ישב והביט בעץ החנוכה הצבעוני שנטע קישטה לתפארת. עיניו אפורות-כחולות ודהויות, והיה בהן משהו מוכר. משהו שאמא העבירה הלאה אלי.
“דינוש,” אמר בשקט, “תוכלי להעביר לי את המלח?”
דינוש.
כך רק אמא קראה לי, מזמן. “דינוש, בואי לאכול.” איש מלבד אמא לא השתמש בזה לא אורי (שאומר דינה או דינושק’ה), לא עמוס, לא נטע. בעבודה דינה יצחקי.
“מאיפה אתה יודע את הכינוי שלי?”
היסס עם המזלג ביד. עיניו נצצו לרגע פחד? מבוכה?
“שמעתי, חשבתי שקראו לך כך…”
איש לא קרא לי כך כל הערב.
שמרתי שתיקה. העברתי את המלח לצד השני. חזרתי להביט בחלון הגשם המשיך לרדת לאט.
אבל כל הערב בדקתי שוב ושוב איך הוא מחזיק את הכלים. איך כף ידו נוגעת במשהו עדינות של אמן.
רבע לחצות.
הרמנו כוסות אורי הרים לחיים למשפחה, לאהבה, לשנה טובה. כולנו צלצלנו, גם האורח מעט, בשקט, לא שתה הרבה מהיין. רק לטעום.
בחצות ענו השעונים. נטע קפצה “שנה טובה!” אלה חיבקה את עמוס, אורי נשק לי, ואני המשכתי להביט בשאול. ישב ולא זז, עיניו על עץ החנוכה, שפתיו זעות אולי מתפלל, אולי סופר מכות פעמוני השעון.
אחר כך נטע שמה שירים, עמוס ואלה פנו לרקוד בסלון, אורי עצם עיניים מנומנם. נטע רצה להתקשר לחברות.
אני נשארתי לסדר שולחן.
האורח ישב ראשו זקוף, מתבונן אל העץ.
ואז שמעתי חריקה.
שאול קם, לאט, כמו שמקשרים גיל ועייפות. הלך אל העץ, שלח יד וסובב מעט את הכוכב שבראש חמישה כוכבים צבעוניים, כבר מקולפים קצת שמאלה. בדיוק כפי שאמא עשתה כל שנה, בלי להבין למה. בדיוק לשני סנטימטרים.
פתאום קרה משהו בי. מחווה שהייתה של אמא, שתמיד יישרה בדיוק כך. כל פעם בערב חג. שאלתי אותה למה? היא חייכה, ולא ענתה “ככה, דינוש. ככה נכון.”
ניגשתי אליו, ליבי פעם חזק.
“למה סובבת את הכוכב?”
משיך יד, עיניו מופתעות. “הרגל ישן…”
“של מי?”
שקט. שוב מביט בי עיניים כמו שתי טיפות מים לאמא, רק עייפות כבדה נוספה.
“אתה הכרת את אמא שלי,” אמרתי בפשטות, כבר לא שואלת.
הניד ראשו. “זינה יצחקי? כן, הכרתי היטב.”
“איך?”
היסס, פנה לעץ, מחפש מילים.
“גדלנו יחד. באותו בית.”
הלב דילג פעימה. יכלה להיות שכנה, אולי קרוב משפחה רחוק.
“בבית הזה?”
“כן.”
התקשיתי לנשום. התקרבתי.
“מי אתה?”
לא ענה.
“הייתה פעם חדר ילדים, בפינה שם,” אמר לבסוף, מביט לעבר המחסן. “חדר קטן, חלון לגינה. בחורף היינו מסתכלים על הדגן כמקל שלג, ממציאים דמויות.”
“עכשיו זה מחסן.”
“כן, יודעת.” שתק. “אני וזינה… כלום. סליחה, צריך קצת אוויר.”
יצא למרפסת בלי מעיל.
חצי שעה אחרי כן מצאתי אותו ישב על הספסל בחוץ, מביט לבית. גשם מרטיב כתפיו, כיפה שוקעת, שיער לבן. לא זע.
עטיתי את המעיל הישן של אמא ויצאתי.
“תתקרר.”
“לא פעם ראשונה,” חייך חלש.
התיישבתי לידו. הספסל קר גם דרך המעיל.
“תספר לי.”
“מה?”
“הכול. מי אתה, מאיפה אמא, למה באת.”
שתיקה ארוכה. מביט בידיו אותן ידי בעל מלאכה.
“זינה הייתה אחותי,” אמר בשקט, קולו נשבר. “אחותי הקטנה. עזבתי בגיל שלושים, היא בת עשרים ושבע.”
העולם נטה ממני, אחזתי בספסל שלא אפול.
“אתה באמת דוד שאול?”
הוא אישר. “היא סיפרה לך?”
“נטע שמעה ממנה. היום סיפרה לי. שאמא שלך חיכתה לך בשביל זה הניחה את הכיסא הנוסף. ארבעים שנה.”
הוא הסתיר פניו. כתפיו רעדו.
“ארבעים ושלוש. ארבעים ושלוש שנה פחדתי לחזור.”
“למה?” שאלתי בקול חנוק.
“מריבה עם אבא. אמרתי לו מילים שלא אומרים… שברתי אותו. אמרתי שיותר לא אכנס לפה. עזבתי לצפון עבדתי במפעלים. חשבתי אחזור עוד שנה. שנה אחת. עברה שנה, ונעשו חמש. עשר. עשרים. ואז כבר התביישתי. חשבתי שיחשבו שנפטרתי. עדיף.”
“ומה עם זינה אמא שלי?”
“כאב לי. חששתי שתשנא אותי. שלא תסלח. לא כתבתי. לא התקשרתי. פחדתי שתבקש שלא אחזור.”
“אמא חיכתה,” ליחשתי. “כל ערב חג מקום בשבילך.”
הביט בי, דמעות מתערבבות בגשם.
“שמעתי שנה שעברה בעיתון שהיא הלכה… מישהו השאיר עיתון בתחנה. היה שם מודעת אבל. תמונה שלה, זינה. זקנה. לא האמנתי. אז ידעתי איחרתי. ארבעים ושלוש שנים, ולא הספקתי.”
“ולמה בכל זאת באת?”
“בשבילה. כי לא משנה כמה זמן עבר, היא חיכתה… הכיסא סימן. ידעתי שאני חייב לפחות לראות את הבית. שבו גדלנו, שלא עשיתי איתו חסד.”
שתקנו. הגשם רק חיזק את התחושה.
“אני לא משוכנעת,” אמרתי לבסוף. “סליחה. קל לבוא, לספר. אולי בדיה. יש לך הוכחה?”
הניד ראשו.
“בחדר הילדים, המחסן עכשיו, חקקנו כתובת בקיר מתחת לטפטים. בגיל תשע ואחת עשרה. כתוב: ‘כאן גרנו, שאול וזינה, 1962.'”
“הטפטים פה הוחלפו חמש פעמים…”
“אני יודע. אבל זה על הטיח. לגובה של ילד, ליד החלון. השתמשנו בכיסא לעלות.”
קמתי. רגליי רועדות.
“בוא.”
המחסן הדיף ריח ישן של מטפחות, ספרים, זמן. הדלקתי אורה צהובה, ניגשתי לחלון.
כאן?
“כאן בערך, קצת למעלה,” הדריך.
מציאת מספריים ישנות, קילפתי שכבה אחר שכבה דוגמאות מעידן אחר, שנות התשעים, השמונים, השבעים, עד שהגעתי לטיח. באור הפנס של הטלפון רפרפתי עם האצבעות אותיות קטנות, חקוקות.
“כאן גרו שאול וזינה, 1962.”
התמוטטתי על הרצפה, נגעתי בכתובת. שישים ושתיים שנה, מתחת לכל השכבות, סוד שהיה רק שלהם.
“אני כתבתי,” אמר שאול חרש. “זינה פחדה שיגלו אמרתי שנכסה בטפטים…”
הסתובבתי. והוא שכבר לא זר עמד שם. אחיה של אמא. דוד שלי. האיש שחיכינו לו.
“אתה באמת דוד שאול.”
“כן, דינוש. את היית בת תשע כשעזבתי. אך אני זוכר היטב איך החזקתי אותך, איך זינה הייתה אומרת: ‘דינוש, קחי אותו יד.'”
ישבנו עד הזריחה במטבח.
הכנתי תה עם נענע, כמו שאמא אהבה. הוצאתי מהמדף ריבת תות, מעשה ידיה מהשנה ההיא, רגע לפני שחלתה.
שאול סיפר על המפעלים בצפון, על עבודה בחנויות שעונים, ישיבה ביציעי רכבת, אפילו ישיבה בכלא, כמה טפשות של צעירים. על שנים של פחד, שלא יוכל לעזוב את הרחוב. “עד היום הידיים זוכרות…” הראה לי אותן, יבלות של בעל מלאכה. “מפעם, עבודת שעונים, פינצטה, מברג. לא שוכחים…”
“בגלל מה פחדת הכי הרבה?” שאלתי.
“שאולי אגיד שלום ולא תהיה סולחת. שלא תרצה לראות אותי יותר.”
“היא לא הייתה אומרת.”
“מאיפה את יודעת?”
“כי הניחה את הכיסא, כל שנה, גם כשהייתה חולה וכל כוחה ממנה והלאה.”
שאול שתק, מביט בחוץ, כבר התחיל להאיר.
“העגילים בענבר,” העיר לפתע מבטו, “אני הבאתי לה אותם. מתנה ליום הולדת שמונה עשרה. היתה כל כך מאושרת… הבטיחה שתישא אותן תמיד.”
נגעתי בעגילים. עכשיו באמת ידעתי ממי.
“היא לא הסירה אותם מעולם,” לחשתי, “גם בבית החולים.”
שאול בכה, חרש.
הלכתי לארון, הבאתי את הצעיף האפור עבודת ידיה של אמא, ניחוח המוכר ההוא של ילדות\בית.
הנחתי לו על הכתפיים.
“שנה טובה, דוד שאול.”
הוא ליטף את ידי, הרטיב אותה מבכי.
“היא לא זכתה לראות אותי,” לחש. “שלוש שנים לאחר מותה… למה לא באתי קודם?”
“באת. על זה היא חיכתה.”
הרימה אלי עין עייפה אבל מוארת.
“הייתה רוצה שתישאר כאן.”
“להישאר?”
“כן. אתנו. בבית.”
העיף מבט בחוץ שמש דקה, קרה, מתחילה לעלות.
עם אור ראשון חזרתי לסלון.
דוד שאול ישב על הכיסא השלוש עשרה, כוס תה בידו ונטע משוחחת איתו, נלהבת. לראשונה, חייך באמת.
הכוכב בראש העץ שוב היה סובב שמאלה כמו אמא. עכשיו הבנתי זה היה סימן ביניהם. סוד קטן.
עמוס הביט מהפינה, ספקן. אלה עסקה במטבח, מעמידת פני רגילה. אולי באמת הוציאה מהראש.
אורי התקרב, חיבק אותי.
“את משאירה אותו, דינה?”
“כן.”
“דינה, את בטוחה?”
“הוא ידע על הכתובת, חמישה טפטים. זה לא ניתן לזיוף.”
אורי נאנח. בסוף תמיד ידע לגבות אותי.
“טוב. בתנאי שאת יודעת מה את עושה.”
הבטתי בשאול ידי בעל מלאכה, אותן שחרתו את כתב הסוד שבקיר, שהתנו לענוד ענבר.
“אמא עשתה מקום ארבעים שנה. הגיע הזמן שמישהו ישב שם.”
נטע קפצה ושלחה חיוך. “סבתא! דוד שאול אומר שיודע לתקן שעונים העון המחוגים שלי לא עבד מאז שסבתא הלכה…”
ניגשתי, הנחתי יד על כתפו כמו שאמא נהגה להרגיע, לקבל. עכשיו אני.
“שנה טובה, שאול. התחלה חדשה.”
הוא הניח כף ידו על שלי. היה חם.
“תודה, דינוש.” קולו רעד. “תודה שהכנסת אותי.”
הגשם המשיך לפעום בחוץ. אמא תמיד אמרה שגשם כזה מביא אורחים.
היא ידעה.
ארבעים שנה היא חיכתה. שלוש שנים אחר והוא בכל זאת בא.
ועכשיו, הכיסא השלוש עשרה סוף סוף, לא ריק.
