אמא
היי, זנבוני! של מי אתה? אלה עצרה, בוהה בחתול ג’ינג’י גדול שעמד לו בנחת מול דלת הדירה שלה.
ברור שהחתול לא ענה. הוא אפילו לא זז, כאילו נתקע בתפקיד ה”פסל האנושי”. רק את האוזן הקרועה שלו הוא זזה קצת, כאומר: “שומע, שומע! אבל מה לעשות, אין לי מה להגיד לך!”
לא צריך! נעלבה אלה, וחיטטה בתיק ביד אחת במרדף אחר המפתחות.
החתול, כאילו מבין לאן הרוח נושבת, צימצם לעצמו מקום על השטיח בכניסה, אבל לא זז, עוקב אחרי כל תנועה של אלה.
המפתחות נמצאו סוף-סוף, ואלה התחילה להיאבק עם המנעול תוך שהיא מזרזפת מבטים לעבר האורח חסר המילים.
את הדירה הזאת הם קנו, היא וירון, רק לפני כמה חודשים. דירת שני חדרים קטנה חלום קטן שהפך למציאות פרברית וחמודה בצפון תל אביב. מי שיגיד שאי אפשר להסתפק בדירה ישנה בקומה שלישית בלי מעלית, אלה וירון היו צוחקים לו בפנים. לפני חצי שנה הם בכלל התפנקו בדירת חדר של סבא, בבניין ישן עם ריח של פולקע, וכל עזרה התקבלה באהבה.
אלה, רק בלי מריבות עם השכנים! יונה, חמותה של אלה, עזרה לה לנקות את הדירה לקראת החתונה. אנשים טובים… למרות שהם קצת שותים, לא נורא…
באמת? אז מה טוב בזה? אם רוב הזמן הם מסתובבים עם בקבוק? חייכה אלה, סוחטת סמרטוט ומעיפה את התלתלים הסוררים מהפנים.
הרעמה שלה, כך לפי ירון, הייתה “נפלאה”, אבל כשצריך לנקות, הכול נדבק והופך אותה לסבתא סמדר עם דימוי של אריה זקן. כמה שהיא לא ניסתה לרסן את הגלים, תמיד צצו לה איזה כמה קפיצים קטנים שלא קיבלו הוראות.
זה לא פשוט להסביר, יונה נאנחה. עבר עליהם הרבה… לא כולם יודעים איך להחזיק מעמד.
זה אלה יכלה להבין. בת יחידה, שנלקחה למשפחת אומנה מיד כשמלאו לה שמונה עשרה, לא צריכה הסברים: אנשים פשוט יודעים לרחם על עצמם, שוכחים מהקטנים שתלויים בהם.
אמא שלה השאירה אותה בתחנה המרכזית כשאלה הייתה בת שלוש. עם פתק בכיס ואוזן אחת של דובון בדמי ליווי. אלה ישבה על ספסל באולם ההמתנה, כמו שאמא ביקשה, חיכתה והשתדלה להחזיק, לחבק את הדובון שלה ולא להתייבש ישר באמצע כולם. לא הלכה לשירותים, רק כדי לא לחטוף צעקות כשהאמא תחזור. היא חיפשה את פניה בכל האנשים, אפילו לא בכתה בקול. אולי קצת התבכיינה כדי לא להשתין על עצמה.
אבל אמא לא חזרה. הגיע דווקא שוטר במדים מבריקים, שאל משהו, אלה רק נידה בראשה, אין סיכוי שהיא עונה. הדמעות נגמרו לה, והיא כבר דישדשה ברעב וקור ובבלבול, והשוטר, כמו רוב המבוגרים, שואל שאלות שאף ילד לא מבין. רק כשהוא משך לאוזן של הדובון ושאל:
איך קוראים לדובון?
אלה התרככה. הרימה מבט, לחששה:
דובי…
השוטר ליטף את הדובי, ואחר כך אותה, ואז כאילו נפל האסימון שאל:
אמא הלכה מזמן?
פה אלה נשברה לגמרי, והרימה קול בבכי מפחיד, שהבהיל לא רק את השוטר, אלא גם שלוש קשישות שמחכות לאוטובוס כבר שעה. אף אחד לא חשב לעצור ולשאול למה הילדה ההיא יושבת לבד, שעות.
רק שנים אחרי אלה גילתה למה האמא עשתה את זה. מישהי מוזרה ניגשה אליה, שבוע לפני הבגרות, מחוץ לבית הספר, הציגה את עצמה באופרת סבון:
ילדה שלי, איך חיפשתי אותך! חבקי אותי, אמא שלך פה! התגעגעתי…
לזמן הזה אלה כבר התגלגלה למשפחת אומנה, שם היו עוד שישה חמודים וצבעוניים. אוכל לא חסר, בגדים לא היה מה לדרוש ותמיד ידעו: ברגע שמגיעה לגיל שמונה עשרה, את יוצאת, יאללה, מתפנה המקום לאחרים.
הקשר עם ההורים המאמצים יבש. דאגה? כן. קירבה? רחוקה כמו כלב מהשוקולד. והחיבוק, כשלזו עם הפנים העצובות, היה מתבקש, אך נעצר בחזה, רגע לפני שיתפרץ.
ברור, בכל לילה, כשכולם נרדמו, אלה פינטזה שיום אחד תבוא אמא, תחבק, תגיד הנה, חזרת אלי, עכשיו אני אוהבת אותך. הרי ככה זה אצל כמה מהילדים. ראית בחיים, היה, כנראה אפשר.
כשהאמא באמת הופיעה, בוכה וקוראת לה אלה לא האמינה לדמעות. כולם אמרו לה את לא יכולה לזכור, היית תינוקת. אבל אלה, למרות כל מסכת הנימוקים של “מבוגרים יודעים יותר”, החזיקה בזיכרון על פי תחושה. לא בפרטים, אבל בתחושה: היה תחנה מרכזית, רעש, פחד… ועל הספסל הזה השאירו אותך.
אחת ה”אחיות”, נעמה, שלמדה עם אלה, קפצה לעזרתה ונעמדה מולה כמו דלת מפני האמא הגואה:
אלה, מי זאת? נעמה חוסמת בגוף את הגברת.
לא יודעת… הרגישה איך העולם מסתובב כמו דיזינגוף ביום שישי בצהריים, הראש מסתחרר, המחשבות בורחות.
גברת, תעזבי אותנו! זה אחותי! אותך אנחנו לא מכירות! נעמה תפסה את אלה וגררה אותה מחוץ לבית הספר. אני אספר לאמא. יאללה הביתה!
אלה, שעם נעמה היה לה בדרך כלל דיבור פושר, לחצה חזק את היד. הלכו ככה כל הדרך ביחד. לאמא המאמצת הרימו כתפיים במקביל:
מה?!
מיום זה הייתה לאלה אחות.
נעמה, שגם אותה עזב אבא שותה ושבור, דווקא קיוותה למישהי קרובה, גם אם לא ביולוגית.
עם האמא, בסוף, אלה ישבה לשיחה שבוע אחרי. אמא הגיעה כל יום, הפעם כבר בלי חיבוקים, רק עם בקשה מאופקת:
תדברי איתי, ילדה שלי!
המילים “ילדה שלי” עיצבנו את אלה, אבל נעמה משכה בכתפיים:
שתגיד מה שהיא רוצה. מילים זה מילים.
נעמה גם המליצה:
מה יש לך להפסיד? תשאלי, תדרשי הסבר. אולי תפסיקי להרגיש אשמה.
איך ידעת שאני מרגישה ככה? נפערה אלה.
פשש, קשה להבין? כולנו תמיד מרגישים שהאשמה אצלנו.
גם את?
גם אני… אף פעם לא מספרים על זה פשוט בוכים לבד מתחת לשמיכה. הגיע הזמן לגדול.
השיחה לא עשתה איזה טלטלה:
את עזבת אותי.
תסלחי לי, ילדה שלי!
אל תקראי לי ככה! זה משגע.
טוב, טוב… למה עשית את זה?
קשה היה לי. לא הייתה לי עזרה, אבא שלך העיף אותי.
למה?
אמרתי לו שאת לא שלו.
נכון?
לא.
אז למה?
רבנו הרבה… היינו טיפשים. נפרדנו.
ואז?
רבתי עם סבתא שלך וברחתי. לאן אלך עם ילדה? השארתי אותך. חשבתי שמישהו יטפל בך. אפילו פתק השארתי…
זהו? פתק מספיק?
אני טועה, יודעת… אם את תאפשרי לי לתקן…
את תחזירי לי את השנים ההן? מצטערת, את מוזרה מדי! אל תבואי אלי.
לא תסלחי לי?
לא יודעת. אולי מתישהו, אבל לשכוח בחיים לא. תביני!
מה כבר יש לשכוח? את היית קטנה, לא זכרת כלום!
אלה קמה והלכה. מאז החליטה שלא תיתן לאף אחד לקבוע מה מותר ומה אסור לה.
נעמה הבינה אותה מיד.
מה שנכון נכון. אין למה להתחרט.
נעמה, את חכמה…
עוד לא, אבל אשתדל להיות. רוצה ללמוד.
מה תהיי?
פסיכולוגית. אולי פעם אבין איך לחיות נכון.
על זה, אגב, צחקו המון בשנים שאחר כך. כשנעמה כבר נישאה והייתה אמא לבת, היא אמרה:
שטויות הכל! כי אף אחד לא יודע מה נכון. אף אחד.
אז איך חיים, נעמה?
איך? שיהיה כיף. שקרוב לך יהיה טוב, שלא תעשה חשק לאף אחד לפנטז עליך בסתר.
את מצליחה.
מנסה! חייכה, ושיחקה מול אלה עם הבייבי על הידיים.
אלה למדה לחיות באותו חיוך סלחן. אז דירת חדר? לא נורא במרכז, קרוב לעבודה. השכנים? עם כל השתייה, אנשים בסדר. עצוב, אבל מה אכפת?
לרחם אלה למדה מסבתא וחמותה יונה.
יונה הייתה אשה אנרגטית ודווקא קיבלה את כלתה בחום. בזכותה אלה זכתה ל”סבתא” אמיתית. נעמה הזהירה:
אל תצפי ליותר מדי, אלה. לא כולם מקבלים “כלה” כמו מתנה לחג.
בדיוק. אני בחיים לא ציפיתי כלום.
בפועל, יונה דווקא גרמה לי טוב, כמו שאומרים. אפילו הדאגה היתרה שלה עשתה לאלה טוב, שלא תיארה לעצמה איך לחמם מישהו אמיתי.
כך מצאה את עצמה הולכת עם יונה לקניון וקונה בגדים בעיקר כאלה של יונה, רק שבלי לשים לב, רוב מה שנקנה עובר לאלה.
איך התיק הזה? גאוני, אה? לי כבר לא מתאים אבל לך בדיוק! קחי!
אי אפשר להתווכח. למדה לומר תודה אבל שמרה מרחק.
ובסוף, כשעברו לדירה משלהם, הכול בזכות יונה והסבא רבא, אלה סוף כל סוף אמרה תקשיבו, אצלכם יש חמלה, אצלנו… אצלנו לומדים.
הסבא היה חכם:
למה פני שלך רק פח? אין את והבחור שלך מבוגרים? תסתדרו! תזכרי: חמלה חשובה, אבל יותר חשוב לדעת למי לרחם. רחם כמו שבוחרים במי להשקיע, במי לתת בית. לחלק עוגייה ברחוב? טוב ללב, אבל לא מחמם באמת. לרחם באמת לתת בית. זה מביא ברכה.
דווקא על זה חשבה אלה כשפגשה את החתול הגדול מול הדלת. החתול, נראה, גם הוא ביקש חמלה.
היא ליטפה אותו בעדינות. הוא לא עשה עוול רק נשאר קרוב אך דרוך. אלה פתחה את הדלת ודווקא אז, החתול ברח למעלה.
נו טוב, תודה שאפשרת לי צחקה לעצמה.
אבל החתול חזר. לא לבד אלא עם גור קטן בפה העתק מוקטן של עצמו!
וואו! אלה הרימה את הפיצפון. החתול רץ והחזיר גור שני, רועה ושובב משהו; מפיל אותו, מחזיר, שוב מפיל, סוחב…
אין עליך, “אמא”! היא צחקה, ופתחה את הדלת לרווחה. בוא, תכניס את כולם! יש עוד?
החתול נכנס בזהירות, בודק שהדיירת החדשה בסדר, אלה מכניסה פנימה את הקטנים. הוא, במקצועיות, מראה לגורים את המגש בכלליות של גננת.
אתה באמת “אמא”! צחקה אלה, מיד רצה להביא להם קצת חלב.
בערב קראה לישיבת מועצה משפחתית:
יונה, אם לא תסכימי, נחפש להם בית. לא מוציאה אותם לרחוב! באמת מוזר שהחתול מטפל בהם ולא האמא.
אלה, זו הדירה שלך ושל ירון. אתם תחליטו. יונה ליטפה גורה קטנה על ברכיה.
האמת, אולי אשאיר את החתול. יש לי הרבה ללמוד ממנו.
מה בדיוק? יונה פעלה גבה.
ירון חייך, נתן לאלה לספר את הסוד שחיכו לספר ביום ההולדת הקרוב של יונה.
איך להיות אמא מצוינת… עכשיו יש לי שני מורים את, ו…הנני-כאן עם השפם…
אלה ליטפה את החתול והצליחה לבכות, כשחמותה חיבקה אותה סוף-סוף.
