נו, מי אתה, אדוני הפרוותי? נעמה נעצרה בכניסה לבית, תוהה מה עושה חתול ג’ינג’י, גדול ושעיר, ישוב בנחת על המדרגה מול הדלת החדשה שלה.
החתול, כמובן, התעלם ממנה לחלוטין. אפילו לא זז. רק אוזן אחת, קרועה במקצת, רפרפה קלות כאילו אומרת: “שומע, שומע, אבל אל תבני עליי לתגובה.”
טוב, לא חייב, נעמה נעלבה ושלפה את המפתח מהתיק.
החתול, כמו מבין לאן הרוח נושבת, זז ממש טיפה הצידה, מפנה לה את הגומי, אבל בטח שלא חוזר בו. הוא בכלל לא מוריד ממנה את העיניים.
בסוף, אחרי חפירצות ובלגן, המפתחות נמצאו. נעמה התעסקה במנעול, עין אחת על הפולש.
את הדירה קנו היא ויואב לא מזמן. שני חדרים חתיכת חלום בירושלים, גם אם זה בקומה שלישית בלי מעלית במבנה שנות השבעים המרופט. מי שיגיד שצריך לרדוף אחרי מגדלים יוקרתיים ברמת אביב, היה מקבל מהם רק גיחוך. רק לפני חצי שנה גרו אצל הסבא בגבעתיים, התפללו לטיפה של פרטיות ושמחו בחלקם.
נעמה, תיזהרי לא להסתכסך עם השכנים! חמותה, שרה רות, עזרה לה לקרצף את החדר לקראת החתונה אחלה אנשים, פשוט שותים קצת.
ומה כל כך אחלה בהם אם הם שותים? נעמה חייכה, סוחטת את הסמרטוט ומנסה לא לסבול מהשיער המתולתל שהשתלט לה על הפנים.
יואב אהב את “הרעמה” שלה, אבל מבחינתה, מתלתלים קופצים אין יתרון, במיוחד בניקיונות. לא משנה כמה קשקשים, מגנטים וסיכות הם קופצים בחיוך, ביצ’וק וקוצים.
מה לעשות, החיים התגלגלו עליהם לא קל, שרה רות משכה כתף. לא כל אחד יודע לשרוד טוב.
את זה נעמה דווקא מבינה. כיתומה שגדלה אצל משפחת אומנה, שהעיפה אותה מיד כשהגיעה לגיל שמונה-עשרה, היא ראתה אנשים מרחמים על עצמם, שוכחים שבבית יש גם ילדים או מישהו אחר שתלוי בהם.
אמא השאירה אותה בתחנה המרכזית, שלוש בקושי, עם פתק בכיס וארנב קטיפתי קרוע אוזן זוזי. היא ישבה שעות על ספסל, מפוחדת לצאת לשירותים, כי אמא אמרה “אל תזוזי!” מי שמעיז? רק כששוטר הופיע, לבוש מדים מבהיקים, היא חייכה קצת, אחרי שנגע לה בארנב ושאל:
איך קוראים לו?
זוזי, לחשה.
אז כבר לא עשתה הצגה. דמעות זלגו. אנשים סביבם ישבו, אף אחד לא שם לב לילדה שהמתינה לבד בתחנה מרכזית הומה שעות.
למה אמא עשתה את זה? היא גילתה רק לקראת סוף התיכון, כשאישה מוזרה הגיעה לחכות לה מחוץ לבית הספר, מחייכת ומנסה לחבק:
ילדה שלי, איתרתי אותך! בואי לאמא! התגעגעתי…
באותה תקופה משפחת האומנה שלה כללה עוד שישה לא חסר. הורים דאגו להכל (בערך), אף אחד לא היה רעב, למדו טוב, רק חום ואהבה לא מדברים אצלם. הם רק דאגו שתדע בגיל שמונה-עשרה, יוצאים לדרך, כדי לפנות מקום לאחרים.
עם כל הקור של המשפחה, נעמה לא רצה לאמא שחזרה פתאום. למרות שבלילות לבדה, היתה חומקת מהמיטה ומחבקת את זוזי התפר. איזה מבאס זה, שהקרוב אליך הוא בובה מחבקת.
כשאמא קראה לה בקטע מרגש, נעמה לא האמינה אפילו לשנייה לדמעות. כמה אמרו לה שלא יתכן שהיא זוכרת את התחנה ההיא היא הרי היתה ממש פצפונת. נעמה הפסיקה להתעקש, שיחשבו מה שבא להם. בתוך תוכה ידעה: זוכרת את הרעש, הריח, הפחד.
היא לא היתה לבד. אחת ה”אחיות”, אורנית, שהיו לה יחסים די פושרים עם נעמה, פתאום עמדה לידה ובלמה את האישה הזרה:
נה-מה, מי זו? אורנית נעמדה מולה.
לא יודעת…
גברת, טעית! לכי מפה! היא אחות שלי ואותך אנחנו לא מכירות! משכה אותה הביתה.
דווקא באותו היום, כששתיהן הגיעו לבית אומנה יד ביד, משהו השתנה. כשאמא אומנה שאלה, הן סינכרנו: “מה?!”
מאותו יום היתה לנעמה אחות אמיתית.
בהמשך גם אורנית סיפרה: אותה עזב אבא, לא אמא. שתיהן, מסתבר, חלמו שמישהו יהיה להן קרוב. אפילו לא ביולוגי.
בשבוע שאחרי, אמא האמיתית עוד הופיעה ליד בית הספר, כבר לא ניסתה לחבק, רק תפסה אותה נדנדת:
דברי איתי, ילדה שלי!
נעמה בחשק אפס, אבל אורנית היתה פרקטית:
דברי איתה. תביני מה היה, תבררי. רק ככה תפסיקי לחשוב שזה בכלל באשמתך.
נו באמת, איך את יודעת שאני חושבת ככה?
כולנו ככה! כולנו חושבים שיש בנו משהו לא בסדר כי עזבו אותנו…
שיחה עם אמא לא ממש עזרה.
למה נטשת אותי?
סליחה, ילדה שלי…
אל תקראי לי ככה! זה משגע אותי!
טוב, טוב, לא אקרא. רק אל תכעסי… פיהקה.
למה?
היה לי קשה. בלי תמיכה. אבא שלך זרק אותי…
למה?
רבנו… אמרתי לו שאת לא שלו.
וזה נכון?
לא…
ואם לא, אז למה?
סתם, מרוב כעס… היינו טיפשים. רבנו, נפרדנו…
ומה קרה אחר כך?
הלכתי מאמא שלי. לא הסתדרתי עם אף אחד, לא הסתדרתי איתך, לא ידעתי לאן לברוח אז עזבתי אותך בתחנה. ידעתי שידאגו לך, כתבתי פתק.
ועשית את זה כי חשבת שפתק מספיק?! איזו מין אמא את?
טעיתי! אשמח אם תיתני לי לתקן…
לתקן?! תחזירי לי את השנים לבד?! לא רוצה לראות אותך שוב. אל תבואי יותר.
אי אפשר לסלוח?
לא יודעת. אולי, אבל לא אשכח, זה בטוח!
מה יש לך לזכור? היית קטנה! את לא באמת זוכרת…
ברגע הזה פשוט הלכה ממנה. והחליטה שלעולם לא תיתן לאף אחד להחליט עבורה מה נכון או שגוי.
אורנית הבינה אותה:
זאת הבחירה שלך. אם טוב לך לכי עם זה!
אורנית, את כזאת חכמה…
עדיין לא, אבל רוצה להיות. ללמוד אולי אבין פעם איך לנהל חיים נורמליים.
צחקו על זה שנים. כשאורנית כבר היתה אמא ולבתה קראה רומי, אמרה לנעמה:
האמת? אף אחד לא יודע איך חיים נכון. פשוט תחיי שתהיי שלמה, ושאף אחד לא ירגיש שצריך להשיג חיים כמו שלך בנטפליקס.
את מצליחה…
משתדלת! צחקה, חיתלה את התינוקת.
נעמה למדה להרפות מהבעיות. חדר קטן, משופץ לבד, במרכז, קרוב לעבודה! השכנים, כמו ששרה אמרה, די נחמדים רק בורחים מהכאב עם בקבוק. מובן. גם לה היה קשה ללמוד לחמול.
אלמד אמרה לה שרה רות. שרה התקבלה אליה כאמא, בול כמו סיסמה. עוד לפני שידעה איך לקבל אותה, לקחה אותה לקניות בגדים, חיפשה איתה מעיל חדש, קנתה לה נעליים שתמיד חלמה, תיק שלא העזה לבחור לקחה בחיוך, חיפקה.
לא היה ברור לנעמה למה. מי היא לה? ני ווסט, אבל אמא בדם? ככה קורה רק באגדות, שחותנת מקבלת כלה בחיבוק. אז נעמה נשארה על המשמר, לא נפתחה מיד.
למזלה, שרה קלטה והורידה הילוך, תיקלה את הדאגה בלי מלים מיותרות.
הסבא של יואב כבר איש מבוגר, צריך לדאוג לו, אמרה אתם תקבלו את הדירה ותתחילו חיים משלכם. אנחנו נדאג לו.
וכך היה. כשהסבא עבר, היה מתעורר בימי שישי וצועק: יאללה, לטייל בפארק! אחר כך קוצרים חוויות, קצת התזות מים על הדשא, מבררים את החיים.
עשיתי את הצעד הנכון? שרה שאלה אותו.
ברור! תני להם לטעות. רק כשהם יבקשו תעזרי.
נעמה, שהגיעה לבית כמעט בלי כלום, זכתה באוזן קשבת, בלי שיפוטיות. הסבא ידע, והתחבר אליה במיוחד.
אל תקחי ללב את הדיבורים על “הכלה שלא מחזיקה מעמד אצל החמות”, חייך, בסיפורים זה מפחיד, אבל אצלנו אחרת. שרה רואה בך בת, פשוט אל תתרחקי.
אין בעיה! ענתה חצי צוחקת חצי כועסת, אני כבר יודעת לדאוג לעצמי.
גם לנו, תרשי מדי פעם לדאוג, זה לא כזה נורא, התחכם.
למה בכלל לחמול? שאלה.
כי זאת אהבה, רק בקוד אחר. אם לב פועם בשבילך תחבקי.
למי לתת חמלה? מי שצריך.
וגם חיות!
בדיוק! אבל לא לפנק סתם זה לא עוזר. חמלה אמיתית היא לתת בית, להכניס ללב.
בדיוק בשלב הזה חזרה לרגע להווה. החתול ההוא, מול דלתה החדשה ברחוב אגרון, עדיין ישב שקט, ומולו עיניה.
הפעם, כששלחה אליו יד, לא ברח. נתן לה ללטף. רק כשפתחה דלת, זינק במעלה המדרגות וחזר הפעם עם גור קטן בפיו.
השתגעת! נעמה לקחה אליו את הגור הג’ינג’י (מינימי), והחתול קפץ שוב להביא עוד.
השלישי, שוב ג’ינג’י, התנגד בנחישות כל הסטנדאפ של “משפחה חדשה” השאיר את נעמה צוחקת באמצע הלובי.
יופי, אמא! התגרתה בחיוך תכנס, הבאתי מגש. בואו כולכם. יש מקום.
החתול נכנס בזהירות, בודק שהכל בטוח, כשנעמה מחבקת את הגורים אליה.
נו, איפה האמא? שאלה, חצי בצחוק.
החתול, בתגובה, התעסק בחינוך הגורים בקרטון.
אמאלה! נעמה צחקה, שמה לכולם מגש לעיתונים, ניגשה להביא חלב מהמטבח, משאירה את הזנבות בחדר.
בערב, גייסה את דעת הקהל.
שרה רות, אם לא תסכימי, אמצא להם בית, אבל ברחוב כבר לא יהיו. לא יודעת מה הסיפור שלהם, אבל הם איתי.
למה את שואלת אותי? שרה רות רק קירקפה את הגור שבידיה זה הבית שלכם, נעמה. תחליטי את ויואב.
פשוט כולם אומרים שצריך חותמת מהמבוגרת…
הכל שטויות. זה הבית שלך. אגב, מה האכלת אותם?
חלב, לשמחתי הם יודעים לשתות מקערה.
את זה אקח אליי בחגים. השאר תמצאי להם דיירים. את החתול הראשי תשאירי, נראה שיש מה ללמוד ממנו.
כמו? שרה רות חייכה.
יואב קרא לעברה, ונעמה נבוכה פתחה להן את הסוד הרי יום ההולדת של שרה עומד להגיע והם שומרים את זה בשקט.
איך להיות אמא טובה עכשיו יש לי שני מורים את, והחתול כאן. ליטפה את אוזנו הקרועה, ושרה רות כבר עטפה אותה בחיבוק.
ופתאום שום דלת, שום חתול או שיער עקשן לא הרגישו לה גדולים מדי. לכולם נמצא מקום.
