זה הסוף! לחשה לִיעֲדָה סְגוּל לְעַצְמָהּ, מְנַגֶּבֶת בְּפִנַּת עֵינֶיהָ בַּמִּטְפַּחַת הַלְּבָנָה, וְנָאנְחָה נְשִימָה כְּרוּפָה וְקְרוּעָה כְּמוֹ סִדְקֵי חוֹלָם.
לִיעְדּלֶה, מה קרה? טיפות?
עזוב כבר את הטיפות הדביליות שלך, אֵילָן! לא קולט? זה חרפה! חרפה! כולנו מבוזים עכשיו ברחבי המשפחה! תביט עליה אפילו לא נראה לה שהיא צריכה להתחרט!
היורשת היחידה של משפחת עַדְנִי לא נראתה אף טיפת חרטה. ראש לא כבד באפר, עיניים לא בוכות פנינה, ידיים לא נשברות מן יגון. כלום.
יַעֲלָה עַדְנִי טעמה דובדבנים שהשיג לה סבא רובן בשוק הצנעתי. רגליים ארוכות, אולי קצת פסוקות מדי, נטלו מעל עמודי המרפסת, בדיוק כמו של סבתא שושנה מהמקהלה הפילארמונית. יעלה הרימה דובדבן מצלחת החרס הצוּרית, הכניסה לפה, ואז ירתה את הגלעין לגן של היביסקוס, ככה, מתוך קלי דעת חלומית.
יַעֲלָה! תפסיקי מיד! לא מספיק שאנחנו בשיחה קריטית? ואת ככה את בכלל
ליעדה הנידה בידיה בהתקוממות ונסוגה, כנראה סוף סוף לבלוע את הטיפות המרירות שלה.
אילן עקב בדאגה אל חדר השינה, פונה תוך כדי לדמותך של יעלה:
יַעְלֶה, את לא מתבדחת, נכון?
לא, אבא, ממש לא. ושתדע שמאמצי השידוך של אמא הם מראש אבודים. אני לא אתחתן עם מתן, שתחלום.
את שוברת לה את הלב, את יודעת
תפסיק לדרמט, אבא!
אולי תחשבי שוב?
לא. כבר הודעתי לו. זה סגור, אבא. אם לא שמעת בפעם הראשונה אומר שוב: אין חתונה.
קול יבבה רחוק נשמע מהסלון; אילן מיהר לעברו, ויעלה הרימה עוד דובדבן.
אלוהים, מה אגיד לכולם? המזללה כבר הוזמנה וההזמנות נשלחו! נאנקה ליעדה פתאום מהמסדרון.
אמא, לא ביקשתי שתשלחי! התנגנה יעלה ברוגע קצוץ. החלטת לבד תתמודדי לבד.
זה אכזרי, ילדה! רציתי לטובתך
והרי יצא כרגיל. נכון, אמא? גיחכה יעלה ומתחה ידיים. לי יש חזון לחיים אחרים. מצטערת.
ליעדה נשנק בקולה ויצאה. יעלה אספה את הכוסות הלא-שתויות, ניפנפה באגביות, ולחשה: אני יכולה גם לשטוף שלושה כלים, בלי לשבור.
במטבח, ליעדה הפטירה: היא שיכפול של אמא שלך! אותם אינטונציות! מדוע קיבלתי את הגורל הזה, אילן?!
סבתא שושנה, האגדה מחיפה של ילדותו של אילן, הייתה עוקצנית, לא מתחשבת, ומימיה לא בקשה לשנות את אופן דיבורה עם כלה חדשה במשפחה. לִעְדָה, מאמי, מה זה הריח הזה? היתה לוחשת לאוזן, מוכה קלות בחשאי על האף.
זה בושם שלי, את לא אוהבת?
אולי בסדר, אבל למה לשפוך בקבוק שלם? מגחכת שושנה.
מה עשיתי לה? היתה ליעדה לוחשת, שוברת שפתיים. למה היא עושה לי כך?
ככה היא עם כולם, ליעדה. סגנון, נאנח אילן.
שתשנה סגנון או ואל תקרא לי מאמי!
ליעדה למדע לא רצתה עוד תלונות, דיברה במרחק, עד שנולדה יעלה אז שכחה את הומריה והחלה להעריך את שושנה על טיפולה בנכדה.
****
במשפחת עדני הגאה, כל בני המשפחה היו אמנים חוץ מליעדה, רופאת שיניים מהמרכז, והכל שט במורד נהר רגוע. סבתא שושנה והאבא אילן פינקו את יעלה, ואמה קשוחה, אך רק רצתה שלילדתה יהיו חיים מוצלחים משלה.
את עברה שמרה ליעדה בנעול. תמונה של בן יפה-תלתלים הסתתרה לה במדליון. בנה ברק, שלא זכה לגדול: בקיץ לוהט, השאירה אותו סבתא לכמה דקות כדי לקפוץ למכולת ומותו קרע אותה מבפנים. מאז, רק אפר בתוכה.
גירושי הבזק, עזיבת בית ילדותה, שנים של דממה מוצפת כאב עד שאילן נכנס למרפאה, לחוץ בשן.
כמה זמן כואבת?
שבוע נתקע לי
מה אתה, ילד? גערה ליעדה בעצבים.
כלום אני לא מבין, חייך אילן דרך כאביו, ובלבל אותה כל כך, שהכלים התערבבו בידה. הוא היה לב טוב, והיא שוב חשה איך ליבה מתרקך.
שנה אילן ליווה אותה הביתה, בשתיקות מזוקקות. כשביקש ידה, אמרה: לי טוב איתך, אבל לא יודעת אם אהפוך אותך למאושר למה? לא רוצה ילדים. למה? אספר, בלי פרטים. תשמע, תחשוב, ואם מחר לא תבוא אקבל. דבר עם אמא שלך, חייכה בעצבות.
בפועל, אילן לא התייעץ עם שושנה. היא לא היתה מסבירה פנים מיועצים ולא זריזה בביקורת. אבל כששמע את הכל, שתק, עישן סיגריה קפה, ושאלה:
אתה אוהב אותה? כן.
אז למה בכלל אתה מהסס? אהבה אוצר נדיר, ואי אפשר לשלם עליו בשום מטבע. ואם הוא כבד, תדע זה כי הוא אמיתי, ובסוף תמצא את הכוח.
את בטוחה?
אני יודעת.
*
כשנישאו, הביאה שושנה לקופסה ישנה: תכשיטי עדני, בבקשה.
מה פתאום! עכשיו את משלנו.
וזה נכון: שושנה לימדה, ליעדה התרגזה, אבל עמוק בפנים הודתה לסבתא שהיא לומדת לחיות.
וכשהתברר שליעדה בהריון, הראשונה שבישרה לה היתה שושנה בגלישה מתקרית של בחילה קלה וירקרקות. תלדי אצל סופיה, החברה שלי מקרית אונו. אפשר לבטוח בה. את מפחדת תסמכי עלי. ואם תהיי טיפשה אתפוס אותך! שמעת?
תודה
לא תודי עדיין. תחכי שאהפוך לזקנה נודניקית
יעלה הגיחה לבסוף בריאה וצווחנית, כמו סבתה.
שושנה מילאה בועה בבית, קיפלה חיתולים, חיבקה, צחקה: אוצר שלי! שתהיי מאושרת.
וכך, הבית חדש, המשפחה עטופה, ליעדה מוצאת לה שקט, מבפנים ומבחוץ.
הזיכרון לברק לא עוזב. אילן מסיע אותה פעמיים בשנה לחולון, העיר שלא חזרה אליה, למלון קטן בכניסה, שם היא משאירה זיכרון וממהרת לחיות.
כשיעלה בת עשר, מגיע מכתב מאמא שליעדה.
את המכתב ראתה רק שושנה. את צריכה לנסוע. אי אפשר לשכוח, אולי גם לא לסלוח. אבל היא אמך. תנסי לדבר עם הילדה שהיית, עם הזיכרונות שלא נשברו. זכרי שגם אנחנו טועים אני, את וכשתרצי, אז סלחי. או לא. אבל את צריכה את זה, לא היא.
למחרת ליעדה אורזת, משאירה את יעלה לשושנה, ונוסעת דרומה. השיחה קצרה מאוד. סלחי לי, לוחשת האם בחולשה ונאחזת בידה.
כשחוזרת, שושנה מהנהנת: עשית נכון.
אבל הפחד לועס בליעדה. דאגה, לא רציונלית, קרה, משתלטת.
את חונקת את יעלה, ליעדה, אילן כבר מתריע. היא בתולה־עשרה, צריכה עצמיות. לא רק אמא־סבתא־אבא
מה אתה רוצה? שאפקיר אותה?
תני לה קצת אוויר. תני לגדול.
אז גם אתה אדיש, אה? היא רושפת.
חד־משמעית לא! את רואה רפאים אני לא אעמוד באובדן נוסף! מבין?!
בסוף נותר אילן חסר עצות כיצד להרגיע את אשה המשוסעת מפחד.
ואז שושנה חותכת: תתנו ליעלה ללכת לריקודים.
ריקודים? היא כבר מפוצצת חוגים!
זה ריקודים. זוגיים. חייבים.
כך נגזר על יעלה לצעוד בעולם הבלתי רגיל של ריקודי זוגות. שם הכירה את מתן, בחור מגושם מהגבעה, וסבתו היא זו שהביא אותו. שניהם פראים והטריינרים פסקו לא יוצא מזה כלום.
אבל תוך שלוש שנים הם זוכים בגביע, צוברים ניסיון, וכולם בטוחים שמדובר ברומן סמוי.
יעלה רק מחייכת, לא מאשרת ולא מכחישה, מבלי לדעת שליעדה כבר החליטה בעבורה מתן יהיה הבעל.
בסיום הלימודים, מגיעה ההתנגשות:
החלטתי, נרשמת לרפואה.
בת שלי, חשבנו על מסלול אחר, ליעדה מחייכת באור עקום.
איזה מסלול? לא דיברתי בכלל
דברתי עם מתן ומשפחתו. יש שלושה חודשים לארגן הכל, חתונה בסתיו, לוקיישן ייחודי, קונקשנים של סבתא.
חתונה? מי אמר שמתן בכלל?
ברור! אתם מושלמים יחד! גם ברחבת הריקודים וגם מחוץ לה.
אותי שאלת?
חשבתי שזה ברור כבר, יקירה.
אל תקראי לי יקירה! קוטעת יעלה.
תיק על הגב והיא מסתלקת, נעלבת עד דיראון לנפשה, לבית של שושנה.
מה חשבת, ליעדה, אומרת שושנה בגיחוך, שהיא בובה שלך? תלבישי, תנפי, תזרקי ישר לחופה? יעלה לא שייכת לאף אחד!
אבל אני רוצה אושר בשבילה מתן אוהב אותה!
היא אוהבת אותו? זה רלוונטי?
היא לא יודעת מה טוב לה, אני יודעת הכי טוב! העיקר שיהיה לה גב!
גב זה טוב, כל עוד הוא לא מתקן סורגי זהב סביבה, נאנחת שושנה. אילוץ לא יצליח פה. את לא מכירה את הנכדה שלך בכלל.
יעלה מוכיחה. חיה עם שושנה, מבצעת רשימת מושגים, מתרחקת מליעדה, שאינה מתקשרת בחזרה, מפספסת הישגים עד שטלפון מאילן:
ליאדלה, מספיק הפגנות־אֵבל. תראי, יעלה שואלת עליך. מחכה לך.
נו, תגיד שהיא גם דואגת לי מקניטה.
עכשיו תפסיקי! הבת שלך היא נשימתך! מה עושה את בכיתייך, אם לא לחבק אותה? תראי כמה את קובעת כאב. זה לא יעבוד.
לא יודעת מה לעשות, אילן הכל שחור לי כמו אז, כשברק נעלם.
יש לך יעלה! גשי אליה, זעזע אותה אילן סוף-סוף. לא כל העולם על גבך לבד! תני לה לחיות, לא להיות ורד תחת חלון בטון.
משהו נופל, וליעדה מסכימה. פגישה בחדר של שושנה. מה דיברו לא גילו לַאיש. רק עיניים נפוחות ולחיים מנושקות רמזו שנמצא שם הגשר.
אבל לא די בשקט הזה; החיים נוזלים הלאה, וחולמים, שורה חדשה של גורל.
יַעֲלָה עדני, חולה עם דלקת תוספתן בחדר מיון.
טוב, אני באה! מה טוב בזה כלום, אבל איזה יופי!
גומעת קפה אחרון. מי ממתין? מתן. הפנים שלו לבנים כמו גזר, אבל הוא מחייך, ובעוד רגע מתכווץ מכאב.
סומך עלי?
בך תמיד.
בלי צוואות למרות הכל?
את, יעלה, פזיזה. אבל אוהבים גם פזיזים.
ושלוש שנים קודם, יעלה פותחת שער בית ילדותה. ילד קטן, ברק. בוא, תראה לסבתא כמה רצת. אמא, תקפלי אותו!
ברק מסתער לחיבוק שלה. ליעדה נושקת.
איזה זהב שלי! כמה טוב שבאת!
אמא, סבתא בבית?
ברור, מנשקת אותו הילד, וצוחקת. אבל היא באילת, סיפחה לה עוד דון זואן!
סבתוש, מי הפעם?
נדמה לי צייר. או פסל לא משנה, תחכה שתספר לבד. מתן?
מחנה אוטו.
יופי. הבשר כמעט מוכן, אבא מוציא חלה מהתנור, רוצו לרחוץ ידיים. אני אשים את ברק לישון.
בטח, רק שתישארי לשיר לו
ומה רע בזה? ליעדה צוחקת.
זה הכי טוב בעולם, אמא.
