נמאס לי! פשוט נמאס! אם את לא מפסיקה לחפור לי בראש, אני בכלל לא אלך למבחן! את שומעת?! פשוט לא אלך! מה אז תעשי, אה?! שירה זרקה את התיק בפינה של הכניסה והורידה מהר את הסווטשרט.
אמא שלה שתקה. רק הנידה בראשה, הלכה למטבח.
שירה הורידה את המעיל וכבר התכוונה לזרוק אותו גם, אבל התחרטה. פתחה את הארון, תלתה אותו יפה וזהו נשמה עמוק.
וואי, עוד פעם זה קרה… ועוד פעם על שטות! כמו תמיד בעצם!
למה אמא תמיד חייבת להציק עם כל השאלות וההרצאות שלה? מה, היא ילדה קטנה? מה, היא לא חכמה מספיק?
כן, היא יודעת מצוין שהיום יש שיעור ראשון עם המורה פרטי החדש. לא צריך להזכיר לה כל חצי שעה!
ברור שהיא קצת הגזימה. אמא לא באמת חופרת כל הזמן. רק שאלה אם היא זוכרת שיש לה היום שיעור שלישי כבר השנה בלשון וספרות. אבל שירה כ”כ מתעצבנת מזה שאמא עדיין מנסה לשלוט עליה, שלפעמים מתפוצצת גם כשאין באמת סיבה.
שירה שטפה ידיים, התבוננה במראה שבחדר האמבטיה.
איזה כיף לי, הא? חצקונים, אף עקום של אבא, והשיער המתולתל של אמא. כמה פעמים כבר ביקשה מאמא שתתן לה לצבוע? אבל אמא לא מוכנה אפילו לשמוע. טוענת שיופי זה משהו שמרוויחים עם הזמן, ושעוד תגיד לה תודה.
כן, בטח… היא כל כך שונה מכולם! כל הילדים נראים רגיל, רק היא כמו דחליל בשדה… צמות? למי בכלל יש עוד צמות?!
החיוך חזר לה כשהיזכרה איך אמא התבאסה כשהיא גזרה את הצמות הדפוקות שלה עם המספריים הקהים מהקלמר של הכיתה א. לא מצאה בבית משהו יותר טוב. עוצמת עיניים, חותכת, מחכה לשוק של אמא:
– שירונת, למה?!
למה? כי נמאס! כולם מצווים ומרגיזים. זאת החיים שלה, והחוקים שלה! היא תעשה מה שבא לה!
כולם מסבירים לה שצריך לשמוע למבוגרים. אבל למה? למה לחיות לפי חוקים ישנים?! היא הרי שונה! יש לה עולם משלה, שלהם בכלל לא היה! מה הם מבינים? להם לא היה אפילו אינטרנט כשגדלו! איך בכלל חיו? לא מבינה! וגם אין סיכוי לשכנע היום הכל שונה! כל מה שצריך בגוגל, שלוש שניות. המון מידע בלי מאמץ! אמא טוענת שזה לא נכון ואף אינטרנט לא ילמד להיות בן אדם, ואיך להתחבר לאנשים אבל מה היא יודעת בכלל? שתסתכל על סרטוני הדרכה איך לדבר עם מתבגרים… אולי תלמד משהו!
שירה קילפה פצעון על הלחי, מצטערת שעשתה את זה טוב שאמא לא ראתה. היה נשפך צעקות! אמא הרי לוקחת אותה לרופאי עור ומסבירה שיישארו צלקות. לשירה לא אכפת! הרי אוהבו אותה בזכות מה שיש לה בפנים, לא בגלל איך שהיא נראית. איך מסבירים את זה לאמא?
הנה, עוד מילה “אם”. כאילו היא מין רכוש… אמא ילדה אותה, בסדר, אבל זה לא נותן לה בעלות על הילדה שלה! שירה לא רכוש שלה! ושלא תתנהג כך!
שירה קרצה לעצמה במראה.
נו, אכלת אותה, אמא? כי לא היית צריכה להציק לי עם כל החוגים! וגם לא צריך לשכנע אותי להיות עורכת דין! היא כבר היום יודעת יותר חוקים ממה שהם אי פעם ידעו. אם הם היו חכמים, הגירושים שלהם היו נראים אחרת.
לאמא אין כבוד עצמי ולא שאיפות. לא מספיק שאבא עזב לאישה צעירה יותר, השאיר את אמא עייפה, והצליח לחלק את הדירה כמו שהוא רצה ואמא לא אמרה מילה. נכון, הדירה על שם שירה, ירושה מסבתא. וזה הכי הגיוני! ולאמא? מזונות וזהו? ופיצוי על החיים שעברו בלא כלום? לשירה הרי לא היו סודות היא ראתה הכול, מבינה הכול!
היא ראתה את השנאה השקטה שכל שמה צלחת לשולחן… ואת האדישות בתודה של אבא על האוכל… את הספה בחדר העבודה המצוקמק שלא נכנס בו אפילו ארון בגדים, אז אבא היה צריך להיכנס כל בוקר לחפש בגדים בחדר השינה… ואת השעון שאמא שמה כדי שאבא לא יתפוס אותה כשהיא ישנה שם… ואת ההקלה לכולם כשהגיעה לגיל ארבע עשרה ושירה אמרה להם בעצמה להפרד כבר, מספיק נמאס!
מבוגרים זה עם מוזר באמת. המשפטים שלהם: “אנחנו חיים בשבילך”, “את כל עולמנו”, זה פשוט שקר! כולם חיים בשביל עצמם! ורק לעצמם איכפת! ושתנסה להסביר אחרת היא תביא אין ספור דוגמאות! גם במה שנוגע אליה כביכול, אמא ואבא פשוט מחפשים את הנוחות שלהם! היא הפכה לכלי במשחקי המסחר שלהם.
אפילו הדירה, שבה היא גרה עם אמא, הייתה עסקה. באותו בית, כניסה שונה, דירה יותר קטנה. קודם שלושה חדרים, עכשיו שניים, אבל משופצת ויפה. אמא התעקשה ולקחה דירה טובה כדי לאבא לא יהיו ייסורי מצפון. “הילדה צריכה לחיות כמו שצריך!” אם אתה מתחיל חיים חדשים, תדאג שלבת שלך יהיה הכי טוב! ואבא הסכים לכל. יש לה חדר גדול מהממם אבל לא כי דואגים לה. סתם כי רצו לחלק בתבונה בלי לריב אחרי זה שנים. שירה הבופר המושלם ביניהם…
היא משכה יד למרפיא שהרופא נתן לה. זה לא אומר שאמא צדקה, פשוט המשחה באמת עוזרת. מייבשת מהר ומורידה את הפצעים. והיא גם צריכה את זה היום. כי הערב… כי הגג…
הגג נכנס לעולמה לא מזמן, לפני כמה חודשים. אז עידו, שהיא תמיד רק הסתכלה עליו מהצד, וחשבה שאין לה סיכוי אפילו לדבר עם הילד הכי מקובל בשכבה פתאום שלח לה הודעה: “רוצה להיפגש?”
בהתחלה הייתה בטוחה שזאת בדיחה. כל הכיתה ראתה שהיא בעניין של עידו. צחקו עליה בטוב, היא הרי הייתה מקובלת וחברותית תמיד עוזרת לכולם בשיעורים.
– שירה, ברצינות, מה את נלחצת?
– בטוח זה ממנו?
– שירוש, מה נסגר איתך? פשוט תגשִי אליו ותשאלי! מה, את באייטיז? הבנות היום יוזמות! את לא מסוגלת לשלוח הודעה?
שירה לא ענתה. היא לא יכלה להסביר מה היה בלב כשראתה את ההודעה…
ובכל זאת, היא הלכה למקום שקבעו. ומאז החיים שלה קיבלו תפנית חדשה.
הגג של הבניין הנטוש, מרכז הנוער העירוני הלא פורמלי של בני העיר לא המקום הכי בטוח, ברור. אבל בכל פעם שעידו אחז בידה ואמר “תזהרי, אל תיפלי,” הלב שלה דילג פסיעה והיא ספרה צעדים באושר.
ושמעה את הקול הפנימי “חמש עשרה, שש עשרה… תני לו יד! שלושים ושתיים, שלושים ושלוש… מה את פוחדת? הוא כאן”
על הגג עידו חיבק אותה לראשונה. מולם כולם. הניח יד על הכתף כאילו הכריז: “היא שלי”.
אף אחד לא התנגד, אבל שירה ראתה את המבטים של הבנות מהשכבה המקבילה. עידו ידע אותן הרבה שנים, אבל בחר דווקא אותה.
ושם, על הגג, היה גם הנשיקה הראשונה.
בערב ההוא כולם הלכו לסרט, היא רצתה להצטרף, אבל עידו לחש באוזנה בשקט נלך יחד לסרט אחר, אחרי זה. והיא נשארה איתו, יודעת שהערב הזה יהיה שונה.
וזה באמת הפך לערב בלתי נשכח. לפעמים, באמצע החיים, היא נעצרת, עוצמת עיניים, ושומעת בלב את עידו:
– שיר, את עושה לי את זה. נכון, אני לא טוב במילים, אבל אני רוצה שתדעי לא פגשתי מישהי יותר מדהימה ממך. מותר לי…
והשפתיים החמות שלו…
היא עצמה עיניים, שותקת. ואז אמא דפקה בדלת, כמו תמיד:
– שיר, את תאחרי… ארוחת צהריים על השולחן…
העצבים שטפו אותה. כמה עוד אפשר?!
היא יצאה מהשירותים כמו הוריקן. כמו בתמונה ההיא ברשת של דמות מרושעת עם כנפיים שצורחת על מישהו.
– מה את רוצה ממני?! אני זוכרת הכול! תפסיקי להציק! אבא עזב אותך, עכשיו את מתלבשת עלי?! גם אני אלך! אעבור לגור עם אבא! מה תעשי אז? אה?!
היא לא הספיקה לסיים. אמא נאנחה משהו כבד ונתנה לה סטירה.
– אז לכי! אבל כשתחזרי, תזכרי שמחר יש לך מבחן בלשון. כדאי שתנוחי
שירה קפאה. אמא מעולם לא הרימה עליה יד. לא היה לה אכפת, זו הייתה אשמתה. אבל זה שפתאום אמא הפסיקה לשתוק, היה לה הלם.
אבל להיכנע בלי קרב? זה לא האופי של שירה. תיק, מעיל, אוזניות לא הזיק לשחרר טריקה לבניין, אבל התאפקה. לא להחמיר.
שירה עפה החוצה, הסתכלה בשעון. שעה לכל כיוון, שיעור פרטי שעה. אז תוכל להיפגש עם עידו רק אחרי שש. סבבה, דווקא טוב! יתיישבו קצת על הגג, אמא תירגע. נותן לה לחשוב. לא כדאי לתת לה הכול מייד. אבא גם מזמן כבר לא עונה לאמא, ככה שיש לה זמן עם עידו. אולי יתן לה עצה. אצלו ההורים בראש. לא עוקבים אחריו. חשבון בנק עם הגבלת הוצאות, בגדים הכי יפים, חופש. אמא שלו עסוקה, אבא חושב ששש עשרה זה גיל להיות עצמאי. מאמין שצריך לבחור את הדרך לבד.
איזה חכמים יש בעולם!
לא כמו אמא שלה…
אבא התקשר אליה כשהגיעו לרחוב של השיעור.
– מה קרה בבית שוב? אמא שלך אומרת שאת עוברת לגור אצלי?!
– אבא, עזוב… מספיק עם הדרמות! קטי שלך תכף יולדת, ואני, מה? אשמור לכם על תינוק? אני עסוקה, אבא!
– ברור. אל תריבי עם אמא. אם כן, אני סוגר לך מזומן. ברור?
– זה מה שאני אוהבת בך, אבא. אתה מספר לי הכול ישר.
– יופי. אל תוציאי לאמא את המיץ, היא לא אשמה.
ניתק. לשירה זה עיצבן.
תמיד זה כך! מלחמה ביניהם, אבל כשזה נוגע אליה, מיד שומרים אחד על השני. מוזר…
המורה הפרטי החדש לא עשה עליה רושם. כשהתחילה להסביר על ניבים ומטבעות לשון, הוא עיווה פרצוף, דחף לה ספר, דרש לקרוא פרקים. שירה רצתה להתעצבן, אבל אחרי כמה דוגמאות קלטה שזה לא מזיק.
היא לא רוצה להיראות טיפשה. עידו חכם, צריכה להתאים לו. ראתה מאות סרטונים “בחורה חכמה זה הכי חשוב”. על עצמאות, זה עוד רחוק לה, אבל חכמה זה אפשר לרכוש. אמא תמיד אומרת את זה, ובזה היא כנראה צודקת. גם אמא נשארה עם שכל סיימה תואר למרות הקושי, בין כל הבלגן.
אמא נטשה אוניברסיטה כשנולדה שירה. קודם חופשת לידה, ואז כבר הילדה חשובה יותר. שירה תמיד חולה, ואין סבתא שתשמור. בגן הייתה אולי שבוע, אחר כך חודש חולה. גם בגן לא נהנתה. אוכל מגעיל, ילדים מעצבנים, ואמא לא שם. אבא היה אומר: “אל תחנקי אותה, תני לה לשחרר, אחרת תסבול”.
בכיתה ב אמא מצאה שכן שייקח את שירה הביתה בצהריים, חזרה ללימודים בלמידה מרחוק, התחילה לעבוד.
צדקה. יש לה עסק רב־קטן לעיצוב אירועים ואולמות. שירה אוהבת את מה שאמא עושה, זה נשי ומרשים. העבודה מאירה את אמא אחרת ראש גדול, מנהלת, כריזמתית. שירה מסתכלת ורוצה להיות בול ככה.
ובכל זאת, שליטה של אמא מעייפת! שירה אפילו עם אבא מסכימה זה מוציא מהדעת! כמובן, שירה לימדה את אמא לדפוק בדלת של החדר, לא מתערבת לה יותר מדי אבל אמא איכשהו תמיד עוקבת מרחוק, שואלת ברוך:
– שיר, איך היה היום? מה בתוכנית? רעבה?
הדאגה הזו חונקת לפעמים, רוצה פשוט לצרוח: “תעזבי אותי! אני כבר לא ילדה!”
לפעמים היא באמת צורחת. בוכה, דופקת ברגליים. אמא מגיבה בשקט, כאילו זו תקופת טרום־בית־הספר…
שירה רצה מהשיעור למפגש עם עידו. חולמת על החיבוק שלו, לברוח שעה מהלחץ, ממבחנים, מהבית. החיים קורים בלי הפסקה והם מפספסים.
בכניסה לבית הספר, בו פגשה תמיד את עידו, לא היה אף אחד. היא הסתובבה, התלבטה, ואז החליטה לעלות לבד לגג. עידו לא ענה להודעות, וזה הגביר לה את הדאגה.
היא טיפסה בגרם המדרגות הקרות. הפעם, לבד, זה הרגיש מפחיד. קודם הייתה תמיד שם עם עידו, מחזיקה לו יד.
הרוח הקרירה נשבה חזק בראש הבניין. שקט.
לא היו אף אחד. רק רוח.
כמעט עזבה, שלפה פלאפון, פתאום זיהתה תנועה בקצה הגג, נבהלה ואז מזהה את עידו.
עידו…
הוא ישב בקצה התקרה, רגליים משתלשלות, כתפיים שפופות. למרות שהכירה אותו זמן קצר, באותה שנייה קלטה שהוא בסבל גדול.
הפחד שמשהו רע ממש עכשיו עומד לקרות נתכה בה, הכריח אותה לפעול. בעדינות הניחה את התיק בכניסה ויצאה אל הגג, לא קוראת לו בשם.
היי…
היא התיישבה לידו, על הגדר שמפרידה בין הגג לתהום, מתאמצת לא להביט למטה. שירה פוחדת מגבהים מאז ומתמיד לא ברור למה היא פה, מדברת אליו, דוחקת פחדים.
היי… עידו השפיל את עיניו, שירה אחזה בידו, קרה כמעט ללא דופק.
אתה קפוא…
מה? הוא הרים עיניים ריקות, שונות מבעד למה שהכירה.
אולי עכשיו, בפעם הראשונה, הבינה למה אמא כל כך דואגת לה, למה היא מתווכחת איתה כל כך זה פחד טהור שמישהו ייפול, שמי שאוהבים אותו יסגור את הלב…
אתה בסדר?
השאלה שלה פתאום נשמעה כמו אמא שלה. אותו טון, אותה תחנונים:
“תפתח לי, תגיד לי מה מפריע, תגלה לי! אני כאן בשבילך!”
וזה פעל.
לא… נפלט לו, והוא לחץ את ידה חלש רע לי, שיר…
קרה משהו.
היא לא שאלה, היא פשוט קבעה וזה עבד.
כן.
אני יכולה לדעת מה? אני יודעת, אנחנו לא הכי קרובים אולי, אבל תרגיש חופשי.
עידו הרים אליה פתאום עיניים שלא ראתה בו לפני כן.
את חושבת שאנחנו לא קרובים?
לא. לא התכוונתי ככה. אתה הכי קרוב אלי, פשוט לא בטוחה שאתה מרגיש ככה.
שיר, זה לא נכון. את הדבר הכי חשוב לי בעולם.
הלב שלה דילג פעימה, ועוד אחת, דופק משתולל.
למה? מה עם ההורים?
היא פלטה בלי לחשוב. והוא התפרק. רעדה עברה בגופו הקפוא.
החזיקי אותי! או שדחפי ככה הם עשו!
מי?
מי שחשבתי שהם ההורים שלי. הם לא! את שומעת? לא! אמא היום נתנה לי מסמכים, סיפרה לי אני מאומץ! קולטת? מאומץ! ידעתי! חשדתי תמיד. והיום… הבנתי שכל החיים חייתי חיים שהם לא באמת שלי! אני תפסתי מקום של מישהו אחר! קולטת?! זה לא המקום שלי!
הוא התחיל לצעוק. שירה הדקה את אחיזתה, לא מרפה, אפילו שנבהלה נורא מהאפשרות שיעשה משהו טרגי.
הוא תמיד שיחק אותה גיבור, אבל שירה ידעה מאחורי ההצגות, יש ילד פגיע ורך. רק היא ראתה את האור המקסים שהאיר ממנו כשנפתח.
רק עכשיו הבינה שכל הצעקות שלה, המריבות, ההתעקשות להיות בוגרת שטויות חסרות ערך. עידו התבגר, על אמת, כשנשבר לו הלב על הגג. לו אין רשת בטחון, כמו שלה תמיד הייתה אפילו בצל גירושי ההורים.
עידו, אני מפחדת! שירה פרצה בבכי, והוא התרכך קצת, שם יד לכתפה.
מה קרה לך? חיבק אותה. היא החזיקה חזק, לא עוזבת.
בבקשה, אל תעשה שטויות. אולי הם עזבו אותך, אני לא. אתה חשוב לי מכל! תשמע אותי!
לי כבר אין שם עידו… הוא לחש מוזר, שירה התבוננה בו באימה.
אז איך קראו לך?
נועם. ושם משפחה אחר.
אז מה זה משנה? העיקר אתה! לא משנה איך קוראים, מי ההורים אתה אתה, וזהו! ואני אוהבת אותך כמו שאתה!
כן… אבל לא כולם יחשבו כך…
אז מה תעשה? לאן תלך?
אני לא יכול לחזור הביתה. אמא בכתה, ביקשה שאשאר. אבא… הרבצתי לו…
למה?
הוא ניסה לנעול אותי בבית. צרחתי עליו שאני לא מבין כלום…
ואתה כן באמת מבין?
מה עוד צריך להבין, שיר? שוב צעק, בקול קרוע.
למה דווקא עכשיו הם גילו לך?
השאלה שלה נעלמה ברוח, ועידו הצטמק, חושב על מה שהיא מצביעה.
לא יודע… סוף סוף השתחרר לו, ושירה נשמה הקלה.
פתאום צץ בו ספק במקום יאוש. היא הרגישה הסכנה כבר לא על הגג, יש לו שאלה שתעסיק אותו.
רוצה שאלך איתך?
לאן?
הביתה… ביחד נלך. נשאל, למה עכשיו. אם תרצה נחזור. תעשה מה שתרצה. אני אתמוך בך.
הוא הביט בה בשקט. שירה חייכה, משכה אותו מהמעקה, הרחקה אותו מהקצה.
בוא.
הוא הרים רגליים חזרה, עשה צעד, שניים, והיא אחזה בו. החזירה אותו למציאות.
אני חלש…
שטויות! היא צחקה, מושכת אותו החוצה כל אחד היה קורס… שמעת?!
היא כמעט נפלה, אבל עידו תפס.
זהירות!
יפה! אמרה, הדליקה את הטלפון יאללה! יש לנו עוד הרבה להספיק!
הערב הזה ייחקק אצלה בלב.
השיחה עם “ההורים” של עידו, כבדה ואמיתית.
פיוס, כשהבין שאביו הביולוגי עומד לצאת מהכלא ורוצה לספר לו על העבר.
ובכי של “אמא” שלקחה אחריות על תינוק בן שנה, בן של החברה הכי טובה שנהרגה כי אהבה את הגבר הלא נכון.
אמא שלי… זאת האמיתית…
כן, עידו, זה עשה אבא שלך…
והוא דורש לראות אותי?
הוא רוצה להיפגש.
אני לא רוצה.
זה זכותך. אנחנו לצדך.
דיברו, דיברו, ושירה ידעה לגג הזה כבר לא יחזרו. לא היום, לא מחר. הנשמות שלהם עשו שינוי.
וכאשר חזרה שירה מאוחר בלילה, פתחה את הדלת עם המפתח שלה, לא הורידה אפילו מעיל, התקרבה חרש למטבח החשוך, שם עמדה אמא ליד החלון, שומרת. שירה חיבקה אותה מאחור, מניחה את האף בתלתלים, נושמת את הבושם המוכר. ולחש אחד, שהתחיל הכל מחדש:
סליחה
ואמא ענתה, בצחוק עדין, ידיים מחבקות:
גם את… רעבה?
לא, אמא. תודה. את יודעת, נראה לי שהיום עברתי מבחן…
איזה מבחן? שלכן יש רק בעוד שבועיים, לא?
המבחן הכי חשוב, אמא… אספר לך מחר.
למה מחר?
כי מחר יש לנו דגם, ואני צריכה לישון…
