הפיה

וכשתהיה גדולה? אהיה פיה!

נטע’לה, למה דווקא פיה?

כי ככה בא לי!

נטע ירדה מידי אמא, שם קיבלה ברכות ליום הולדת חמש, וסידרה את החצאית הנפוחה שלה בפינוק.

אמא, כל הפיות יפות וחכמות! והן גם תמיד מצליחות בכל מה שהן רוצות! וגם אני אצליח!

בטח שתצליחי! יעל ניסתה לחבק את בתה, אך זו התרחקה בצעד צד.

ומה עם העוגה?

עוד מעט תצא! לכי תשחקי בינתיים עם החברים שלך. אקרא לך כשיהיה, בסדר?

טוב!

יעל הביטה בתלתלים של בתה, שהתקשו להתלפף בבוקר, קופצים על כתפיה, וחייכה לעצמה:

איזה רצון יש לה! וכל כך חכמה! איזו ילדה אחרת בגיל כזה יודעת לבטא את עצמה כל כך ברור? הכול אצלך אפשרי!

חשוב מאוד לא להרוס לה את האמונה הזאת! הדס, חברתה הטובה ביותר של יעל, הנהנה. יש הורים ששומעים דברים כאלו מילדים ומתחילים: “צריך להסתכל למציאות בעיניים” ושאר דיבורים ישנים. אבל צריך פשוט להאמין בילד, והוא יגיע לכל מקום. אני יודעת. כשהמאיה שלי נכנסה לראשונה לסטודיו למחול…

כן כן, מאיה שלך פשוט מדהימה! בנות, תעזרו לי? הגיע הזמן לחתוך את העוגה. יעל הסתובבה קלות על עקביה ויצאה לכיוון המטבח.

הבית הגדול הדהד מצחוק ילדים. הרצפה כוסתה בקונפטי צבעוני ופיסות בלונים שהתפוצצו. זר כלניות פרוע הושלך לאנשהו בפינה, ויעל, שחלפה על פניו, זעפה. הפרחים האלו נשלחו על ידי אמה, רבקה, שרצתה לברך את נכדתה. היום רבקה גרה אצל בתה, אבל בעבר, כמעט שלא באה לבקר, והעדיפה לשמור על הנכדה בביתה.

לא נעים לי אצלך, בת שלי. מפחדת להרוס משהו, לשבור. הכל יותר מדי מפואר לי.

אמא! די עם הדיבורים האלו! מפואר? זה בדיוק במידה שאנחנו מסוגלים להרשות! עידו עובד שעות, וגם אני. מותר לנו לא להתקמצן.

ובכל זאת, בבית שלי אני רגועה יותר.

טוב, העיקר שנטע בסדר.

רבקה שמרה על נטע מאז שנולדה.

אין לי זמן, אמא. יעל מרחה במהירות אייליינר לפני שיצאה לעבודה. אם אעצור עכשיו, כל מה שבניתי בחמש השנים האחרונות ילך לאיבוד. כאלה הם החיים מירוץ תמידי. זו לא רק המשכורת שלי. גם אנשים שמסתמכים עלי. ולמרות שזה חשוב, אני צריכה לחשוב קודם כל על העתיד של נטע.

ומה עם זה שהיא זקוקה יותר מאי פעם שאמא תהיה לידה, כל עוד היא קטנה?

אמא, די! אני יודעת בדיוק מה אני עושה. מי חוץ ממני ידאג לכל מה שהיא צריכה? מי יפרנס אותה?

ועידו?

אמא, באמת! ברור שידאג הוא אבא שלה. אבל הוא גבר. היום כאן, מחר אולי הלך לאחרת. מה תעשי אז?

מאיפה המחשבות האלו, יעלי? נרעדה רבקה. את חושדת בו?

מי יודע? לא היה לי פנאי לבדוק… אולי כן ואולי לא. בכל מקרה, אין לי ברירה, אמא. את תעזרי לי, נכון?

בטח שאעזור. רבקה העבירה יד מתחת לראש הקטנה במיטה. כזו פיצפונת… את היית קצת יותר גדולה.

ומה רע בקטנה? תגדל.

נטע הייתה חלשה וחולה לעיתים קרובות. הצטננות אחת רדפה אחרת, ורבקה כבר לא התבלבלה כמו בימים הראשונים, אלא הרימה טלפון לרופא שלה. ליעל לא היה זמן לזה.

אמא, מה יש לה כבר? לא חום של ארבעים. תסתדרו בלעדי, יש לי ישיבהלא יכולה לדבר עכשיו.

נטע חיבקה את סבתא קרוב-קרוב, לוחצת את פני הקטנה לכתף של רבקה, ומייבבת חרש.

הכל בסדר, נסיכה קטנה, אני אכין לך תה עם נענע, תישני וזה יעבור. רוצה שנקרא סיפור?

על פייה?

אם תרצי.

כן!

ספר יפה ומאויר היטב קיבלה נטע מאבא, ששב מלונדון.

עידו, אבל באנגלית! רבקה דפדפה בדפים המבריקים.

בעיה? שתתחיל להתרגל לשפה שנייה. את לימדת שנים באוניברסיטה, לא? ספר ילדים לא תפחדי?

לי זה לא בעיה, כמובן. נצטרך להתחיל עם הנכדה שיעורים מוקדם ממה שחשבתי…

הימים התמלאו בנטע, בשיעורים, בשמחויות הקטנות. בשביל רבקה, דווקא עכשיו חזרה משמעות לחיים.

העשור האחרון, מאז שיעל סיימה אוניברסיטה והתחתנה, היה לרבקה מטושטש. יעל כמעט ולא הגיעה, תמיד עסוקה. רבקה התגעגעה לא/ותם ימים בהם יעל הייתה חוזרת מבית ספר, מתיישבת במטבח לצד רבקה, רגליים מקופלות, כוס תה-נענע-מיוחד, ומספרת על היום.

את נטע ילדה רבקה צעירה, רק בת תשע-עשרה. נישואים בחיפזון שלא הביאו אושר. אחרי שנה נפרדה מהאבא, ויעל נותרה כזכר מיטושטש לנעורֵי לתשוקה שרק פעם חוותה בחייה. כשיעל הייתה בת שנתיים, אמה של רבקה חלתה, ושנים רבות נאבקה רבקה בין טיפול בילדה קטנה לאמא שוכבת שאיבדה זיכרונה לאיטה. מראה-עצמי הביטה בה רק מדי פעם אפילו יפה לא יצאה. אבל חוט הסנטר, האף משהו זכר בו.

מה שרק רמז אצל רבקה, הפך ביופי של יעל. רבקה הייתה מאושרת בשביל הבת-היפה הזאת. עשתה הכל כדי שתצליחשלחה אותה לבית ספר למחול, למוזיקה, לאנגלית ולצרפתית. בסוף, יכלה להגיד בכנות: גידלתי אותה למופת. הפריע רק דבר אחד: יעל תמיד התעקשה, אף פעם לא נתנה שיפגעו בה. הדרישות שלה קיבלו תמיד עדיפות, גם אם היה צריך להדק את החגורה.

אמא, חייבת את הנעליים האלו. מבינה? בלי זה לא אוכל ללכת לראיון הראשון שלי. צריכה להיראות מושלם!

רבקה שלפה חסכונות מהחופשה כדי לקנות לבת.

החתונה עם עידו הייתה פסגת המאמץ. רבקה בכתה דמעות של אושר, רואה את בתה צועדת אל החופה באולם הכי יוקרתי בתל אביב. עם עידו, לא ידעה, היה משהו שהעיק, אבל סמכה על יעל שאמרה לה:

אמא, זה לא רק אהבה. יש כאן הסכם. וזה הכי נכון. הסכמים כאלה מאריכים ימים.

באמת?

כן!

ומה בהסכם, ילדה שלי?

אנחנו שותפים מלאים. ממילא, אחרי החתונה. על מה שהיה לו קודם, אני לא מתערבת. ומה שאני צריכה להוליד לו בן, אז ההסכם מתעדכן לטובתי.

זה מוזר…

אבל זה הכי נכון, אמא. הזמנים משתנים.

אני רק רוצה שתהיי מאושרת.

אהיה!

על זה לא דיברו יותר. יעל שקעה בעסקים שעידו ניהל לה, ובמאמצים לא קלים לבריאות כדי לממש את עיקר ההסכם.

הולדת נטע הפתיעה את יעל.

ומה שווים כל המחקרים החדשים? קיפלה שמיכה כחולה שקנתה מתוך ודאות שיהיה בן. שלוש פעמים אמרו לי בן! רואה אותה נראית לך בן?

ילדה זו לא ברכה?

ברור, אמא! זו פשוט לא הייתה הציפייה. בגלל זה אני מתוסכלת. והזמן…

גם בן יהיה. מעט סבלנות, יעל.

מקווה…

ובריאותה הוסיפה להיות איתנה כמו פעם. עוד ועוד רופאים, עוד ועוד טיפולים, והזמן עבר, אבל בן לא בא. אחרי עוד כישלון, חזרה לידי רבקה.

אולי במקום לרדוף אחרי עוד ילד, תתמקדי בזאת שכבר יש לך?

אמא!

מה אמרתי? נטע שלך בת חמש, ילדה מיוחדת. מי אמר שאבא אוהב רק בנים? את הרי חכמה! תעדכני את ההסכם.

יעל שקלה זאת. דברי אמא נגעו בליבה.

אז נטע חייבת להיות בבית.

יעל…

לא מתווכחים, אמא. היא יותר מדי אצלך.

אבל היא רגילה אלי!

מי אמר שתצטרך להתרגל אחרת? יעל דפדפה במחברת הציורים של נטע. מציירת יפה. נקשר לה מורה לאמנות.

כבר שנה אצל מורה לאמנות… רבקה כמעט דמעה.

אמא, אל תעשי דרמה. תמשיכי להיות איתה. לא אקח מטפלת מחוץ למשפחה כשיש סבתא. יהיה לה נהג, כל מה שצריך. ואולי תעברי אלינו? הבית ענק.

לא, יקירתי. זו לא הדרך. אבל אני רוצה להמשיך לבלות איתה.

המציאות עשתה סדר משלה. החום הראשון שנטע קיבלה בבית, החזיר את רבקה מיד אליהם.

אמא, פה הכי נוח המקום, הילדה, ואת רגועה.

רבקה השקיפה על החדר בו התמקמה, וקבלה באי רצון.

נטע לידי…

רבקה התמקד בנטע. ראתה, כמובן, שהקשר בין יעל לעידו הולך ומתרופף, אבל לא התערבה. קטנה-קצת-פרועה נטע התרוצצה ברחבי הבית המרווח.

סבתא, פה הרבה יותר מקום! נטע הסתובבה בסלון. אפשר כלב?

לא יודעת, מתוקה. תשאלי אותם.

למה, סבתא? זה לא גם הבית שלך?

לא, יעלי. זה של אמא ואבא. שלי דירה קטנה, שם אני מחליטה. פה לא.

גם לא לאסור?

תלוי במה. חלב על השולחן או בלגן אולי. כלב אין לי מילה.

ברור!

נטע התישבה על הרצפה. רבקה זיהתה את ההבעה ככה נראתה יעל כשהחליטה לפתור בעיה. בדרך כלל, הדרך של נטע הייתה עוברת, בסוף, כמו שרצתה.

אדבר עם אבא!

באותו ערב, רגע לפני ארוחת ערב, פתחה נטע את דלת חדר העבודה של אביה:

אתה אוהב אותי?

עידו נבהל: הילדה הקטנה הזו לא הייתה לו מוכרת. היה איתה מעט, רק “שלום, חמודה”. לבקשות סבתא איתה, רק הנהן, שוכח מיד. עכשיו ענתה לו בשאלה לא צפויה.

ברור. כל הורה אוהב את ילדיו.

לא כל ההורים. אתה אוהב אותי?

מה את רוצה? בובה חדשה?

לא! אני רוצה כלב!

רובוט?

גבותיה התרוממו קלות:

למה רובוט? אני רוצה כלב אמיתי!

עידו הסיר משקפיים, עצם עיניים:

כלב גדול?

לא חייב גדול. חשוב שתהיה כלבה טובה.

כשתבחרי, תגידי לי. יהיה לך כלב.

יעל לא התלהבה מהרעיון. ויכוח קשה נשמע מאחורי דלת סגורה, מבלי לדעת שנטע מאזינה ליד הדלת.

זה לא משחק. אי אפשר להיכנע לכל דרישה. כלב חי, מישהו צריך לטפל.

יש את אמא שלך, את העוזרת. שלמי. העיקר שהבת תהיה מרוצה. איפה שיש ילדה, יש מקום לכלב.

ומה עם וטרינר, חיסונים, טיולים?

חסרות מרפאות? פתחי משלך, מה הבעיה.

זו לא גחמה, זו אחריות.

ומה רע שילד מקבל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה?

יעל השתתקה. נטע התרחקה בשקט מהדלת. כלב יהיה לה, כבר היה ברור.

לאחר יומיים קיבלה נטע ספיץ קטן. שבוע אחרי יום הולדתה, חזרו נטע ורבקה יחד לדירה של הסבתא. יעל שתקה, שתתה בבוקר קפה שחור חזק ויצאה ליום מלא. לא דיברה עם אמא או נטע.

סבתא, מה קרה לאמא?

לא יכולה להסביר כרגע. אחר כך תספר לך בעצמה. רבקה ליטפה את נכדתה ואת הכלב.

למה שוב נעבור לדירה שלך? זה רק לשניים־שלושה ימים?

לא, מתוקה. הפעם לזמן ארוך…

רבקה בעצמה לא הבינה. כשיעל, מיד אחרי מסיבת יום ההולדת, נכנסה עם מזוודה לחדרה, הבינה משהו לא טוב קורה.

תארזי, אמא. עוברים. תארזי גם את הדברים של נטע. אין לי זמן.

רבקה לא שאלה, ראו את העיניים של יעל.

בערב, את כוס התה הרגילה של יעל, הניחה על השולחן:

אל תשאלי, אמא. אנחנו מתגרשים.

רבקה נדהמה. דלת החדר של נטע הייתה סגורה, הילדה ראתה סרט.

יש לו מישהי אחרת. וגם ילד…

יעל הסתירה פניה בברכיים, רבקה התקרבה בהיסוס, אך אז ראתה שיעל דווקא צוחקת.

חשבתי שאת בוכה…

לא תזכי לראות אותי נשברת. לא הצליח לי אז מה?…

למה עידו בחר להחליף משפחה לרבקה לא היה ברור, אך התגרש בלי לעשות בעיות. חצי שנה אחרי כן יעל עברה לשכנות רכשה דירה יפהפה בכפר סבא, ושוב חזרה להם שגרה שקטה, אחרת.

נטע הייתה עקשנית, הישגית, ידעה מה חשוב לה, וכל הבית התנהל לפי רצונה. יעל כמעט ויתרה, ממלאת כל גחמה.

ככה לא מחנכים ילדה, יעל.

אמא, מה אכפת לך? ילדה חכמה, יודעת להשיג את שלה זה מה שחשוב היום.

אני לא חושבת כמוך. מפחיד אותי בשבילה.

אותי לא. לו הייתי קודם כל חושבת על עצמי, אולי עדיין הייתי נשואה לעידו. אבל חשבתי על אחרים. טעות…

הטעות היא כשאת לא רואה את הילדה שלך! רבקה הרימה קול. לה יש רק אותך!

יש לה אותך.

וטוב שכך… אבל את חסרה לה!

למה? ממילא, עושה מה שהיא רוצה, אותך שומעת.

זה כי אני אומרת לה “לא” כשצריך. ואת רק נותנת עוד.

רוצה שתדע כשרוצה משהו באמת, תוכל להשיג.

רבקה נאנחה. ויתרה. ניסיונה להשפיע אבוד.

יעל הייתה עסוקה מאוד. לעיתים לקחה את נטע לקניות.

צריכה להיראות נפלא. היופי לא בירושה, אבל פרטי לבוש והאיפור יעשו את ההבדל. תלמדי.

פה הקשיבה נטע לאמא. יעל ידעה לבחור בגדים. מאוד מהר, המלתחה של יעל הפכה לשטח “ציד” קבוע בשביל בתה.

זה, זה, ואולי זה. השאר אל תגעי בו לא בשבילך. החליטה בכל תלבושת.

חברותיה של נטע קינאו בתיק האיפור. לא הבינו איך אמא קונה לה כאלה דברים יקרים.

העור שלך חשוב. אל תתני לעצמך סתם למרוח איפור זול. יעל זרקה מסקרה פשוטה שקיבלה מחברה.

קיבלתי במתנה.

לא כל מתנה חייבת להישאר. תודי ותזרקי. תעריכי את עצמך, נטע.

רבקה ראתה הכל, כבר בלי לנסות להשפיע. לרכך את הטבע של נכדתה לא הצליחה. סיימה תיכון, נרשמה לאותו מסלול לימודים של אמא וסבתא. נשאבה כולה לחיים הסטודנטיאליים.

אחר כך, יום אחד…

מתחתנת? עם מי? היד רעדה, הכוס החליקה והתרסקה בכיור.

יובל בן-דוד… שרה נטע והתיישבה בספה. אבל בכלל, יובל! שלי!

מי הוא יובל?

מרצה. לא שלי! סתם באוניברסיטה.

והוא…

לא זקן בכלל. דווקא צעיר ונחמד.

שרבקה גילתה שיובל נשוי, זה היה בזכות יעל.

איך… אחזה בראשה. וככה את מדברת?

למה שאדאג לאשתו, או לילד שלו? אמא, מה שמעניין אותי זו נטע! והיא רוצה אותו.

אי אפשר… לגזול אבא מביתו!

מה את מבינה. את מאמינה שאפשר לקחת גבר אם לא רוצה? זה בחירה שלו.

ואני חוששת לאושרה של נכדתי! סיננה רבקה והשליכה את הכוסית.

החתונה הייתה עצובה. ההורים של יובל לא באו, גם עידו, שחי כבר בירושלים, לא הגיע, רק דאג לדירה חדשה. יעל ריהטה את הדירה בלי לשאול את נטע.

אמא, תראי! שמלה חלומית! רוצה אותה! סובבה נטע את עצמה מול המראה.

היא נקראת “שמלת פיה”.

ממש סימן, נטע. זוכרת שתמיד חלמת להיות פיה?

עכשיו אני אהיה! לי יהיה סיפור מהסרטים! הכול אצליח!

יעל לטשה מבטה בתחרה הדקה, לוחצת אותה ביד רועדת.

רבקה עמדה בצהריים בכניסה לרישום, קראה מונית והלכה לביתה.

לא מרגישה טוב, לא רוצה להפריע בשמחה.

נשקה לנכדתה, עלתה למונית, הביטה אחורה ראתה את נטע מדלגת ליד בעלה, אוחזת יונה בידה, מחכה לאות לשחררה. לפתע רעד הלב של רבקה; הילדה נראתה כשם אותה יונה לבנה רועדת, החולמת להימלט מהאצבעות האוחזות בה.

מה אוכל, אלוהים… מה עכשיו? בלעה דמעות, התחזקה. תן לי כוח. אצטרך עוד.

נטע נפרדה מבעלה תוך פחות משנה, מיד אחרי לידת בתה. יובל עבר לאהובה החדשה מהכיתה של נטע. נטע ההרה קפצה לאוניברסיטה, תפסה את בעלה עם אותה אשה, חייכה בעצב, טרקה דלת.

מה קרה, נטע?

הגיע הזמן להדביר. סיננה בדרכה החוצה, מלא ג’וקים…

לקחה את הטפסים, התקשרה לאביה.

עכשיו נבהלת? יעל גערה. ניסית להעמיד אותו במקום?

למה לי, אמא? נטע ענתה קור, מסדרת בגדי בתה.

כי זו שלך. כך נכון.

נכון? מה זה נכון? חשבתי תמיד יהיה כפי שאני רוצה. לא הבנתי, שגם למישהו אחר יש רצונות…

על מה את מדברת?

על מי שהייתה לפני. גם היא רצתה אהבה, רצתה אבא לילד… אז באה פיה כמוני, לקחה הכול. ועכשיו, גם ממני לקחו…

שטויות את מדברת. לא מאמינה שתתנהגי ככה.

אמא, את לא הבנת. אני כבר לא ילדה. הפיה התבגרה, כנפיה לא סוחבות.

יעל עוד ניסתה לומר משהו, אבל נטע כבר לא הקשיבה. היה לה לחשוב איך להתקדם.

רבקה ארזה בשקט, נשקה לנינה בזמן ששיחקה.

לא לדאוג, מתוקה. אמא שלך חזקה. נעבור גם את זה…

יעל לא נסעה איתן. רבקה השאירה לה מפתחות, ביקשה תשגיח על הצמחים, ויתרה במהרה.

לא משנה. תשמרי על עצמך.

כמה שנים אחר כך, הלכה אישה צעירה בשבילי גן ציבורי ותינוקת רצה סביבה, לפעמים אוחזת ביד, מספרת משהו.

תראי מה הכנו בגן! הילדה שלפה מהתיק שרצועה של כוכב מאלומיניום ממורטט. אוי, התעקם…

מה זה, מיקה?

שרביט קסמים! כמו לפיות בסיפורים. רק… קצת עקום.

אז מה? נטע ישרה את הכוכב ונפנפה בשרביט. רואה? עובד! לא נורא.

איך את יודעת? מה ביקשת?

שכלנו יהיה טוב! וכולם יהיו בריאים!

לא עובד… מיקה השפילה ראשה. סבתא עדיין בבית חולים.

ממש לא. כבר חזרה הביתה.

באמת? קפצה הילדה.

כן. כשתבואי איתי, תפגשי אותה.

תני לי! עכשיו תורי. שלפה מיקה את השרביט ואמרה לחש.

מה בקשת?

לא אומר!

זה לא הוגן! נטע צחקה, מחליקה תלתל מתחת לכובע הילדה.

טוב, רק אחד אגלה. שכולנו נהיה יחד.

על סבתא חשבת?

הילדה הנהנה בשקט.

זה לא בידיי להבטיח, אני לא פיה אמיתית. אפשר רק לאהוב כל עוד אפשר. גם כשלא פיזית יחד בלב אנחנו יחד, נכון?

מיקה הנהנה והרימה שוב את השרביט.

אז אבקש מחדש, טוב?

הכול מותר.

שאמא של סבתא תחלים ונהיה כולנו יחד הרבה זמן. אפשר, אמא?

נטע קמה וליטפה את השמלה.

אפשר ורצוי! זו המשאלה הכי נכונה שיש! בואי נראה את השרביט לסבתא, אולי גם לה יש בקשה קסומה. היא הרי הפיה האמיתית של כולנו.

באמת?

אין ספק. הכי טובה בעולם.