וכשאני אהיה גדולה אני אהיה פֵיָה!
נוגה, למה דווקא פֵיָה?
כי ככה אני רוצה!
נוגה קפצה מידי אמא שלה, שקיבלה יחד איתה ברכות ליום ההולדת החמישי, ופרשה את שמלת הטול.
אמא, כל הפיות יפות וחכמות! והן גם יודעות הכול! גם אני אוכל!
בטח, תצליחי! ענתה יעל, והתכופפה כדי לחבק את הבת שלה, אבל נוגה התרחקה בקפיצה קטנה.
ומה עם העוגה?
תכף! לכי תשחקי עם הילדים בינתיים, אני אקרא לך.
טוב!
יעל הביטה בתלתלים של בתה הקופצים על הכתפיים, שניסתה לסדר להם צורה בבוקר, וחייכה.
איזה אופי יש לה! וחכמה! מי בכלל מנסח ככה מחשבות בגיל כזה? ‘הכול אוכל’…
העיקר לא לשבור בה את האמונה הזאת בעצמה! אמרה תמר, החברה הטובה של יעל, והנהנה. יש הורים ששומעים כאלה משפטים מידי ילדים ומיד מתחילים להטיף על מציאות, קושי ודרך ארוכה. אבל צריך פשוט להאמין בילד, וככה הוא מגיע לכל מקום. אני יודעת כשעמית שלי הגיעה לסדנת הדוגמנות…
כן, כן, עמית היא נס! עזרו לי עם העוגה, כבר הגיע הזמן. יעל סובבה בעקב ונכנסה למטבח.
הבית הגדול התמלא בקולות הילדים. הרצפה הייתה זרועה קונפטי צבעוני ושאריות של בלונים שהתפוצצו. זר צבעונים מפוזר הושלך לפינה ויעל, שעברה לידו, קימטה את מצחה. את הפרחים האלו שלחה אמא שלה, רונית, לברך את הנכדה. עכשיו גרה כאן, אבל בשנים קודמות רונית לא הרבתה לבוא לביקור, והעדיפה לראות את נוגה בביתה.
לא נוח לי כל כך אצלך, יעל. מה אני אשבור משהו? הכל פה יוקרתי מדי…
אמא, מספיק! אמרה לה יעל. יוקרתי, אבל במסגרת היכולות שלנו! שאול עובד סביב השעון, גם אני, מגיע לנו לפנק את עצמנו.
ובכל זאת, אלא הכי נעים לי אצלי.
בסדר, העיקר שנוגה שמחה.
רונית שמרה על נכדתה מהיום שבו נולדה.
אין לי זמן, אמא יעל מיהרה לשים אייליינר מול הראי לפני העבודה אם אעצור עכשיו אשכח את כל מה שעשיתי בחמש השנים האחרונות. זה מרוץ, ואני דואגת לעתיד של נוגה.
ומה עם זה שנוגה צריכה אותך לידה כשהיא קטנה כזו?
אמא, אל תתחילי! אני יודעת מה אני עושה! מי עוד ידאג לה?
ושאול?
אמא, די כבר. ברור שגם הוא, בתור אבא, אבל הוא גבר. ומה יהיה אם יתאהב במישהי אחרת ויעזוב? את יודעת כמה זה יכול לקרות בימינו?
איזה מחשבות יש לך, ילדה… מישהו אחר כבר?
איך אני אדע?! אין לי כוח לבדוק. מאז ההיריון נעלמת מהעולם, עכשיו צריך להדביק פערים ואת תעזרי לי, נכון?
כמובן! רונית חייכה כשהביטה על נוגה המנומנמת במיטה. כמה קטנה היא… את הייתי גדולה יותר.
אז מה הבעיה? תגדל!
נוגה גדלה חלשה וחולה הרבה, מצוננת כל פעם מחדש. רונית כבר לא נבהלה פשוט הרימה טלפון לרופאת הילדים. ליעל לא היה פנאי לטפל בכל הדברים האלו.
אמא, אין לה חום מטורף תני תרופה, אני בישיבת זום.
נוגה חיבקה בחוזקה את סבתא ולחשה בבכי.
הכול יהיה בסדר, מתוקה. אני אכין לך מיץ, תנים תנומה, ואחר כך נקרא סיפור.
על הפֵיָה?
למה לא, אם תרצי.
כן!
את הספר המאוייר קיבל נוגה מאבא שבא במיוחד עם משלוח מלונדון.
אבל זה באנגלית! רונית הפכה עמודים.
מה הבעיה? שתתחיל להתרגל לשפה שניה. את מרצה לאנגלית, לא תסתדרי עם ספר לילדים?
אצלי לא בעיה… אבל נצטרך קצת להתחיל עם נוגה ללמוד מוקדם מה שתכננתי.
רונית העבירה את כל עולמה לנכדה: הלימודים שלה, שמחות קטנות וצרות פחותות ומצאה טעם חדש לחייה.
עשר השנים האחרונות, מאז שיעל התחתנה, עברו על רונית בערפל של בדידות. יעל עבדה כל הזמן, כך שכמעט לא נפגשו. רונית נזכרה בנוסטלגיה בימים שניהלה שיחות עומק עם בתה על ספה קטנה במטבח, קלה שמונחת ליד קפה נענע שלה. כל חייה סבבו סביב יעל.
היא ילדה את יעל בגיל תשע-עשרה, נישואיה לחבר לספסל הלימודים לא שפרו על אף אחד. שנה אחרי נולדה יעל ואמא של רונית חלתה והפכה לסיעודית שנים ארוכות.
היופי של רונית היה שגרתי. אבל אצל יעל הוא הפך בולט. רונית רכנה עליה בחיוך. הצלחת! ואיך הצלחת! הכל עשתה למענה בלט, פסנתר, לימודי שפות. בסוף התיכון אמרה רונית לעצמה בביטחון: זו הבת הכי מטופחת שאי פעם יכלתי לגדל.
אבל יעל הייתה גם עקשנית ולא סבלה העלבות. הרצון שלה תמיד בראש.
אמא, אני חייבת את הנעליים האלו. אני לא אלך לראיון ראשון עם מה שיש.
רונית הוציאה את כספי החופשה ושמה בידה. העיקר שלה יהיה טוב.
החתונה של יעל ושאול הייתה שיא ההשקעה שלה. רונית דמעה בשקט כשראתה את בת הדורכת עם חתנה באולם הכי יוקרתי בגבעתיים. שאול לא ממש דיבר לליבה מההתחלה. אולי כי תמיד היה טיפוס מהסוג שמלא בעצמו, אבל יעל הרגיעה:
אמא, זה לא רק עניין של רגשות, יש פה גם הסכם, וזה חשוב. נישואין עם הסכמות הרבה יותר יציבים.
באמת?
כן.
מה הסכמתם?
שאנחנו שותפים שווים מהחתונה. לא נוגעת בנכסים שלו מלפניי. ממני נדרש רק דבר קטן.
מה?
להביא לו בן. אם יהיה בן, ההסכם משתנה לטובתי.
זה מוזר…
ככה זה היום, אמא. העולם משתנה.
הכי חשוב לי שתהיי מאושרת.
אני אהיה!
לא דיברו על זה עוד. יעל נשאבה לעסק ששאול פתח לה וקיוותה להגשים את ההסכם.
הולדת נוגה הפתיעה את יעל.
איך מאמינים לכל בדיקות הסקירה וכל השטויות! שלוש פעמים אמרו לי בן! איפה הוא? דומה לך בן?
נו, לא רע ילדה!
ברור שלא רע! פשוט… זה לא מה שציפיתי, ואני קצת עצבנית…
גם בן יבוא, יעל.
נקווה…
אבל למרות המאמצים, זה לא קרה. יעל קפצה בין רופאים בתל אביב ורמת גן ללא תוצאה של ממש.
לא יודעת מה לעשות עוד, אמא. ניסיתי הכל.
אולי פשוט תתמקדי במה שיש נוגה שלך.
אמא!
רק אומרת… כוח בת ארבע-חמש, מדהימה. ולמי אמר שאבא אוהב רק בנים? את חכמה! תשני את ההסכם שלכן.
יעל עצרה לחשוב.
אז נוגה צריכה להיות בבית.
יעל…
לא מתווכחת. היא הרבה יותר מדי אצלך.
אבל היא רגילה אליי!
מי אמר שתצטרכי להיפרד? יעל דפדפה באלבום ציורים של נוגה, יפה לה, צריך סדנה עם מורה אומנויות.
היא כבר לומדת עם מדריכה. שנה שלמה… רונית כמעט בכתה.
אמא, אל תעשי דרמה. את תמשיכי להיות איתה, לא אשכור בייביסיטר כשיש סבתא. יהיה נהג, כל מה שצריך. אולי תעברי לגור איתנו? יש מקום.
לא, רונית נענעה בראשה. אני אשאר בדירה שלי, רוצה להמשיך לראות אותה הרבה.
החיים עשו סידורים משלהם. בניסיון הראשון נוגה חלתה מיד אז רונית עברה אליהם, לפחות זמנית.
יש כאן את כל התנאים… הרבה מקום הילדה קרובה, ואת לא בלחץ.
רונית הבחינה שוב ושוב ביחסים בין שאול ויעל יותר אדישות וקור מרגשות, אבל שמרה את דעתה לעצמה. נוגה התרוצצה בבית הגדול.
סבתא, יש פה הרבה יותר מקום! עכשיו אפשר כלב?
לא יודעת, מתוקה, תשאלי את ההורים.
ולמה לא אותך? זה לא הבית שלך?
לא, זה של אמא ואבא. לי יש דירה משלי.
אז את גם לא יכולה להגביל?
תלוי במה… חלב על השולחן כן, כלב לא.
הבנתי!
נוגה התיישבה על הרצפה. רונית נבהלה היה לה פרצוף כמו ליעל כשחשבה על פתרון מסובך כלשהו, וזה תמיד נגמר בזה שרצונה יתקבל.
אני אדבר עם אבא! אמרה וקפצה לקום.
בערב נכנסה למשרד של שאול בלי לדפוק:
אתה אוהב אותי?
שאול התבלבל. הוא לא היה רגיל לשיחות כאלו עם הבת שלו.
ברור. הורים אוהבים את הילדים שלהם.
לא רוצה כל ההורים אותך.
מה את רוצה? צעצוע?
לא! אני רוצה כלב!
רובוט?
גבות של נוגה התרוממו:
למה רובוט?! אני רוצה כלב אמיתי!
שאול עצם עיניים, הוריד משקפיים ושפשף גשר האף.
כלב גדול?
לא חייב. שיהיה טוב.
תבחרי לך יהיה כלב.
יעל לא הסכימה. היה ויכוח ארוך. נוגה האזינה להם בחשאי.
זה לא צעצוע. כלב זו אחריות…
יש את אמך, עוזרת בית, נוסיף כסף. למה לא? איפה שיש ילדה יהיה גם מקום לכלב.
ומה עם טיפול, עם וטרינר, עם תערוכות?
יש עשרות מרפאות בעיר. תיקחו כלב עמותה, פחות כאב ראש. מה עוד את רוצה ממני? אני לא רואה אותה כמעט. בקשה כל כך קטנה תתני לה.
זה לא קטן, זו אחריות ולקבל הכול בלי גבול.
ומה רע בזה? שמגיעה לילדה שלי? למה לא שתקבל מה שתרצה?
יעל השתתקה. נוגה התרחקה מהדלת. יהיה לה כלב זה ברור.
בפועל, פומרניאן הגיע אל נוגה אחרי ימים ספורים. חודשיים לאחר יום ההולדת, חזרו עם רונית לדירה של הסבתא. יעל שתקה, קפה חזק בבוקר, יוצאת לעבודה, להכול לא דיברה. רונית דאגה לשקט ששרר.
סבתא, מה איתה?
אני לא יכולה לספר עכשיו. אמא תסביר לך בזמן שלה.
אבל למה עברנו אלייך שוב? רק לכמה ימים?
לא, מתוקה, כנראה לתקופה ארוכה…
רונית בעצמה לא הבינה. יעל הופיעה יום אחד אחרי המסיבה של נוגה, הוציאה מזוודה מהארון, הניחה אותה באמצע החדר.
תארזי, אמא. נוסעות. וגם את הדברים של נוגה. אין לי זמן.
רונית הסתכלה בעיניים של יעל, ויתרה, והחלה לארוז.
בערב, עם התה, ניסתה רונית לתפוס את מבטה של יעל המזילה דמעות.
אל תשאלי, אמא. אנחנו מתגרשות.
רונית נאנחה.
יש לו מישהי אחרת. וגם ילד…
יעל גיחכה. ניסתה רונית לנחם אבל למראה הבת הצוחקת נעצרה.
הגירושין היו שקטים. חצי שנה אחרי, עברה יעל דירה משלה בסמוך. החיים חזרו למסלול. נוגה גדלה חכמה, דעתנית, דעתה קובעת. יעל מוותרת על הכול ומפנקת. רונית ניסתה לפעמים למתן.
לא נכון ככה, יעל.
מה את רוצה? שתצא ילדה שיודעת להשיג את שלה, זה מה שצריך היום! לחשוב על עצמך.
מפחיד אותי.
אותי לא. ואם לא מקבלת מה שרוצה? היא תשיג, היא לא טיפשה.
אבל העולם לא תמיד עובד ככה. יש דברים חיצוניים…
תודה, אמא! לא רוצה שגם היא תלמד את זה.
רונית נאנחה. ויכוחים לא עזרו. גם לנוגה לא היה ערך לדבריה. נוגה עושה כרצונה, יעל תומכת, וסבתא תמיד אוהבת.
יעל שקועה בקריירה, לפעמים לוקחת את נוגה לקניות.
את חייבת להיות יפה! למרות שהיופי אצלך אחר משלי, עם בגדים ואיפור נכון תראי טוב.
את זה נוגה אימצה. הארון של אמא הפך לאוצר בלום, יעל ממיינת עבורה מה מותר ומה לא. בנות מהכיתה קינאו בציוד האיפור.
עור זו השקעה. תתיחסי אליו יפה זה ישתלם.
רונית ראתה וזה כואב אבל הפסיקה לנסות להתערב. נוגה סיימה תיכון, התקבלה לאוניברסיטת תל אביב, אותו תחום כמו אמא וסבתא. שקעה בסחרור חיים סטודנטיאלי ורונית בקושי ראתה אותן.
את מתחתנת? עם מי? ידיה רעדו, כוס נשברה לרסיסים.
דניאל מושיוב… נוגה שרה וטיפסה על הספה. דני שלי!
מי הוא, נוגה?
מרצה. לא שלי! הוא באוניברסיטה, לא שלי.
הוא…
לא זקן, אמא! צעיר.
אך רונית גילתה מדיע יעל שדניאל נשוי.
ואיך ככה מדברים על זה?
למה שאדאג לאשתו? שידאגו לעצמן! אני דואגת לנוגה, והיא רוצה אותו.
ריבונו של עולם, איפה טעיתי. אסור לנתץ משפחה!
מה זאת אומרת ‘לנתץ’? הוא אדם עצמאי. תדאגי לנוגה, לנכדה שלך!
והאם יגיע האושר?
החתונה הייתה דלה. הוריו של דניאל לא באו, שאול שלח דירה חדשה כמתנה ונעלם מהתמונה. יעל עיצבה לדירה ריהוט מבלי לשאול.
תראי את השמלה! צהלה נוגה אני רוצה אותה!
היא נקראת “פֵיָה”, אמרה ליועצת בחנות הכלות.
ממש סימן… מאז ילדותך רצית להיות פֵיָה.
נכון! עכשיו אני אהיה! חיים של אגדה!
הכול יהיה… יעל מששה בשולי השמלה.
רונית עזבה את החתונה אחרי הטקס. לא מרגישה טוב, לא להפריע…
בדרך עצרה והביטה. נוגה רקדה עם בעלה, מחכה לאות כדי לשחרר יונה. רונית רעדה. הבינה פתאום הנכדה שלה כמו היונה, והיא רק רוצה לעוף.
מה אעשה, אלוהים… תן לי כוח, איה צורך בו…
תוך פחות משנה נפרדה מנוגה מבעלה. אחרי לידת בתם, כאשר הגיעה לאוניברסיטה לסדר טפסים, תפסה את דניאל עם סטודנטית אחרת. שקטה יצאה והטיחה את הדלת בכעס.
מה קרה?
הגיע זמן הדברה… יש ג’וק…
פנתה לאביה.
נכנעת ובורחת? יעל גערה.
ולמה לתקן אותו? הכל שלו?
ומה נכון? אולי טובה היא למי שפוגע? לא חשבתי על מי היה לפני…. אולי גם היא רצתה אבא לילד שלה, אהבה, ואני קסומה החלטתי שלוקחת, ועכשיו מישהי לוקחת ממני… יפה מאוד.
כל שטות! לא מאמינה שתגיבי כמו ילדה.
אני כבר לא ילדה, אמא. נגמרו הכנפיים. הפֵיָה בגרה.
יעל דיברה עוד. נוגה כבר לא שמעה. צריך להחליט איך ממשיכים.
רונית ארזה־בכתה והשגיחה על הנינה.
הכול בסדר, מאמי. אמא שלך חזקה. נתגבר…
יעל לא עברה לגור עם נוגה. רונית נתנה מפתחות דירתה לבת וביקשה תשמור על העציצים.
לא חשוב. תשמור על עצמך.
שנים חלפו. בגן הציבורי הלכה אישה צעירה. ילדה רצה וקפצה, נכדתה הייתה דומה לה להפליא.
תראי מה הכנתי בגן! הקטנה חיטטה בתיק ושלפה שרביט עם כוכב מכסף מעוך. אוייש, התקמט.
מה זה, ליאן?
שרביט קסמים! ממש כמו פֵיָה… רק קצת עקום.
נו ואכפת לך? נוגה סידרה ונהרה בשרביט רואה? עובד!
איך את יודעת שעובד? מה איחלת?
שכולנו נהיה מאושרים ובריאים!
לא עובד… סבתא בבית חולים.
זהו, לא! היא כבר בבית.
באמת? קפצה הילדה.
באמת. תיכף תראי.
תני לי! עכשיו אני! שלפה בידה, נופפה ולחשה משהו.
מה איחלת?
לא אומרת!
זה לא הוגן! נוגה צחקה וסידרה לתינוקת את התלתלים מתחת לכובע.
טוב, אגלה אחד. אני רוצה שנהיה יחד תמיד.
ליאן… על סבתא?
הילדה הנהנה.
אני לא מבטיחה, אני רק קצת פֵיָה… יש דברים שלא תלויים בנו. אבל נאהב גם מרחוק. נכון?
ליאן הרימה את השרביט.
אז משאלת אמת: שסבתא תבריא ונחיה יחד הרבה שנים. טוב, אמא?
נוגה התרוממה ולחשה:
הכי משאלה נכונה. בואי נלך לספר לסבתא גם לה מגיע להגשים חלום. היא הפֵיָה הכי אמיתית.
באמת?
ברור! הכי בעולם!
