נעם, זה אתה שארגנת את החצר? יערה נגעה בכתפו של בנה.
הנער נרתע והסיר את האוזניות. מפלצות המשיכו להילחם מאחורי מסך המחשב, אך נעם כבר לא הביט בהן.
מה יש, אמא?
אני שואלת, ממתי חזרת מבית הספר?
הרגע.
אז מי סידר את החצר?
מניין לי לדעת? אולי גילי?
יערה חייכה. בתה בת השלוש, אמנם הייתה ילדה קטנה עם ראש גדול, אך סידור החצר לא הייתה בדיוק משימה ברמתה עדיין.
מצחיק!
אז אולי זה הדיבוק…
בטח! ברור שזה הדיבוק! אתה פטפטן… עדיף שתלך להביא את גילי מסבתא. היא בטח נתקעה שם. אני בינתיים אכין ארוחת ערב. אתה רעב?
מאוד! אכלתי לחמניות עם חברים בהפסקה השנייה, אבל זה היה מזמן. אמא, מתי כבר נתחיל ללמוד בבוקר ולא בצהריים?
לא יודעת, חמוד. לא מדברים על זה בבית הספר, יש עומס כיתות.
טוב, לפחות אפשר לישון בבוקר. כמו תמיד, נעם חיפש את החיובי.
יערה נשקה לראשו, צבטה לו באוזן כשהתחמק מהחיבוק והלכה למטבח.
ילדים…
שלוש עשרה. כבר רואה עצמו כגדול, אבל עדיין… נתקף כל פעם שהשפתיים שלי נוגעות בשערו הכהה והקשה, בדיוק כמו של אביו.
הילדים שלי שונים כל כך זה מזו. נעם כהה שיער, עיניים כחולות, גבוה, דומה לאיתמר, אבא שלו, באופן מדהים. לא רק במראה גם באופי, כבר רואים. עקשן, אחראי וטוב לב… אולי לא הוא סידר את החצר, אבל את הכלים שטף. הרצפה במטבח עדיין לחה מברק. איפה תמצאי כזה עוזר? רק אולי כשגילי תגדל.
גילי הייתה הנס בביתי. כמעט עשר שנים של המתנה, תקווה דקיקה, סיבוכים אחרי הלידה הראשונה שכמעט לקחו ממני את האפשרות לעוד ילדה. אבל קיבלנו אותה, את הבת שלי ושל איתמר. בהירה כקמומיל. תלתלים זהובים רכים כמשי, עיניים כחולות כמו לאחיה. כמו בי, ביערה, לקחה. מתפנקת, מתלטפת לאמא או לאחיה ושותקת.
גילי, מה את עושה?
וחיוך שלה, כל כך מאיר את הבית. אף אחד בעולם לא מחייך כמוה, זה בטוח. עכשיו כבר אף אחד…
החיוך הזה ממלא אותי שמחה וצועק ממש בלב הפגוע. כי החיוך שלה הוא החיוך של אבא שלה. איתמר. והוא כבר לא פה…
הכאב עולה בי. הייתי רוצה ליבב, לצעוק, אך אסור לי. הילדים לידי.
בעלי היה לוחם אש, מציל. הציל נפשות. כך הוא הציל משפחה שלמה: אבא, אמא ושלושה ילדים. חזר לאסוף את הסבתא שסירבה לברוח חיפשה את התרנגולות ולבסוף כבר היה מאוחר. כלוב אש נסגר עליה.
כשהרגשתי שמשהו לא בסדר איתו, זה הכה כמו חשמל. הלב קפץ. צעקתי חצי בוכה לסבתי, שבאה לעזור קצת עם התינוקת:
אמא, בבקשה קחי אותה! אני חייבת להתקשר!
ואז נסעתי כאחוזת אמוק לכיוון התחנה של איתמר, לא מרגישה את הלחות מבקבוק החלב שנשפך לי על החולצה, וידיים כואבות מהלחץ.
איך שרדתי? איך לא התמוטטתי?
הילדים סייעו. נעם לא עזב אותי לרגע.
נעם, בוא אני אשכיב אותך לישון! אמרה דינה, חמותי, שכבר רעדה מעייפות אך נשארה אתי. הכריחה אותי לאכול, שתתה לידי, הביאה את גילי להנקה.
אני עם אמא! הושיט את כף ידו ללחיי. סבתא, למה הידיים שלה קרות כל כך?
אני זוכרת הכל רק כמו חלום גרוע. כמו, איך אספתי חפצים, זרקתי צעצועים לתיקים בידיים רועדות.
אני לא יכולה להישאר פה יותר… כל שנייה אני מדמיינת שאיתמר דופק בדלת וצועק, כמו תמיד: הגעתי הביתה!
נכון, יערלי! עזבי. בואו אלי. נחיה שם, נמצא פתרון.
לא רוצה… גם שם הכל מזכיר אותו. זה כואב… אני אגור בבית של סבתא.
מה פתאום! לא גר שם אף אחד שנים! וזה מתאים עם ילדים קטנים?!
הכל בסדר. אסדר קצת. וחוץ מזה, את קרובה, אני לא יכולה בלעדייך.
בטח שאני אשאר. אתם כל מה שנשאר לי…
די, אמא. עוד נבכה, ויש לנו ים דברים לעשות. תשמרי על גילי. אחזור כשהגמרתי. צריך גם להאכיל את נעם, הוא לא אוכל כמעט. רק כשהוא יושב עם אמא. ואני בכלל לא רעבה.
אסור! דינה הוסיפה בנוקשות. את אמא! תהיי חזקה הילדים יהיו בסדר. אם תתמוטטי, מה יקרה להם? אני כבר לא צעירה ואין לי הרבה כוח. שמרי על עצמך!
החזקתי את ידיה ונשקתי להן, חזרתי לאריזות. לברוח! כמה שיותר רחוק! אושר אי אפשר להחזיר, והקירות האלה נחנקים מהזיכרון.
הבית של סבתא קיבל אותי בקור. באמת, עזבתי אותו, שכחתי ממנו. לא ביקרתי.
עברתי בין החדרים, מלטפת קירות מוכרים, מנקה אבק מארון רקום או מפה ישנה, פותחת חלון לרוח סתיו קלה וקרה.
אמא, קחי את הילדים. אני אטפל בבית ואז אגיע להניק.
בטוחה שתסתדרי?
בטח…
אבל לבד לא נותרתי. כעבור חצי שעה דפקה בדלת תמר, החברה הכי טובה מבית הספר.
אפילו לא אמרת שאת באה. גיבורה. איפה הסמרטוטים?
תמר תמיד הייתה אנרגטית. פטפטנית וצוחקת בלי סוף, אבל עבור החברות עוזרת עד תום.
שטפתי קצף סבון מהידיים, חיבקתי באופן מגושם.
היי…
היי! איפה הילדים?
אצל אמא שלי.
אחלה! קדימה, למה את עומדת? התכוונת לישון כאן הלילה?
כן. לא אצל אמא.
אז קדימה, לעבודה!
תמר כבר בוחרת מגבת ומתחילה לנקות.
תמר! נדהמתי.
מי, אני? בטח! ככה זה.
ומתי זה?
בפברואר. רק אל תתעוררבי. אני בהריון, לא חולה.
ממי?
את באמת לא יודעת?! תמר חייכה ונגבה חלון. איזה לכלוך!
עמית? אבל הוא בכלל…
נסע. אני חד הורית. נדבר על זה אחר כך, בסדר? אספר הכל, לא עכשיו.
יחזור?
עמית? לא. החליט שחשוב לו חירות… זה שלו. לי יהיה בן, אולי בת. לא גילו עדיין. מה זה משנה? זה התינוק שלי, יערה. שלי! תחשבי שלי!
ידעתי עד כמה זה חשוב לה. מבעלה הראשון נפרדה כי כולם אמרו שלא תוכל ללדת. כל המשפחה של הבעל שנאה אותה, ריחמו על הבעל.
בהתחלה בכתה, רצתה להצדיק את מתנת הלב. ואז נמאס לה ועזבה.
יותר טוב להתגרש אם אי אפשר להגן על האישה שלך.
הוא התחתן מיד, וגילה שהבעיה אצלו. הילדה חדשה לא בכתה, דרשה בדיקות והסדירה טיפול ותוך זמן מה נולד בן ואף בת.
תמר שמחה יחד. סלחה על הכל, אף הודתה, כי כך יכלה למצוא אושר מהריון זה, ואפילו עמית ברח מיד שבשרו לה, לא היה אכפת. היא מזמן לא אותה בחורה נבוכה.
עבדנו עד הערב. אבל היה שווה הבית כאילו התנשם, חלונות סדוקות רפרפו, קירות מלמלו, והכל שב לחיים.
תמר, עייפה אך מאושרת, התיישבה בשולחן וצפתה בי מכינה תה.
כמה מהר עובר הזמן
האם את זוכרת איך באנו הנה, לקחנו בורקסים חמים בורח, רצנו לנהר, בזמן שסבתא קראה:
שוב אתן?! תאכלו כבר כמו שצריך!
בחריקת רגליים הרמנו ידיים, צעקנו:
רק שעה!
ושטויות שעה זו נמתחה עד הערב כולו. וסבתא עבדה בגינה בערב, ואת העזרה שלנו קיבלה בשתיקה. כי מי תנהל משק כזה לבד? וסבתא הייתה חולבת ברפת.
חיינו אצל סבתא. המון עבודה, לא הייתה ברירה; לגדל אותי, לעזור לבנה בעיר עם משפחתו החדשה. אני הייתי הנכדה הבכורה. אמא שלי הלכה בלידה, אבא הסתגר באבל, נסע לעיר, לא נותר לסבתא אלא לגדל אותי. כשנולד בנה השני, לקחה אותי ונסע לעיר. היינו שם זמן קצר. מעולם לא הבנתי למה חזרנו הביתה, סבתא שותקת, מוחה דמעה, מלטפת אותי בראש.
כשמלאו לי שמונה עשרה, סבתא כבר לא יכלה. בדיוק התחלתי לצאת עם איתמר ולא הבחנתי בהידרדרות שלה. קלטתי רק בלילה ששמעתי גניחה.
סבתא, מה יש?
רק שלושה חודשים נשארו. הספקנו לומר כמה דברים, ברור שלא את הכל…
אבל סבתא הספיקה לעשות דבר אחד שאני מודה לה עד היום. קראה את דינה, אמא של איתמר, כשכבר שכבה במיטה, גירשה אותי מחוץ לחדר, דיברה ושמרה סוד. מאז הייתה לי אמא.
קראתי לה אמא עוד לפני החתונה.
מותר? שאלתי בחשש, נשמתי לרווחה כשקיבלה.
לא הייתי רגילה להיות גלויה עם אף אחד, חוץ מסבתא. ועכשיו היה עוד בן אדם אחד, שמביט בי כמעט כמו סבתא.
עם דינה מעולם לא רבתי, אפילו לא חשבתי על זה. למה? רק עזרה ודאגה קיבלתי ממנה. עצות היו תמיד ברוך, באהבה. למה לריב? כמה אנשים כאלה יש? לא הרבה, זה בטוח.
וכן למדתי שגם קרובי משפחה הם לא תמיד משפחה. אחרי שסבתא מתה, הופיעה בעיר קבוצה אבא, אשתו ואמא שלה.
בית נחמד, אפשר למכור ביוקר.
האישה הגבוהה, מעולם לא ראיתי אותה קודם, סקרה את הגינה.
מוזנח! אפשר להרוויח יותר אם תסדרו!
למה למכור?! התעוררתי רועדת.
שבוע אחרי הלוויה הייתי כמו בחלום. דינה ניסתה להאכיל, עשיתי דברים בבית ואז נעצרתי, מאזינה, פתאום נדמה שסבתא תיכנס ותנפנף במגבת, מגרשת זבובים מהמגירה של הריבה:
שוב התרוצצת? תעזרי לי לסדר צנצנות! צריך להכין לחורף!
אילו צנצנות? גיחכה חמתי של אבי, חשפה כתף חיוורת ממחשוף שמלתה, פתאום הרגשתי בחילה. למי שיקנה את הבית!
לא הגבתי. יצאתי במהירות מאחור, הצמדתי יד לפה, כשחזרתי דינה כבר הייתה שם.
תלכו, מיד!
מי את בכלל? מה זכויותיך בכלל פה?
הבית שייך ליערה. יש צו ירושה. יש גם צוואה בבנק. הכל תקין. אני עזרתי. אין לכן מה לעשות פה. רוצים לגזול יתומה!
הסערה חלפה דרכי. דינה לקחה אותי אליה, תוך רגע השכיבה אותי על מיטתה, החולצה שלי מוכתמת.
אל תבכי! אף אחד לא יפגע בך. הבטחתי לסבתא שלך. הנה, קחי חלוק, תישן. אביא תה. תנוחי, ואז נדבר.
את אבי ראיתי רק שוב ביום חתונתי.
לא שלחתי לו הזמנה. הוא הופיע בעצמו.
שמחת החברה, בשביל איתמר ערכו משחק, ואני צחקתי, מלווה אותו מגמגם, עוטף בובה ענקית. מישהו נגע בכתפי. הסתובבתי, עודי צוחקת.
שלום, בתי…
הייתי כל כך נבוכה, לא הצלחתי לדבר. הוא שתק, הניח מפתחות בידי, סגר את אגרופי.
סלחי לי. המסמכים אצל דינה. היא תסביר. תהיה מאושרת.
לא הספקתי להשיב. הוא פנה ויצא.
הדירה הקטנה שנתן לי שתי חדרים, מטבח מרווח. הלכתי לאט, לא הבנתי למה לעבור משם.
יערלי, פה יהיה לך קל יותר. בכל זאת עיר. אפשרויות. ללמוד את חייבת.
דינה ישבה במטבח, מרוצה. היא זו ששכנעה את אבא שלי שצריך לעזור, שאם לא גידל לפחות יעזור. לכך הייתה לו די מצפון.
צריך, אבל מתי? חייכתי קלות לדינה.
מה? באמת?
כן. עדיין ראשוני. אפילו לא סיפרתי לאיתמר.
אני אעזור. תלמדי. יש לך ראש מצוין, חבל.
סיימתי תואר בשלוחה של האוניברסיטה. זה לא היה פשוט, דינה עזרה בכל שמרה על נעם, תרמה אוכל.
רק כשהתחלתי לעבוד ונעם התחיל גן הבית השתחרר.
ניסע לים! צחק איתמר, אוטם אוזניים מול צרחות השמחה של הבנות שלו.
זו הייתה החופשה הראשונה והיחידה בארץ. השחינו בים בעיוורון, נעם חופר בור בחוף ליד הסבתא, ואז טיולים על הטיילת הארוכה עד לילה, מתחת לכיפת שמיים זרוע כוכבים.
בערבים אחד מהם, איתמר לוקח את נעם לקרוסלה, אני ודינה הולכות לאט על המזח, משוחחות שטויות.
בקצה, זוג רב צעקות, מתדחפים, לא שמים לב לסביבתם.
דינה ליוותה אותם במבט, נאנחה.
למה? אנשים גוזלים מהחיים שלהם זמן… הרי יתפייסו, אבל הלכו יום-יומיים לחינם. עצבים, עלבונות… למה?
ומי אמר שיתפייסו? שאלתי, מסתכלת עליהם.
ככה רבים כשאכפת לך. כשנשמה כואבת. ראית איך רצה אחריו ובכתה? תכעס, תסלח. גם הוא הסתכל עליה חמש פעמים. אבל ערב כזה לא יחזור… ואולי הלילה לא תתפייסו? תלמדי, יערה, לא לבזבז זמן על ריבים. אין מספיק זמן, יקירה… כל כך מעט…
כמה תודה אני חייבת לה על השיחה ההיא. היא עזרה לי לא לבזבז רגע עם איתמר.
מורידה את הקומקום מהכיריים, או כמעט מפילה. פתאום, דמות חולפת ליד החלון. אני נבהלת. זה לא נעם. החושך מטשטש גבר זר השורק בחצר.
התגובה הראשונה לנעול, להסתתר, להזעיק עזרה, אך הילדים בפתח! דינה לא תשלח אותם לבד! ויש זר בחצר!
ידית הקומקום החמה צורבת בכף ידי, אני מסובבת מבט, אוספת אומץ, הולכת אל הדלת.
אין תאורה בחוץ. שכחתי להדליק כשחזרתי.
מי זה שם?!
דלת המחסן גונחת, אני רועדת מבפנים.
מה אתה רוצה?! אני אצעק!
צל עלה במרפסת, אני נסוגה.
אל תצעקי, יערה. זה אני, גדי.
ההקלה. אני מורידה את הקומקום צורב לי. שמתי אותו על השולחן, מלמלת.
מה אתה מסתובב לי פה בחצר, גדי? למה לא נכנסת?
הוא, גדי, נמוך, מוצק, מביט ברצפה קצת כמו נעם כשעושה צרות.
אל תכעסי… רציתי לסדר את הדלת במחסן. אני מחר הולך לכוורת, לא יודע מתי אשוב. רציתי להספיק.
אני מתבלבלת.
דלת? המחסן?
רק אז מתחברות אצלי התשובות. החצר הנקייה, הגדר המושקעת, הקרשים החדשים למקלחת.
אז זה אתה, הדיבוק שלי?! חייכתי.
מי?
הדיבוק! מישהו עוזר לי פה. רק לא שותה חלב מצלחת. נעם אומר: תביאי חתול, דיבוק משתעמם לבד. משעמם לו?
האור מהמחלון מספיק אני רואה את גדי מסמיק.
סליחה. הייתי צריך לומר לך.
תודה! אבל… למה, גדי?
הוא לא ענה. נופף ביד, נעלם מעבר לגדר. ליד השער עמדו דינה והילדים.
יצא מהמחבוא, הא? דינה חייכה, מושיטה לי בקבוק חלב. שימי במקרר.
מה זה, את ידעת?!
אה, את חושבת שרק את יודעת? כל השכונה. גדי מאוהב בך מאז שהתחלת לצאת עם איתמר שלי. לא שמת לב איך הסתכל עלייך?
לא…
באמת?! דינה המומה. את לא משקרת?
למה לי לשקר. לא ידעתי…
בואי, נדבר! דינה דוחפת קדימה את גילי. רק נרדים את הילדים. יש הרבה מה לשוחח.
דיברנו עד הבוקר. אני ממלאת לה תה, והיא מספרת.
הוא בא לפני שנה. ביקש את ידך. אמר שאין לך קרובה ממני. ביקש ממני! איזה חצוף! שיחק אותה יפה!
והסכמתם?
למה לא? יערה, את צעירה. כל החיים לפנייך! הילדים יגדלו, תישארי לבד עם זקנה כמוני, זה טוב? לא! מגיע לך לחיות! אני יודעת כמה אהבת את איתמר! ודי! אני אדבר! אהבה כזו היא חד פעמית, אבל לפעמים יש כאלה שמקבלים הזדמנות נוספת. וצריך להעריך את זה. אולי לא תאהבי אותו כמו את איתמר, אבל אם יהיה לך חם, טוב אני אשמח! גם נעם גדל, צריך לו דמות גברית. אנחנו אוהבות אותו, אבל זה לא מספיק. גדי כבר חבר שלו מזמן. הוא מלמד אותו נהיגה. ידעת?
לא…
אז הוא לא סיפר. מפחד להפריע לך.
למה?
אולי פוחד שתחשבי שמעל לבעלך.
שטויות!
דברי עם הבן שלך, תרגיעי אותו. הוא נמשך לגדי, פוחד שיטעו בו. גילי קטנה, לא מבינה, לא זוכרת את איתמר. עם נעם זה רציני יותר. אבל את…
מה איתי? אני מסמיקה, מתביישת.
כלום! דינה מחייכת, לוגמת תה. תביאי עוד מים רותחים.
אני וגדי נתחתן בשנה שאחר כך. עוד שנה ועוד בן.
תראי, אמא, איזה שיער סתור! מורידה לו את הכובע, מלטפת קרניים זהובות כמו של גילי.
ממש דיבוק קטן! דינה עוטפת, נושאת. שלום, נכד חדש! תקראי לי סבתא דינה.
אמא…
מה, לחשוב הלאה. תאכילי אותו, אני אצלך במטבח. מה תכין?
חתול גינגי ענק, מתנה מנעם עבור אחיו, שיגרום להציץ מהחלון, יטפס לאט אל אדן, ויתבונן בשינה של יערה והתינוק החדש. שקט יתיישב לידו, יחבק, יסתכל. זה אושר… עדין, שברירי. צריך לשמור עליו בזהירות.
כלים ישקשקו קלות, צחוק של גילי, והשקט יגלוש מהחלון, עוטף את החתול. הוא ירטון קצרות, יתלקק, יכין עצמו לפגוש את האח החדש.
תתקדם כבר! יש פה מספיק שומרים בלעדיך!
