רבות מכלות צעירות בישראל סובלות מהיחס של החמות שלהן, אבל אין להן עם מי לשתף את הכאב הזה.
אנחנו מתקרבים לשנה הראשונה לנישואין, ואין ספק הקשר שלי עם החמות עוד לא התייצב. יש בינינו הרבה אי־הבנות, וזה רחוק מלהיות אידיאלי, זה בטוח.
עוד לפני החתונה, ביקשתי מבעלי שיכיר לי את אמא שלו. הרי הוא כבר הכיר את אמא שלי. אבל הוא כל הזמן דחה את זה: פעם אין זמן, פעם אמא שלי עסוקה, או שמשהו אחר קורה. הוא תמיד אמר: “יהיה לכן זמן להכיר אחת את השנייה”. בסוף, נפגשנו רק ביום של החתונה. המפגש היה יבש: כשאמרתי לה בחיוך “בוקר טוב!”, היא ענתה לי בקור, כמעט בלי להסתכל עליי “בוקר טוב”.
בעלי תמיד סיפר כמה שאמא שלו נהדרת, כמה היא מבינה ותומכת. למרות זאת, פעם אמרתי לו שאני קצת פוחדת שאולי היא תתערב לנו בזוגיות, כי ראיתי מקרים כאלה במשפחה ובסביבה. אבל הוא הרגיע אותי: אמא שלו לעולם לא עשתה דבר כזה היא תמיד אמרה שהוא יבחר את אשתו בעצמו, ואף פעם לא התערבה לו בבחירות או בחיים. היא לעולם לא הייתה נותנת לו “שיעורי חיים”.
אבל כמה ימים אחרי החתונה, בעלי חזר מהעבודה, ישב במטבח, שתה תה, ופניו מלאות מחשבה. שאלתי אותו מה קרה, והוא הפתיע אותי לגמרי:
אני חושב שאמא שלי לא כך אוהבת אותך.
מהר מאוד התברר מה מפריע לה: שאני לא שוטפת ביצים עם סודה לשתייה לפני השימוש, שאני משאירה כלים בכיור כי ככה נוח לי, שאני שמה את הספוג של הכלים ישר בכיור ולא בצלחת נפרדת, שאני מכינה מרק בדרך אחת ולא כמו שהיא רגילה. ורשימה עוד ארוכה… הייתי בהלם!
שאלתי את בעלי:
למה בכלל יש לה טענות? הרי לנו יש משפחה משלנו, היא לא גרה איתנו.
אבל אני הבן שלה! ככה אני רגיל מהבית שלי. את צריכה להתאים את עצמך לסדר שלה!
ניסיתי להתעקש הבית שלנו שונה, ואני רוצה לנהל את חיי בדרך שלי. אבל הוא ענה שלדעתי מהיום יהיה סדר אחר בבית, ושאני צריכה להתרגל.
ארבעה חודשים אחרי, היה דווקא בסדר. כשנפגשנו עם חמותי, היא חייכה אליי, שאלה בנימוס על עבודתי, על היחסים במשפחה, על כמה הבן שלה עוזר בבית. כשהבאנו כלב, תוך שבועיים חצי תל אביב ידעה שאני לא מבשלת לו עצמות ובשר, ושזו טיפשות שלי להאכיל את הכלב באוכל יבש. שחמותי המסכנה לא מצליחה להתמודד עם כלה כל כך אדישה. הרגשתי פתאום כזו כישלון!
ואפילו לא ידעתי שאני כזו חסרת תועלת… סיפרתי לבעלי שמעתי את זה משכנה בגינה עם הכלבים. לא נעים לגלות עליו דברים כאלה מזר. ביקשתי שישוחח עם אמא שלו, אבל הוא רק גיחך ואמר שכדאי לי פשוט לשכוח מזה. עכשיו גם חמותי כועסת עליי. אני מדברת אליה תמיד בכבוד, אבל היא מצליחה להוציא רק “שלום” יבש בין שפתיה.
בעלי חושב שאני לא מכבדת את אמא שלו. שאני לא מנסה להתיידד איתה או לקבל את המנהגים של המשפחה שלהם. כנראה מה שממש חסר לה … זה הכלב שלנו. ובכל מקרה, ההורים שלו היו פשוט באים אלינו לשתות תה בלי לשאול אם זה מתאים.
וזה עוד כלום לעומת מה שמחכה לי, כשהצטרך לגור אצלהם בדירה לתקופה. אני לא מסוגלת לדמיין איך זה יהיה… מפחיד לחשוב מה יקרה כשיהיה לנו ילד. כנראה שכל השכנים ידעו איך אני שוטפת ואיך אני מאכילה. אולי אצטרך לחזור אל ההורים שלי. אני לא בטוחה שחמותי תיתן לי שקט בבית שלהאבל בדיוק כשחשבתי שכבר אין למה לקוות, קרה מה שלא ציפיתי: בוקר אחד, קיבלתי הודעה מחמותי. “בואי, נכין יחד עוגה לשבת,” היא כתבה. הלב שלי התהפך זו הפעם הראשונה שהיא יוזמת משהו בינינו, ורק שתינו.
כשהגעתי אליה, היא הוציאה קערה ענקית והתחילה לשבור ביצים בדיוק כמו שהיא אוהבת, עם סודה לשתייה כמובן. בהתחלה שתיקה כבדה עמדה בינינו, אבל לאט־לאט דיברנו קצת על מתכונים, קצת על משפחה, ואפילו התגלגלה שיחה קטנה על חוויות מביכות עם כלות אחרות במשפחה. הייתה שם פתאום חמלה שלא הכרתי.
בסיום, היא נתנה לי פרוסה ראשונה של העוגה והיא אפילו חייכה. “העיקר שיהיה טעים לכם,” היא אמרה, והוסיפה בשקט “וגם אם תשטפי את הביצים אחרת… זה בסדר.”
כשחזרתי הביתה עם העוגה והתחלתי לצחוק לספר לבעלי פתאום ראיתי שגם לי יש תפקיד כאן, לא רק כמי שמנסה לשרוד, אלא כמי שבונה קשר חדש, בדרך שלי. אולי לא נהיה החברות הכי טובות, ואולי אף פעם לא נבשל את אותו מרק אבל מדי פעם נמצא עוגה שהיא טעימה לשתינו, וזה לפעמים כל מה שצריך.
לפעמים כל שינוי מתחיל בפרוסת עוגה מתוקה, ובעיקר בקצת תקווה.
