בקיץ האחרון, הגיעה אלינו אחותה האהובה של אשתי לביקור. במשפחה שלי אני תמיד קורא לה “החיית מחמד של ההורים”, כי כשיש מפגש משפחתי כולם רק מדברים עליהאיזו תלמידה מצטיינת הייתה בתיכון, סיימה תואר באוניברסיטה, מצאה עבודה במשרד ממשלתי, ממש הבת כמו שרואים בפרסומות.
אני, לעומת זאת, הבת הבכורהלא השלמתי תואר, התחתנתי מוקדם, אבל תכל’ס אף אחד לא התלונן, כי היה לי ראש על הכתפיים ועסק משלי. יש לי דירה בתל אביב, מזדה חדשה בחניה, ומשכורת יפה כל חודש. ולמרות הכל, ברור כבר לכולם מי נשארת הבת המועדפת: אחותה הקטנה של אשתי.
וכך, בקיץ, האחות הקטנה מבקשת מני הלוואה. למה? כי רצתה לקחת משכנתא לדירה, אבל אין לה הון עצמי. עבורי זה לא היה סוף העולם, אז הסכמתי ועברתי לה בצ׳ק כמה עשרות אלפי שקליםוהיא עוד מבטיחה, ממש נשבעת, שתשלם לי כל חודש בלי לדלג אפילו אחד.
שבוע אחרי זה, אני שומע שהיא טסה לחופשה באילתאני משתומם: בחורה שאין לה כסף להון עצמי לדירה, פתאום מגלה שיש לה גזעים לשמשייה בחוף הדקל?
היא מסבירה לכולם שהיא חסכה כל השנה במיוחד בשביל “החופשה הזאת”, אבל אני שואל אותהומה עם הדירה? ופתאום היא אומרת שהיא בכלל התחרטה, אין דירה ואין משכנתא.
אני מבקש בנימוס שתחזיר את ההלוואה כי הרי הכסף היה לטובת דירהלא להשתזף בבריכה באייס-מול. התשובה שלה: “יהיה בסדר, אני אעשה ים של כסף עוד מעט, אז תחכה קצת, כרגע אין”.
נחשו איך הסיפור נגמר? ברור! היא סיפרה לאמא שלה שביקשתי את הכסף לפני הזמן ושתכלס ככה לא מתנהגים בני משפחה. בקיצורהיא שוב נהייתה הפיה הטובה, ואנחנו יושבי הדירות, גיבורי המאזן בבנק יצאנו יצורים בלי לב למשפחה.
