את יודעת, אף אחד לא הקטין אותי בחיים כמו הגרוש שלי.
לא נפגשנו כבר שלושה חודשים. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה כשהסעתי את הבת שלי אליו לסוף שבוע. עברו רק שתים־עשרה שבועות, אבל הוא השתנה ממש לגמרי.
שנים אמרתי לו שינסה להוריד במשקל, אבל הוא התעלם ממני, המשיך לזלול מאכלי ג’אנק ולקנות קולה בליטרים ושכב כל היום על הספה. היה בכלל בלתי אפשרי להזיז אותו מהבית, לא כל שכן לחדר כושר. ופתאום אני קולטת שהוא פרס מזרון יוגה באמצע הסלון הדירה הקטנה שלו. ויש לו תספורת חדשה, והבגדים שלו נראים מטופחים, למרות שלא נראה שיש מישהי שמטפלת בו עכשיו. אני שנים ניסיתי ללמד אותו איך להפעיל את מכונת הכביסה, וזה הרגיש כאילו ביקשתי ממנו לטפס על החרמון. ופתאום, הוא מתנהל בבית כאילו נולד לזה.
אז דיברנו…
הייתי כבר אחרי הכול. הוא אמר לי שבמהלך הנישואין אני זאת שלא הערכתי אותו נכון ולכן הוא התנהג בצורה כל כך אגואיסטית, אבל עכשיו הכול השתנה, והילדה ואני כבר לא חלק מהתוכניות שלו. מסתבר שיש לו מערכת יחסים חדשה, והוא מאושר שם עד הגג עובד על הגוף שלו, על האישיות שלו, מנסה להרוויח יותר… כל זה פשוט ריסק אותי. בשבילי ובשביל הבת שלו הוא לא השקיע אפילו דקה, אבל פתאום כל השינוי הזה זה בשביל מישהי אחרת.
תמיד אומרים שצריך להחזיר באותו מטבע למה שמקבלים אבל הגרוש שלי אף פעם לא היה כזה. אהבתי אותו, הערכתי, ולפעמים הערתי משהו קטן, אבל אף פעם לא מתוך מקום רע הוא פשוט אף פעם לא האמין שצריך לשנות משהו. ומשום מה, מעולם לא קיבלתי ממנו כלום חזרה.
גם אחרי שהתגרשנו, המרכז של החיים שלו היה הוא עצמו לא הילדה שלו שהוא בקושי רואה. הייתי מקווה שהוא היה במקומי אפילו לזמן קצר, שיתן קצת מאמץ, ושירגיש איך זה לקבל כלום, כמו שאני קיבלתי ממנו תמיד. אבל לכי תדעי…
