נועה שלי, כדאי שאחכה לך בשבת? שאלתי את בתי. ברור שכן, ענתה בקולה הרך.
המתנתי לילדים והכנתי את הבית לקראתם. רציתי לפנק אותם במשהו טעים במיוחד. ניקיתי כל פינה, סידרתי את שערי, ערכתי שולחן. לא נשאר אלא להמתין לאורחים. אבל אף אחד לא הגיע בזמן שנקבנו. דאגה עמוקה עטפה אותי, כאילו יכול היה לקרות להם משהו בדרך. רציתי להעניק לילדיי סכום יפה של שקלים, ידעתי כמה הם חולמים לרכוש רכב חדש. פתאום החלטתי להתקשר לנועה. היא ענתה לי בקול מנומנם:
אמא, בכלל שכחתי שהיינו אמורים לבוא אלייך. האם אני מבזבזת יומיים שלמים בהתארגנות סתם ככה? במיוחד שזה היום הולדת שלי היום. אמא, אנחנו בטוח נבוא מחר. השגרה טרפה אותי לגמרי, שכחתי. לא משנה, באמת.
ניתקתי. תחושת ריקנות התפשטה בי. את כל מה שהכנתי זרקתי בפח. ארזתי תיק, לקחתי את השקלים שייעדתי לילדים ונסעתי לחופשה בנתניה. היתה זו חופשה מוזרה ונפלאה כאחד. יום אחד, בטיילת, ניגש אליי גבר והציע לי קפה משותף. שמו היה פלג, והוא היה שופט בדימוס. הדיבור לידו היה קליל ושזור בצחוק פלג הכיר אינספור סיפורים בלתי רגילים, ואני שיתפתי בסיפורי חיי.
נפשי נמשכה אליו, ואהבה ריחפה מעלינו כמו ענן שקוף. בסוף החופשה ביקש שאעבור לדירה שלו. יש לי דירה ופנסיה, נוכל לבלות יחד, ללכת לסרטים, לנוח. לא ידעתי מה להשיב. יש לי ילדים, נכדים. ומה איתם? יש להם חיים ומבקרים כשמתחשק, הרגיע פלג. לפתע, התיישב לי בעומק הלב הזיכרון הטרי ממעשה של נועה. נעניתי.
שבוע חלף, שבתי לביתי. בכניסה לבניין היה תלוי פתק מוזר, עליו נכתב שמחפשים אישה בשם שלי. מחפשים אותך, נכון? שאל פלג. ברור, זו בטח נועה, עניתי. היא לא יודעת שהיית בחופשה? לא, שום דבר.
פתאום פסעה נועה במעלה המדרגות, עיניה דומעות משמחה ומצוקה. אמא, איפה היית? חיפשתי אותך בכל הארץ! הייתי בחופשה. גם לי מותר שיהיו לי חיים ותהיות. זה פלג. אנחנו הולכים לגור יחד. אני לא מבינה. לפעמים צריך שהלב יקפוץ, שלא תדאגי, הכל בסדר. את לא רוצה שאהיה שמחה? ברור שכן, אמא. יופי. בואי, הבאתי לך מתנות מהחופשה.
העולם היה כמו ים חם ועליו איים בלתי הגיוניים. היית אומרת שאפשר להתמסר ככה פתאום לרוח חדשה?
