גברת, תני לעבור!
מישהו דחף את מירב בגב, והיא נאלצה להתקדם צעד נוסף, נאחזת בידיות של כיסא הגלגלים כדי לא להחליק על המדרכה הרטובה. המעיל הפתוח שלה שוב הסתבך לה בין הרגליים, והקצוות המתנפנפים הסתירו מהסביבה למה היא הולכת לאט כל כך, ועוד באמצע המדרכה.
סליחה, סליחה!
בחורה שרצה איפשהו עברה את מירב, נבהלת כשראתה את הכיסא של נדב. הוא ישב בפנים חתומות, ידייו שלובות על ברכיו, ולא טרח לעזור לאמא שלו; במזג האוויר כזה, כל ניסיון שלו היה רק מחמיר את המצב.
מירב נשפה והנהנה לעבר הצעירה:
הכל בסדר, תרוצי!
היא ליוותה את המבט של הבחורה הממהרת, סידרה לנדב את הכובע והמשיכה להחזיק חזק בידיות.
נמשיך? יש לנו עוד זמן, אבל כמו תמיד, זה בטח ייגמר מהר מדי…
אמא, אולי פעם אחת נמצא קצת זמן לעשות משהו שהוא לא רק רופאים? נדב העריך במבט את הדרך שנשארה, ולבסוף אחז בעצמו בגלגלים.
נדב, תישב בשקט רגע! אני מסתדרת, זה רק החלק הזה של המדרכה אחר כך ישר. רואה? אין שלג, מעבר לכביש תוכל לנהוג לבד.
טוב!
רגע, מה התכוונת למה אתה צריך יותר זמן?
נדב גמגם מעט.
דניאל אמר לי שברחוב קפלן פתחו חנות חדשה לדגמים. יש שם צבע בדיוק כזה שחיפשתי.
נדב, לשם לא נספיק היום, זה רחוק והבטיחו שוב גשם בערב. ועוד להוריד אותך פעמיים במדרגות… מירב נקטעה כשראתה את הבן שלה משפיל מבט. ברור שהוא מקבל את ההיגיון, אבל מתאכזב. אולי אני אלך לשם מחר? תן לי פתק עם סוג הצבע, ואני אביא. תישאר עם סבתא ורד.
אבל סבתא עסוקה היום, היא אמרה שרצתה לטפל בעציצים.
נכון, אבל היא אמרה שתרצה לעשות איתך “סיבוב חוזר” אתמול ניצחת אותה שלוש פעמים בשחמט! זה לא נתפס בעיניה… והיא גם אמרה שרוצה ללמד אותך פוקר.
קלפים, אמא?
אה, בני! זו יותר מתחרות קלפים. זו אסטרטגיה שלמה!
ומה איתך, את יודעת?
קצת. ורד לימדה אותי, אבל אין לי את הראש למספרים שלך. כל פעם אני מפסידה. אתה צריך לחשב, לחשוב מספר מהלכים קדימה.
כמו בשחמט?
כמעט!
טוב, אשאר עם סבתא. אבל…
נדב, אני יודעת שאתה רוצה בעצמך להגיע לחנות. ומבטיחה, כשתחמם קצת, נעשה לנו קבוע. ויש גם את הברווזים האהובים עליך ליד. טוב?
בסדר…
מעולה! עכשיו, איזה צבע רצית?
אדום! אבל לא כמו של ההוסרים שלי, משהו אחר…
נדב פירט בהתלהבות איזו בדיוק גוון לחפש בחנות. מירב הקשיבה בקשב, ומדי פעם הנהנה, דוחפת את הכיסא שוב, חוזרת למסע שלה. מסע, זה באמת היה מסע קשה כל כך.
חייה התחלקו ללפני ואחרי, מלפני שנתיים.
זה היה ביום שקיבלה בונוס מהעבודה, וחייכה מאושר, חושבת במה תפנק את נדב ואת בעלה, כשלפתע נכנסה חיוורת אחת מחברותיה, נעמה, ולחשה:
מירב, מנסים להשיג אותך…
ידיה של מירב קפאו, הלב החסיר פעימה.
מה קרה?
נדב… מירב, אל תילחצי! הוא חי! הוא בדרך כרגע לתל השומר.
את הנהג שפגע בילד שלה ראתה לראשונה רק בבית המשפט. לא הרים מבטו. הבינה שהוא בא לבקש סליחה גם בבית החולים, אבל אז לא עניין אותה בכלל.
מה כבר יעזרו התנצלותיו? להחזיר את נדב לאחור? לשנות את הרגע ההוא שלקח ממנו כל-כך הרבה?
למה נסעת כל-כך מהר? זו הייתה השאלה היחידה ששאלה את הנהג.
אמא שלי, היא גוססת… לא סיפרה כלום… התקשרה רק עכשיו, להיפרד… אני אשם!
אני יודעת
לא נעשה קל יותר מהשיחה. כל מה שעניין אותה היה נדב. כן, הדלת עם הכיתוב האדום “טיפול נמרץ”, שעודדה דאגה, כבר נשארה מאחור, אבל הלחץ לא פחת. חייבת להיות שם, לידו, לא להקשיב לאדם הזה.
הספקת להיפרד ממנה? שאלה אותו, רגע לפני שיצאה.
לא…
לא דיברו מאז. אבא של נדב החליף אותה בבית המשפט, והיא נצמדה לבית החולים.
זה מסובך… רופא המחלקה עיין בניירות, לא מביט בה.
מה כבר יכול להגיד לאמא שמבקשת רק דבר אחד לשמוע שהכל יסתדר?
זה לא יקרה…
מירב קלטה את זה מיד. הרופא דיבר על שיקום, על טיפולים חדשים, והיא הבינה: נדב לא יוכל ללכת… לעולם… כל התקווה נעלמה עם המילים האלו, יחד עם העתיד האבוד.
באותו רגע לא חשבה על עצמה, לא על בעלה, לא על הסדקים שהתפשטו ביניהם. הם תמיד היו יחד, והנה, כל אחד התרחק. האחת שהשלימה, והשני שמסרב להיכנע למציאות.
את לא מבינה? חייבים לנצל כל סיכוי! בעלה צעק כמעט.
אין סיכוי, תבין.
שטויות! אם הרופאים האלו לא מבינים נמצא אחרים!
טוב, תמצא.
אני עובד! מתי יהיה לי זמן לטפל בזה?
אתה שומע את עצמך? זה הבן שלך…
הוא גם שלך!
אז מירב חיפשה. כל רופא אפשרי, כל קליניקה, נס מיוחד שישיב את הבן שלה לרגליו. אבל לפעמים, ניסים פשוט מתפספסים; אולי הגורל פשוט הופליד פתק אחד מהסל. היא הבינה צריך להמשיך, איכשהו.
אי אפשר להמעיט בכמה זה קשה.
העבודה שהייתה צריכה לעזוב, כי נדב צריך אותה כל הזמן. הבעל שהשיחות הקצרות איתו הופכות לריבים שהילד שומע ושובר אותו; היא ניסתה להישמר, אבל כל מילה שיצאה מפי מי שפעם העריצה, חרכה אותה מבפנים.
אם את היית אוספת אותו מבית הספר, כמו האחרות, זה לא היה קורה!
משקל המילים האלה קרע אותה לרסיסים. הוא התנצל מיד, אבל הקור כבר נשאר לה בבית.
צא…
וכשהלך, טרק את הדלת בכעס, נדב התעורר.
אמא, מה קרה?
הכל בסדר, מתוק. הסערה הלכה…
לתמיד?
לתמיד. נשארנו לבד. היא כבר לא תפריע לנו.
האם קל יותר עכשיו?
לא. הכל הסתבך. ראית הבן שלה מתקשה להתמודד והיא עושה הכל, הכל בשבילו, כדי לחזק אותו.
ככה, יום אחד, היא קנתה קופסה של חיילי צעצוע.
תראה, נדב!
מה זה?
חיילים קטנים. אבל צריך לצבוע אותם.
למה?
כדי שיראו אמיתיים.
למה הם לבושים מוזר? נדב בחן בידיו פרש זעיר.
אלו הוסרים. לא חיילים של היום.
אז מי הם?
עכשיו אסביר!
והם ישבו יחד, דפדפו בספרים, ומצאו יחד את הדרך לצבוע את הדמויות. מירב ראתה את בנה מתעורר לחיים. זה היה רעיון מושלם.
תוך שנה, הייתה לנדב כבר “צבא” שלם, וכל ערב ערכו קרבות דמיוניים עד שפרץ ויכוח אם דמויות השריון או הרגלים ינצחו.
אמא! את נפוליאון! תעשי כמו שצריך!
אל תנהל אותי! יש לך צבא משלך!
את מנסה לשכתב את ההיסטוריה! קרא נדב, מתרעם כשהאמא מזיזה דמויות צבעוניות על השטיח.
אם היה אפשר לשנות את ההיסטוריה… לחשה מירב ומיד נענתה לפקודתו, מזיזה את “יחידת יואב” קדימה.
האב נעלם מחיי נדב כמעט לגמרי, במיוחד אחרי שנולד לו תינוק אצל בת-זוג חדשה. מירב שמעה על כך מחמותה לשעבר ורד, שמצאה דרך עדינה לספר לה.
מירב, סלחי לי… על הכל…
על מה, ורד? את איתנו תמיד, עוזרת ותומכת בנו. לא ברור לי איך הייתי שורדת בלעדייך!
הם עוזבים…
לאן? מירב כמעט הפילה את הקומקום.
לחו”ל. הכל מוכן. רק אותי לא לוקחים…
מה זאת אומרת? מירב התיישבה לידה, אוחזת בידה.
מן הסתם לא צריך אותי יותר. יש לחתנתי החדשה את אמא שלה. אותי נתנה לראות את הנכד פעם אחת… והם רוצים לבד… הייתה לי משפחה… ועכשיו נשארתי לבד…
את רוצה לעזוב אותנו? אנחנו לא שלך? נדב לא הנכד שלך?
מירב, אל תגרשי אותי. אני מבינה את הכל. לא ככה זה צריך להיות…
אולי, מי יודע… מירב לחצה את ידה של ורד. אולי ככה טוב יותר. מי שלא איתנו לא נצטרך אותו. ואותך, את שלי לתמיד. נדב צריך סבתא. אני עזרה. אני רק אשמח אם תמשיכי להיות איתנו. משפחה לא עוזבים, לא רוצה להפסיד אותך! ואת?
ורד לא ענתה, רק חיבקה אותה חזק. החליטה, נשארת.
מאז הבינה מירב יש לה את נדב ואת ורד. וזהו. אפילו נעמה, החברה הקרובה ביותר, התרחקה לאט לאט, טוענת שקשה לה לראות את נדב ככה.
מירב לא התווכחה. לנעמה סוף סוף נבנה חיים פרטיים, ובמציאות החדשה לא נשאר מקום לקושי שלה.
היא ראתה ברשת התמונות של נעמה המאושרת, ושמחה בשבילה באמת. בכל זאת, היו חברות עשר שנים.
עד שלבסוף, כשנעמה פנתה לשאול מה שלומה מירב בחרה לא לענות. אין במה להעמיס עליה.
והבעיות לא נגמרו.
רובם טיפלה בעצמה או יחד עם ורד, אך לקח זמן להבין שיש גם בעיות שאי אפשר לבד.
ורד הייתה שם תמיד. כי נוכחותה אפשרה למירב סוף סוף לשוב לעבודה חצי-משרה, למסור את נדב בידיים בטוחות של סבתא דואגת; היא בישלה, ניקתה ועזרה להוריד את הכיסא המיושן מהקומה הרביעית של הבניין הישן. לעלות ולרדת בלי מעלית ומדרכה מותאמת לא פשוט.
מירב עברה ממשרד למשרד, מתדפקת על הדלתות, מבקשת ותחנון פיתרון: רמפה. שוברי החוק של העירייה, מבוך של טפסים כלום לא עוזר. סירוב אחרי סירוב. היה עליה למצוא דרך אחרת.
מירב, אולי כדאי שנעבור לבית קטן מחוץ לעיר? שם יהיה טוב יותר, נדב יוכל לבלות הרבה זמן באוויר פתוח. ורד ניחמה אחרי עוד סירוב במועצה.
אמא ורד, ומה עם טיפולים, פיזיותרפיה, בית ספר? ככה ניקח לו הכל בשביל הנוחות שלנו? נדב צריך הזדמנויות.
לא מבינה, אבל את יודעת. אני כאן לתמוך! צריך לחשוב.
צריך… הסכימה מירב, אבל לא ראתה מוצא.
להחליף דירה?
בבניינים החדשים יש רמפות ומעלית, אבל המחירים… היא הבינה אפילו הלוואה לא תספיק. כל שקל חשוב לשיקום.
אפילו שני מתווכים שניסו לחפש עבורה פתרון הרימו ידיים. דירה קטנה בקומה רביעית, לא משתלם להחליף…
תביני, זה מה יש. אין ביקוש, מה לעשות?
הודתה למתווכים בפה. ובעצמה רטנה.
איך ייתכן שהיא לא יכולה לקבוע בעצמה את גורל בנה? למה לכל גחמה של הגורל היא צריכה להיכנע?
ואולי הגורל לא רשע אחרי הכל. אולי הוא סתם מפוזר. יום אחד, הגורל נתקל בפתק קטן, לא שם לב שאיבד, והחליט לשלוח אותו ברוח. כרטיס קטן, שנשא תקווה.
הכרטיס הגיע בדיוק אז: מירב מנסה לחלוץ את הכיסא מהשלולית ברחוב והנה קול מאחור:
גברת, אפשר לעזור?
הקול המבוגר לא המתין לתשובה. עוקף במהירות, תופס את ידו של נדב בלחיצת שלום:
יאני אבשלום. למה אתה לא עוזר לאמא? תראה איך היא עייפה!
ניסיתי. היא כועסת
ברור! בואי תני לי!
הוא הסיט אותה מהידיות, הגיש לה שקית תפוזים, והורה:
תחזיקי חזק! בריאים תפוזים! תתנהג יפה אכבד אותך! קדימה!
הכיסא התחיל לנוע, מירב המומה: בסוף הגבר נושא את הכיסא לצד השני, מסביר לנדב סיפורים בצחוק. היא ממהרת אחרינו, תופסת את הקצב.
לאן אתם צריכים? אני לא ממהר! אבשלום נעצר, ממקם את הכיסא היטב.
אין צורך, באמת! אנחנו נסתדר…
הו, את יפה אבל עקשנית! בואי, תאכלי פלח. לא תתני לי לבלות בצוותא? מה יש?
לא יודעת, האמת שאתה מזכיר לי את אבא שלי…
הביקור אצל הרופא התקיים.
למחרת, בצהריים, דפיקה בדלת.
שלום שלום! מקבלים אורחים?
נדב מציץ “יאני, באת בשבילי? יש!”
אחרי כמה ימים, מירב מבולבלת; איך הספיק אותו גבר לפתור כמעט את כל הבעיות שצברו אצלה?
מירביק, דיברתי עם השכנים שלך, משפחת כהן. יש להם דירה זהה לשלך בקומת קרקע, הם מסכימים להחליף. יבואו בערב לראות, תציעי להם תוספת למחיר זו שלך במצב הרבה יותר טוב. אני אעזור להם עם שיפוצים.
ואם לא ירצו?
הם כבר בפנים. פגשתי את בעל הדירה, שנים מכיר אותו.
איך הצלחת?
אנשים, צריך לדבר! הוא עונה ומחייך. אפילו לא שאלת איך מצאתי את הדירה שלך…
האמת! איך?
מי לא מכיר את “הגברת עם העיניים הגדולות וילד שעוד לא רוצה לעמוד”?
יאני! אני רוצה! רק לא מצליח!
יום יבוא, ילד, אולי תטוס!
איך?
בקיץ אראה לך. סבלנות.
תרמוז משהו…
אין! לא לבקש! לא אחת…
בסדר!
יפה. תן לנו קצת זמן, מקסימום בקיץ תטייל לבד.
יש!
אוי, תקרא לה שופר יריחו! אני חצי חירש, ועדיין אוזניים באוויר! אבשלום מחייך, רואה את נדב מנווט את הכיסא. יש לו כח בידיים, אבל זה לא מספיק. מצאתי פיזיותרפיסט טוב, איש צבא לשעבר, למד שנים בטיבט שיטות חדשות. שווה לבדוק.
זה לא יעזור, אבשלום. כל הרופאים נכנעו כבר.
את וויתרת, מירב? הוא משנה מבט. אסור להתייאש כל עוד לא נקודה. אני דוגמה חיה
תספר?
על מסעות, ים, טיסות וגלשנים… אספר, ברור אחר כך.
למה לא עכשיו?
כי היום עסוק. אילן מהבניין השני, יש לו יום חופשי. אשכנע אותו לעזור עם הרמפה.
אבל צריך אישורים, אבשלום!
כבר סידרתי! הוא שולף נייר מהכיס יש חתימות, יש הסכמה. השכנים שלך כולם הסכימו, מי ששכח נזכר בעזרתנו…
מי זה “בעזרתנו”?
חושבת שאני אחד? לא, מירב. כולם עזרו, ועדיין לאה ודבורה איזה צוות היה לי…
אהה, פלרטטן!
מה לעשות, בת של מלח! אילו הייתי צעיר… אחת כמוך לא מוצאים. אבל אני דבוק בכם את, נדב, ורד. אהיה השומר שלכם, לא עוזב!
ההבטחה קוימה. תוך שבועות ספורים מעבר דירה, חדרים פתוחים ורחבים, שכנים עם עזרה, דלתות מותאמות, רמפה חדשה בכניסה.
סליחה אם הפרענו, סיננה מירב.
אבל, להפתעתה, השכנים איחלו הצלחה.
מירב, מי ייתן בריאות לבן שלך!
למה הם מתייחסים אלינו בנעימות? שאלה את אבשלום. לרוב אחרים לא נעים מהמראה של הגוף הדק, הכיסא…
פוחדים, מירב. אנשים חוששים…
ממה?
ממזל רע. אבל לא כל האנשים אותו הדבר…
לא כולם… אתה לא ופשוט השכנים גם כן. איך זה?
אולי נזכרו שהם בני אדם…
הוא עבר דירה דירה, מזכיר לכולם “אצלכם הכל בסדר? תעריכו! יודעים מי זו מירב ונדב? אמא כמו נץ, ילד עקשן!”
מירב לא ידעה מזה, אבל הייתה לה סיבה טובה להודות לגבר הזה. הוא היה האיש שקישר אותה לאותו רופא ישראלי, שקיווה בקטנה שיש סיכוי, קטן, לא לוותר עליו. זהירות, הוא אמר אולי נסענו לירושלים אצל עמית שלו, אחד מהטובים. הכין אותם.
אני פוחדת שלא אוכל להרשות לעצמי כל המהלך…
אל תדאגי, מירב! ורד התערבה מיד, מבלי לחשוש למבט של אבשלום אני החלטתי: אמכור את הדירה, ואדבר עם אבא שלך. הגיע הזמן להתאחד – אין גאווה כשמדובר בילד.
מירב הנהנה. מקבלת, נכנעת כי צודקים. נדב הוא המרכז. כל השאר חסר חשיבות.
כעבור חצי שנה הניתוח. והוא התחיל ללכת, עדיין בקביים, אבל זה רק ההתחלה.
את הרמפה אבשלום התקין מחדש אצל משפחה אחרת, מירב נתנה לאמא בקשר לרופא.
איך שרדתם את כל זה? כל כך הרבה כאב…
זו לא אני. למדתי שהמלאכים כאן… יש לי המון, כולם שומרים שלי.
באמת?
באמת. ומה שעומד בראש הוא המלאך הראשי, איש חזק, קשוח אבל עדין לב מאוד. מאמין שכל אחד טוב רק צריך להזכיר לו לפעמים.
איך קוראים לו?
יאני אבשלום. המלאך שלי ושל נדב. נכון, נדב?
נדב מחייך, עוזב בזהירות את הספסל, ממצמץ לשמש, מתקרב אל הילדה עם הכיסא החדש סוניה.
אמא, אפשר להסתובב קצת עם סוניה? לא נלך רחוק!
מירב נוגעת בזרוע של האם הדואגת, מחייכת:
ברור אפשר גם להצטרף? לא תפריע?
למה לא! יש לכולנו גלידה!
ועוד משפחה תמצא רגע של שקט, ותקווה חדשה תשכון שם. והתקווה הזו עוד תגייס כוחות לכל מי שיאסוף אותה. ושוב יישמע בבית צחוק, והצרה תשב בפינה בצד, תתפלא, תקום ותיעלם. האנשים שם, יקשיבו רק לצליל אחר שנשמע כמו פעמון זכוכית קטן; התקווה תרקוד, תתעצם ותאיר את חייהם של כולם. ואולי יום אחד, כשנדב יתחנן לגורל:
נו, אולי עוד כרטיס אחד קטן, בבקשה הרי עזרת לי כבר!
הגורל יחייך לעצמו, יחקור בין הפתקים, ייצור עוד מטוס נייר קטן וישלח אותו לשמיים, שיצא ויפזר אור למי שצריך.
