כולן עוזרות, אבל את אצלנו מיוחדת
מיכל, את חושבת שאולי תבואו אליי היום? שאלה יעל בתקווה. דביר נסע, ואני לבד עם הילדים ומשעמם לי.
מיכל שפשפה את גשר האף. בראשה התרוצצו במהירות תירוצים שונים, כל אחד יותר משונה מהשני. לומר שמדובר בעבודה דחופה יעל לא תאמין, הרי שבת היום. להאשים עייפות יתחיל מבול של שאלות, עצות ו”המלצות”. מיכל נשכה שפתיים ונשמה עמוק, מתכוננת לתשובה.
יעל, לא יצא הפעם, ניסתה מיכל להשמיע את קולה מלא הצער. תמר קצת מצוננת, אנחנו לא יוצאות מהבית.
מאחורי הטלפון הייתה שתיקה, ואז נשמע אנחה כבדה מהעבר השני.
כמה חבל, נאנחה יעל. היינו יושבות, מדברות, בזמן שהילדים משחקים…
מיכל גלגלה עיניים, מרוצה שיעל לא רואה אותה עכשיו. “הילדים היו משחקים”. ברור. תמר הייתה רצה אחרי הקטנים בזמן שהמבוגרות שותות תה במטבח.
כן, באמת חבל, הנהנה מיכל. כשתמר תחלים נתקשר.
יעל עוד המשיכה קצת להיאנח, איחלה לתמר החלמה מהירה וניתקה. מיכל הניחה את הטלפון על השידה שליד הספה וחייכה בהפתעה שקטה. כל השיחה הזו נמשכה ארבע דקות בדיוק. יעל אפילו לא שאלה מה שלומה של מיכל. לא מילה על עבודה, בריאות, מצב רוח. כל מה שיעניין באמת אם יהיה לה בייביסיטר בחינם.
תמר הופיעה בדלת החדר. הילדה הסתכלה על אמא בקשב.
שוב דודה יעל התקשרה? שאלה תמר.
מיכל הנהנה והניחה את הטלפון על השידה. תמר התיישבה לידה, רגליים אסופות תחתיה, בפנים תערובת של אי־נוחות והקלה.
אמא, אני לא רוצה ללכת אליה שוב, אמרה תמר בהחלטיות.
מיכל הרימה גבה, ממתינה להמשך. תמר נשכה שפתיים, ואז פלטה הכל בבת אחת.
היא כל הזמן דוחפת לי את הילדים שלה, קימטה תמר את מצחה. נאלצת לשמור עליהם, לרוץ אחריהם, להעסיק אותם. והאח הבכור רק בן חמש! הוסיפה בעצבים. אני לא בייביסיטר שלה, אמא.
מיכל הביטה בבתה בת התשע וחייכה לעצמה. תמר כבר למדה לבטא בדיוק את מה שמפריע לה, ולדאוג לעצמה בלי להתבייש. לרגע הציף אותה גאווה.
אל תדאגי, ליטפה מיכל את תמר. זה לא יקרה שוב.
תמר חייכה בתודה וחזרה לחדרה.
מיכל נשענה לאחור ובהתה בתקרה, מרשה למחשבות להתפזר. מוזר איך הכל הסתדר במשפחה שלהם. יעל צעירה ממנה בארבע שנים אבל לה כבר ארבעה ילדים, כן, ארבעה! מיכל נדה בראשה קלות. לה יש ילדה אחת שעדיין לא הפכה לבוגרת ועוד כמה השקעה נדרשת בה. בזמן ששם הכול קורה ביחד רביעייה בהרבה פחות שנים.
מיכל שפשפה את הרקות ועצמה עיניים. יעל תמיד הרגישה שכולם חייבים לטפל בילדים שלה. הוריהם, רבקה ופנחס, כמובן היו הראשונים בתור; אחרי זה הצטרפו ההורים של דביר, וגם שכנים, מכרים, קרובי משפחה רחוקים כל המשפחה המורחבת עבדה בשביל ילדים של יעל, כולם מלבדה.
מיכל חייכה לעצמה ופקחה עיניים. היא תמיד ראתה זאת אחרת. למענה של אמא פנתה רק כמוצא אחרון: כשהיא חולה, כשיש לחץ בעבודה או כשפשוט בלתי אפשרי. בכל שאר המצבים הסתדרה לבד. היה לא קל בעיקר בשנים הראשונות, אבל היא הצליחה. וראו מה נהיה ילדה נהדרת, עצמאית, נבונה, עם אופי.
יעל, לעומתה, נעשתה עם השנים נצלנית מתמיד.
מיכל הניחה למחשבות הקשות וקמה מהספה. לפחות הפעם הצליחה להימנע מהאחות הצלחה קטנה. בשבת מחכה עבודה בבית, ואין דחיות. היא נכנסה למטבח והתחילה לפרוק את המדיח.
…הימים המשיכו לחלוף בין מרוץ העבודה לטרדות הבית. בערב שישי הטלפון שוב רטט, ועל המסך הופיעה “יעל אחותי”. מיכל נשמה עמוק ולחצה “קבל”.
מיכל, איך תמר? שאלה יעל בקול מתקתק. הבריאה כבר?
כן, הכל בסדר עכשיו, נשענה מיכל אל הקיר, רצה כאילו כלום לא היה.
נהדר! התלהבה יעל. אז אתן חייבות לבוא אלינו לשבת, וגם להישאר לישון!
מיכל גלגלה עיניים. הנה, מתחיל שוב סבב השכנועים.
ממש קשה לי לבד, התלוננה יעל, הילדים לא נרגעים, דביר שליח בחו”ל…
יעל, לישון לא נוכל, אמרה מיכל בתקיפות. אבל אפשר לקפוץ בשבת בבוקר.
יעל השתתקה לרגע, מאוכזבת, אבל ניאותה לביקור קצר.
…שבת בבוקר הייתה אפורת שמיים וקרירה. מיכל לבשה ג’קט ויצאה לבד מדירתה. המסע לבית יעל כלל אוטובוס ולאחר מכן הליכה קצרה.
יעל פתחה את הדלת והסתכלה מעבר לכתפה של מיכל.
איפה תמר? מצחה של יעל קמץ.
תמר עסוקה, ענתה מיכל ונכנסה, יש לה מבחן מחר.
יעל עיקמה את שפתיה בכעס. היא טרקה את הדלת.
האחיינית שלך נהייתה עקשנית, קיפלה יעל ידיים. לא באה, לא מתקשרת, לא כותבת.
מיכל תלתה את המעיל בקולב ושמעה את המהומה מהחדרים. היא התבוננה ביעל בעיניים יציבות.
פשוט נמאס לה להיות בייביסיטר אצלך, ענתה בשקט.
יעל סמרה, מיד עיניה בערו בזעם.
זה הגיוני! העלתה יעל את קולה. להכניס את הגדולים לעזרה עם הקטנים!
זה לא הגיוני, לא נכנעה מיכל, בטח לא עם ילדים של מישהי אחרת.
מה זאת אומרת “מישהי אחרת”? מחתה יעל. אלו בני דודים שלה!
היא בסך הכל בת עשר, יעל, קפצה אגרופיה מיכל. היא ילדה, לא עוזרת בית.
יעל התקרבה עוד, קולה מאיים. צעקות ילדים חדרו מהחדר, אבל יעל לא פנתה.
זה רק מועיל לה! הצביעה על מיכל שתלמד לטפל בילדים!
אלה לא השיעורים שהיא צריכה! הרימה גם מיכל את קולה אין לה אחים משלה.
בדיוק! צעקה יעל. אז שתלמד עם שלי! שתשקיע!
מיכל נסוגה לאחור, המומה. יעל כבר לא ניסתה להסתיר מה באמת חשוב לה.
את שומעת את עצמך? הנידה בראש מיכל. את רוצה להשתמש בבת שלי בתור בייביסיטר בחינם!
אז מה? הניחה יעל ידיים על המותניים אני לא עומדת בזה לבד!
אז למה ילדת ארבעה? נפלט לה עוד לפני שהספיקה לעצור עצמה.
יעל התנפחה מכעס. פניה השחירו, הורידים בצווארה בלטו.
לך כמעט ילדה גדולה! צרחה. לפחות אחרי בית ספר שתבוא לעזור כל יומיים!
זה היה הגבול עבור מיכל. בתוכה נפתח משהו, וכל העלבונות פרצו החוצה.
את פשוט חסרת בושה, לחשה. כל הזמן מעבירה את האחריות הלאה.
אני רק מבקשת עזרה! לא ויתרה יעל.
את דורשת! סימנה מיכל ולקחה את הגקט. את באמת חושבת שכולם חייבים לך.
אז מה? ההורים עוזרים לי! דפקה יעל ברגל. וחמותי עוזרת! רק את חושבת שאת מעל כולם!
ההורים כבר לא צעירים, שמה מיכל את הג’קט. הם צריכים לנוח, לא לטפל בנכדים בלי סוף.
הם שמחים לעזור! ניסתה לגעת במיכל.
מיכל משכה את ידה ונסוגה לדלת. יעל עמדה במבואה, אדומה.
אנחנו לא נבוא לפה יותר, פתחה מיכל את הדלת. תחפשי בייביסיטר אחר.
היא עזבה, הפעם לא הביטה לאחור, למרות צעקות יעל. הדלת נסגרה בטריקה.
…בערב צלצל הטלפון שוב הפעם זו הייתה אמא, רבקה.
מיכל, מה עשית? קולה של רבקה רעד מהתרגשות. יעל בכתה לי! שברת אותה לגמרי!
אמא, רק אמרתי לה את האמת, התיישבה מיכל בסלון.
איזו אמת? הגביהה האם את קולה. שסרבת לעזור לאחותך?
לעזור זה לא להיות משרתת, לחצה מיכל את הנייד בחוזקה.
היא לבד עם ארבעה ילדים! זעקה רבקה, דביר כל הזמן בנסיעות! קשה לה!
זו הייתה הבחירה שלה, לא היססה מיכל. לא שלי, ולא של תמר.
תמר יכלה מדי פעם לשמור על הקטנים! המשיכה האם ובכלל, כולן עוזרות ליעל, רק את מיוחדת!
לא, קטע אותה מיכל. הבת שלי לא תהיה בייביסיטר לילדים של מישהי אחרת.
הם לא של מישהי אחרת! כמעט צעקה זו המשפחה שלכם!
מיכל קמה וניגשה לחלון. מבחוץ האור ברחובות החל לנצנץ בכתום.
אמא, אם את ואבא שמחים למסור את החיים שלכם עבור ילדי יעל, זה עניין שלכם, ענתה בעזרת קול שקט. לי זה לא מתאים.
את אגואיסטית! האשימה אותה האם.
יש לי משפחה משלי, מיכל נשארה יציבה. בעל, בת. אני לא חיה בשביל אחותי.
סיימה את השיחה וזרקה את הנייד על הספה. מיכל כיסתה את הפנים בידיים.
זרועות חמות עטפו אותה מאחור. תמר נצמדה אליה והניחה את הראש על כתפה.
אמא, שמעתי הכל, לחשה.
מיכל הסתובבה וחיבקה את תמר חזק, ושאפה את ריח השמפו.
הכל עשיתי בשבילך, ליטפה את תמר. ואמשיך לעשות.
תמר הרימה מבט אל אמה וחייכה. חיוך מלא אהבה והכרת תודה.
אני יודעת, אמא, אחזה מיכל בידה תודה.
הן עמדו יחד, צופות באורות תל אביב הנשקפים מהחלון, וחיבוק חמים מילא את הדירה. אי שם בעיר יעל בודאי מתלוננת לאמא של דביר, וסבתא טורחת לעדכן את כל הקרובים על הבת הבלתי רגישה. אבל כאן, בבית הזה, יש חום ושקט.
מיכל קיבלה את ההחלטה ולא מתכוונת להתנצל. גם אם תשלם מחיר בקרבת המשפחה תמר חשובה יותר. שתיהיה ילדות חופשית, ילדה פשוטה.
