כולם עוזרים, אבל את אצלנו מיוחדת
יומן אישי, תל אביב, שבת
היום בצהריים, בדיוק שתיתי קפה במטבח, התקשרה אליי אחותי הצעירה, מיכל. בכנות, ברגע שראיתי את השם על הצג כבר נלחצתי. ידעתי מה היא עומדת לבקש.
הדסי, אולי תבואו אליי בערב? היה אפשר לשמוע את הציפייה בקולה. דביר נסע, אני לבד עם הילדים, ממש משעמם לי.
עברתי בראש על כל תירוץ אפשרי ומהר מאוד הבנתי שמיכל תעלה על כל תרגיל. על עבודה לשבת בטוח לא תאמין, ואם אגיד שאני עייפה יתחילו חפירות והטפות.
נשמתי עמוק לפני שעניתי:
מיכל, לא מסתדר הפעם, הדס לא מרגישה טוב, אנחנו נשארות בבית.
נשמע רגע של שקט בקו, ואז אנחה גדולה.
איזה באסה היינו יכולות לשבת בכיף, הילדים היו משתעשעים
גלגלתי עיניים, שמחה שהיא לא רואה אותי. ברור שהם היו משתעשעים הדס תרוץ אחרי הקטנים, ואנחנו נשתה תה במטבח.
כן, חבל הוספתי מנומסות. נבריא, ונעדכן.
מיכל עוד ניסתה למשוך זמן בטלפון, איחלה להדס רפואה שלמה ואז סיימה. הנחתי את הנייד על השולחן והרגשתי מוזר כל השיחה נמשכה ארבע דקות, והיא אפילו לא שאלה מה שלומי. לא על עבודה, לא על הבריאות שלי, לא על מצב הרוח. כל מטרת השיחה לברר אם אגיע לשמש בייביסיטר בחינם.
הדס הגיחה מדלת החדר.
שוב דודה מיכל התקשרה?
הנהנתי, והיא התיישבה לידי. הפנים שלה שידרו שילוב של עצבים והקלה.
אמא, אני לא רוצה ללכת אליה יותר. נשמעה החלטית.
הרמתי גבה, מחכה לשמוע.
היא כל הזמן משאירה עליי את הילדים. המשיכה בהתמרמרות. עושה לי בייביסיטר שלהם, תמיד רוצה שאשגיח, אשחק, אנעיל אותם.
והכי גדול בן חמש! היא הוסיפה בכעס. אני לא המטפלת של אף אחד.
התבוננתי בהדס, תשע בסך הכול, ופתאום הרגשתי גאווה. היא יודעת בדיוק להגיד מה מפריע לה, לא מתביישת לעמוד על שלה.
אל תדאגי, ליטפתי את ראשה זה לא יקרה שוב.
הדס חייכה בשקט וחזרה לחדר שלה.
נשענתי אחורה וניסיתי להבין איך הגענו למצב הזה. מיכל צעירה ממני בארבע שנים אבל יש לה כבר ארבעה ילדים. ארבעה! לי יש ילדה אחת שעוד באמצע הילדות, ומרגישה לי כמו משימה ענקית בפני עצמה. להשקיע, להעניק, לאהוב זה דורש את כל כולי. ולמיכל זה בא בקלות, כאילו כולם סביב צריכים לעזור לה.
מגיל צעיר מיכל העבירה את כל האחריות להורים שלנו, רונית ודוד, להורי דביר בעלה, אפילו לשכנים ולדודים רחוקים. כל המשפחה התגייסה למענה, למען הילדים שלה. כולם חוץ ממנה עצמה.
אני לא יכולה. עזרה ביקשתי מאמא רק במצבי קצה במיוחד כשיש עומס בעבודה או שהייתי חולה. כל שאר הימים לבד. היה קשה בהתחלה, לא בושה להודות, אבל הספקתי הכול. והדס יצאה מכך ילדה חכמה, עצמאית, עם חוט שדרה.
ואילו מיכל? ככל שעוברות השנים, ככה היא מרשה לעצמה יותר.
גירשתי את המחשבות וקמתי. לפחות השבת הזו שלי, בלי גיוס למשפחת מיכל. התמסרתי להכנת הצהריים ולשטיפת כלים.
השבוע רץ מהר. חמישי בערב, אני מסיימת שם מיילים אחרונים, ומופיע השם של מיכל שוב.
הדסי, מה שלומה של הדס? כבר עברה עליה המחלה?
כן, תודה לאל עניתי. כבר מקפצת בכל הבית.
מהמם! היא נשמעת שמחה. אז אין לכן ברירה בשבת אתן באות עם תיק, נשארות לישון!
פה בדיוק נתקעתי עם גלגול עיניים.
מיכל, אין מצב ללינה, עניתי ישירות. בואי נתקבע על ביקור בשבת בבוקר.
התקשתה להסתיר את האכזבה, אבל לאחר משא ומתן קצר הסכימה.
בשבת בבוקר, מזג אוויר קריר מעט. נסעתי באוטובוס לרמת גן, ועוד הליכה של עשר דקות. מיכל פתחה את הדלת, מייד מביטה מאחוריי.
איפה הדס?
עסוקה, עניתי והורדתי את המעיל. יש לה מבחן והיא לומדת.
פרצוף חמוץ.
הפכתה לעצמה, נאנחה. כבר לא שואלת, לא מתקשרת, לא מבקרת.
שמתי את המעיל על הקולב. ברקע שמעו ילדים מתרוצצים, חפצים נופלים. פניתי אליה.
פשוט נמאס לה לשמש בייביסיטר אצלך כל פעם, הבהרתי.
עיניה נדלקו בזעם.
מה הבעיה בזה?! הרימה את הקול. ברור שצריך לעזור לגדולים לגדל את הקטנים!
לא בגיל עשר. לא לילדים של אחותה, עניתי בשקט.
הם בני דודים שלה!
נכון, ועדיין היא רק ילדה ואהבת לי, לא בייביסטר.
מיכל התקרבה, זעופה. ילדים בכו בחדר השני, אך זה לא עניין אותה.
דווקא שזה חשוב! ככה היא תלמד מה זה לסדר ילדים!
לא שילדה אחת תשא את כל משקל המשפחה שלך, הגבתי.
ברור שכן! היא צעקה הפעם. אין לה אחים משלה, מצוין שתעבוד עם שלי. שתלמד!
פשוט עמדתי שם, מופתעת מכנותה.
את שומעת את עצמך? את רוצה להפוך את הילדה שלי לבייביסיטר פרטי.
מה רע? היא צעקה. כולם עוזרים לי, ואת מתביישת לעזור!
אז למה הבאת ארבעה ילדים? התפרץ לי מהפה.
פניה הפכו אדומות.
יש לך כבר ילדה בוגרת, את חייבת לבוא לעזור אחר הצהריים!
פה כבר נמאס לי.
את מנצלת את כולם, לחשתי בעצבים.
אני רק מבקשת עזרה!
לא את דורשת. כי את חושבת שהכול מובן מאליו.
ומה עם ההורים? הם עוזרים לי! חמותי עוזרת! את היחידה שמתחמקת!
ההורים כבר לא צעירים, עניתי הם צריכים לנוח, לא לגדל שוב ילדים.
הם שמחים בזה! ניסתה להיאחז.
שחררתי את שרוולי מידה, נעמדתי בדלת.
אנחנו כבר לא נבוא, אמרתי בפשטות. חפשי בייביסיטר אחר.
ויצאתי החוצה, אל הרחוב, תוך שהיא צורחת מאחורי הגב שלי.
במוצאי שבת, אמא התקשרה.
הדסי, מה עשית?! מיכל בכתה כל היום! הכנפת אותה, שברת לה את הלב!
אמא, אמרתי לה את האמת עניתי בשקט.
איזו אמת? שאת לא מוכנה לעזור לאחותך?
עזרה היא עזרה, עבדות זו עבדות, החזקתי את הנייד חזק.
היא לבד עם ארבעה ילדים! דביר כל הזמן בנסיעות!
זה היה הבחירה שלה, אמא, לא שלי.
הדס הייתה יכולה לעזור קצת עם הילדים! כולם עוזרים, רק את מיוחדת אצלנו!
לא, חתכתי, הדס לא תהיה בייביסיטר לילדים של אחרים.
הם משפחה! אמא כמעט צעקה.
עמדתי ליד החלון, מביטה על השקיעה בתל אביב.
אמא, אם את ואבא שמחים להקדיש את החיים שלכם לילדים של מיכל, תעשו זאת. אני לא.
את אגואיסטית! היא האשימה.
יש לי משפחה משלי בעלי, הבת שלי. אני לא כאן בשביל לחיות חיים של מישהי אחרת.
נפנפתי את השיחה, בלי שמץ חרטה. כשרכנתי ראש אל השולחן, הרגשתי ידיים קטנות סביבי. הדס התקרבה וחיבקה אותי חזק.
שמעתי הכול, אמא, לחשה.
חיבקתי אותה, הרגשתי את הרכות של הילדה שבחרתי להציב בראש סדר העדיפויות שלי.
הכול למענך, לחשתי, ותמיד לטובתך.
הדס חייכה אליי, מחזיקה בידי.
תודה, אמא. אני יודעת.
עמדנו יחד בחלון, ערב יורד על תל אביב, וכל העולם בחוץ נשאר מאחור, עם הדרמות המשפחתיות והטלפונים. כאן, בין ארבע הקירות, היה שקט וחום. החלטתי להמשיך לשמור על הדס. גם אם זה עולה לי בקשר עם אחותי ואמא שלי הילדה שלי חשובה לי יותר מהכול, ומגיע לה פשוט להיות ילדה.
