אמא כבר לא מסוגלת
נועה צרחה על הקופאית בסופר כך שלידיים של האישה המסכנה רעדו.
“עוד מעט תסיימי להתעכב שם?! אם את לא מצליחה לעבוד כמו שצריך – תישארי בבית!”
“סליחה,” מלמלה האישה המבוגרת בזמן שהעבירה במהירות את המוצרים בקופה, מנסה להזדרז עוד יותר.
“נועה,” אמר בעלה אלון בשקט, נוגע בעדינות במרפקה, “מספיק, בואי נלך.”
נועה סובבה אליו מבט חד: “אל תתחיל איתי עכשיו! מי ביקש ממך להתערב?”
אלון השפיל מבטו ושתק. תמיד היה שותק.
***
הבית התמלא ריח עוף בתיבול סבתא. חמוטל, אמא של אלון, עמדה ליד הכיריים, מחייכת ומערבבת סיר מרק.
“הגעתם! בישלתי מרק עוף עם אטריות, בואו, תתיישבו, תטעמו.”
“ביקשתי ממך אלף פעם לא להיכנס לי למטבח,” סיננה נועה בשיניים. “תגידי את גרה פה או רק מתארחת?”
חמוטל החווירה והניחה את הכף.
“רק רציתי לעזור…”
“לא צריך! אני מסתדרת מצוין לבד!”
מהחדר קפץ עמיחי, בן השבע, במרץ:
“אמא! דניאל מהבניין אמר שאני חלש! אני לא באמת חלש, נכון?”
“עזוב אותי,” פלטה נועה, “אתה לא רואה שאני עסוקה?”
עמיחי קפא במקום. הביט בסבתא. היא הסיטה את מבטה.
נועה נכנסה לחדר וסגרה את הדלת בחוזקה.
***
כך נראו אצלם הימים תמיד.
יום אחד כמו קודמו. נועה קמה עצבנית, נרדמת עצבנית, ובין לבין צורחת על כל מי שמתקרב אליה על אלון, על חמוטל, על עמיחי, על המוכרות, על עמיתים, על זרים ברחוב.
לעיתים, ממש לעיתים רחוקות, המחשבה הבזיקה בחלוף: “אלוהים, מה אני עושה?” אבל זה נשאב מיד לריק שחור, בלי דרך לצאת.
אלון פשוט קיבל את זה. התרגל. עשר שנים של זוגיות לימדו אותו לשתוק, להיעלם.
עבד בשתי עבודות, דאג לפרנסה, עשה כל שביקשה. בלילות, כשהיא נרדמה, היה הולך למטבח, שותה תה ובוהה לנקודה קבועה. חושב.
חמוטל עברה אליהם לפני שלושה חודשים, לעזור עם עמיחי כששניהם בעבודה.
חמוטל הסכימה ומאז כמעט כל יום הרגישה מבטה של נועה חשוך בזעם.
עמיחי… הוא פשוט חי. רץ, שיחק, שאל שאלות. כל ניסיון להתקרב לאמא נגמר בפגישה עם קיר אטום.
תחילה היה בוכה. אחר-כך הפסיק. פשוט עבר לסבתא, ישב לידה בשקט. זה היה מקום רגוע.
***
ביום שישי קרה הדבר שקרה כבר אינספור פעמים.
נועה חזרה מהעבודה כולה עצבים: הבוסיה התעצבנה, עמיתה ניסתה לחטוף לה פרויקט, באוטובוס דרכו עליה.
היישר לפני כניסתה, עמיחי שפך מיץ רימונים על הספה הבז׳ית החדשה ההיא שקנו בתשלומים.
הילד עמד קפוא, כוס ריקה בידו, עוקב באימה אחר התפשטות הכתם האדום.
“מה עשית?! את יודע כמה עולה הספה הזו בשקלים?!”
“לא התכוונתי, אמא. בבקשה, אל תצעקי, אני מפחד…”
“אה, אתה מפחד?!” צרחה נועה חזק יותר. “אתה רק הורס, רק עושה נזק! אין לי חיים בגללך!”
“אמא, סליחה…”
“קדימה, לחדר! שלא אראה אותך בכלל!”
עמיחי נכנס לחדר שלו. נועה עוד צעקה דקות ארוכות לאוויר הריק, עד שצרידות עצרה בה.
***
בלילה לא נרדמה. הלכה למטבח, התיישבה ליד החלון. בחוץ טפטף גשם דק, אורות תל אביב רפויים.
הביטה בטיפות המחלקות קווים על הזכוכית. חשבה כמה נמאס לה. כמה מתחשק לה שכל זה ייגמר. שכולם יסתלקו. שיהיה שקט.
מבלי לשים לב, עצמה עיניים ונרדמה בישיבה.
התעוררה מקור ב-4 לפנות בוקר.
הדירה דממה. אלון ישן, חמוטל ישנה, עמיחי ישן.
היא נכנסה לשירותים, ובחזרה חלפה ליד חדרו של עמיחי. הדלת פתוחה למחצה. הציצה שמא יתכסו.
עמיחי ישן מקופל, מחבק את הכרית. ועל שולחן הלימוד, לצד המיטה, מונחת מחברת פתוחה. פשוטה, משובצת, העטיפה מצוירת בטנקים.
נועה כבר רצתה לצאת, כשראתה את הכיתוב:
“אמא”.
היא לקחה את המחברת. התיישבה בקצה מיטתו, החלה לקרוא.
זה היה יומן.
הדף הראשון: ספטמבר.
“היום שוב אמא צעקה. אבא אמר שהיא עייפה. רציתי לחבק אותה, אבל היא התרחקה. כנראה שאני לא בסדר.”
נועה בלעה רוקה. דפדפה לעמוד הבא.
“אוקטובר. היום יום הולדת לסבתא חמוטל. ציירתי לה ברכה עם פרחים. רציתי לתת בבוקר, אבל שוב אמא צעקה על אבא, אז ויתרתי. שמתי מתחת לכרית. אולי אתן כשהיא לא תהיה בבית.”
“נובמבר. שברתי בכוונה את האוטו הקטן שאבא קנה לי. חשבתי שאם אשבור משהו שלי, היא לא תצעק. אבל היא צעקה. אמרה שאני לא מעריך כלום, ושאני טיפש.”
ידיה של נועה רעדו.
“דצמבר. עוד מעט חנוכה. כתבתי מכתב לסבא גנון שיפסיקו הצעקות של אמא. חבל שאין כזה מתנה.”
“ינואר. בבית הספר ביקשו לכתוב מה אני רוצה להיות כשאגדל. כתבתי שאני רוצה להיות בלתי נראה. שאמא לא תראה אותי ולא תצעק. המורה התקשרה לאבא. אבא דיבר איתי. אמר שאמא באמת טובה, פשוט קשה לה. אני זוכר איך היא הייתה פעם. מחבקת. צוחקת. עכשיו היא כבר לא צוחקת.”
דמעות נשרו על המחברת, פורמות את הדיו.
“פברואר. היום שפכתי מיץ על הספה. אמא צעקה הרבה מאוד.
כשאמא צועקת, אני מרגיש שאני מת. לאט-לאט. קודם האוזניים, אחר-כך הלב, ולבסוף הנפש. שכבתי וחשבתי אם אמות בלילה, היא תבכה? או שתגיד: טוב שנגמרו לי הבעיות?”
המחברת נשמטה מידיה של נועה. גופה רעד בשקט, ללא קול פן יעיר אותו. פחדה שיבחין בה. פחדה מהכול.
נשארה כך, דקות ארוכות, אולי שעה. לבסוף אספה את המחברת וחזירה למקום.
חזרה למיטה. שכבה לצד אלון. לא עצמה עין עד שהאיר הבוקר.
***
עמיחי התעורר ראשון.
פקח עיניים, התמתח, התיישב. ראה את הדלת פתוחה, נזכר באתמול. נאנח.
הציץ החוצה, הקשיב. דממה. בדרך כלל, בשעה כזו אמא כבר טורקת מגירות, צועקת לכל עבר.
הציץ למטבח.
אמא ישבה ליד השולחן. לא צעקה, לא עשתה רעש. רק יושבת, מביטה החוצה. לפניה כוס תה שהתקררה מזמן.
“אמא?” פנה עמיחי בשקט.
היא פנתה אליו. הפנים שלה לא עצבניות, לא עייפות, אחרות לגמרי. הוא לא ידע להסביר.
“בוקר טוב,” אמרה נועה ברוך, “בוא תאכל.”
הוא התיישב, הגישה לו צלחת דייסה. התיישבה מולו.
עמיחי אכל, מציץ. חיכה שהכול יחזור לשגרה. כלום לא קרה.
“אמא,” אזר אומץ, “מה קורה?”
“כלום.”
“למה את שותקת?”
“אני חושבת.”
“על מה?”
נועה הביטה בו ארוכות. ליטפה לו את הראש, סתם כך.
“עליך אני חושבת. עלינו.”
עמיחי קפא עם הכפית.
“אמא, את חולה?”
“לא, מתוק. להפך אני מבריאה.”
הוא לא הבין, רק הנהן. העיקר שהיא לא צועקת.
“תסיים, צריך לצאת לבית ספר.”
הוא גמר את התה, התארגן בכניסה. לפני שיצא, הסתובב:
“אמא,” גמגם בוושות, “בערב… את לא תצעקי שוב?”
נועה כרעה מולו, מתיישבת על ברכיה.
“תשמע לי,” אמרה ברצינות. “אני לא יודעת אם אצליח, אבל אני ממש אשתדל שלא לצעוק. מאוד. כדי שלא תפחד עוד אף פעם. בסדר?”
הוא הנהן.
“ואם לא תצליחי?” שאל בלחישה.
“אם לא פשוט תגיד לי: ‘שוב את?’ ואז אני אזכור.”
“מה תזכרי?”
“הכל,” חייכה חיוור, ונשקה למצחו. “לך כבר.”
הוא יצא.
נועה נשארה לעמוד בכניסה, מאזינה לדלת המעלית הנסגרת. ואז השתרר שקט.
אלון נכנס מהמסדרון, עיניו טרוטות.
“למה קמת מוקדם?”
“לא הצלחתי לישון.”
הביט בה ארוכות.
“הכל בסדר?”
“הכל בסדר,” ענתה. “לך תאכל.”
הוא הלך למטבח, היא אחריו.
התיישבו. אלון מזג לעצמו תה
“אלון,” שאלה לפתע, “למה אתה אוהב אותי?”
הוא כמעט נחנק.
“מה?”
“למה אתה אוהב אותי? הרי… אני מפלצת.”
הניח את הספל. הביט עמוק לעיניה.
“את לא מפלצת,” אמר בשקט. “את פשוט שכחת מי את.”
“מי אני?”
“את שונה. פעמים רכה, מצחיקה, חמה. את פעם היית מחבקת עד שכמעט שברת לי את הצלעות… אני זוכר, נועה. את שכחת.”
לרגע שתקה.
“אני מאוד רוצה שתחזרי להיות את,” המשיך אלון. “כמה שצריך, אחכה.”
הושיטה יד, החזיקה בידו.
***
באותו יום, לא הרימה את קולה על אף אחד.
עמיחי חזר מבית הספר. השליך תיק, רץ לחבק את אמא. סתם כך.
“אמא, קיבלתי היום ‘מצוין’!”
“כל הכבוד,” חייכה אליו. “אני גאה בך!”
נעצר, הביט בה מופתע.
“באמת?”
“באמת.”
עמיחי חייך חיוך ענק, שאמא לא זכרה מתי ראתה עליו לאחרונה.
“אמא… חשבתי היום בבית ספר אולי תחליטי לחבק אותי בערב ופתאום זה קרה.”
“מתוק טיפשון,” חיבקה אותו חזק, “אני אחבק אותך כל יום!”
***
בערב נועה נכנסה לחדרו. עמיחי כבר ישן. המחברת הייתה על השולחן.
היא פתחה אותה, בעמוד האחרון, שלפה עט וכתבה בשורה מתחת לכתיבתו:
עמיחי שלי, אני אוהבת אותך מאוד. סלח לי. אני אשתדל מאוד.
אמא.
