Рק בערך בשעה אחת וחצי בלילה, התקרה של חדר השינה שלי התחילה להתנהג באורח מעט מטריד, כמו גלים של ים בוער. בתחילה, היה רעמום עמום, כאילו סופת ברקים מתקרבת מירושלים; אחר כך הגיעו התדרים הנמוכים, והבס התנפץ בגלים כאלה שהקריסטלים בווויטרינה שלי התגעגעו למנוחה, ורעדו בעצבנות על פי קצב התופים.
השם של השכן מעלי היה דוד בר. הוא התאהב ביצירות שנראו לו אמנותיות במיוחד, שכללו השמעת דיסקוגרפיה של רוק גרמני ונוסטלגיה ישראלית בקול רם, תחת מבול של גולדסטאר, בכל שעה שתחפצו.
אני, אדם לא מסוכסך; עובדת כרואת חשבון, מגדלת לבד את בתי בת השבע, יעל, ומרגע שמ”חולם” לישון באופן סביר. אבל כשאת מתעוררת עם תחושה שטיל לינדמן צורח “Du Hast” ישר לתוך האוזן שלך, שומרי השלום הפנימיים נמסים כמו חמא בפיתה.
פעם עליתי אליו, בלילה, עם חלוק בית וכפכפים. הדלת נפתחה ודוד עמד בפתח כשהוא מבולבל ומבוסם, ועשן של סיגריות יחד עם רוק כבד נישא מהדירה.
דוד, תתבייש קצת, ניסיתי לדבר בשקט. כבר אמצע הלילה, מחר לעבודה, הילדה צריכה לקום לבית ספר.
מה הבעיה? הוא שאל בתמימות וחיזק את ידו על המשקוף. זה לא חזק, הרמקולים אצלי יופי, הבסים רכים.
לי הנברשת מתנדנדת, עניתי.
בסדר, הוא ממלמל וסגר את הדלת.
השקט נמשך בדיוק עשר דקות. אחר כך הכל חזר חלום בלילה, מחזורי ושום דבר לא התחלף.
ביום הבא פעלתי לפי הספר. קראתי לשוטר. פטרול הגיע אחרי שעה וחצי, כשמרתון המוזיקה כבר נגמר ודוד נח, שואף לחלום. הם הרימו גבות: “אין רעש עכשיו, אין מה לרשום. לפנות למוקד שכונה.”
המוקד אכן הגיע, ולשבוע עבר. “דיברתי איתו,” אמר בטלפון, “הבטיח להיות שקט. תביני, קנס זה בצחוק, זה לא מלחיץ אותו.”
והרעש נמשך. בלילה, כל לילה, מחט הטון פילחה עצבים: “בום-בום-בום.” התחלתי לקחת תה מרווה, להגיע לעבודה בסמרטוט פנים ולשנוא את הבית הזה, את דוד ובראש ובראשונה את חוסר האונים שלי.
רגע של חלום כשרון צריך לטפח
בשבת בבוקר, בין במילוי ספל קפה, הסתכלתי על העיגולים הכהים מתחת לעיניים של יעל. גם היא לא ישנה.
אמא, אני רוצה ללמוד לנגן בכינור, היא שאלה פתאום, גולשת בטלפון שלה.
שמעתם כינור אצל מתחילים? זה לא מה שנקרא מוזיקה. זה מסדר תחושות, מין כוח עליון מתפרק, בכי של קרן אור, קריעה של המציאות.
בוודאי, עניתי וחייכתי חיוך חמקני, כמו לוכדת חלומות. נקנה לך כלי הכי טוב.
לחנויות המוזיקה נכנסנו באותו יום. אדם מבוגר, עדין מבט, עזר לנו לבחור “רבע כינור”.
יש לה שמיעה? שאל.
המוטיבציה שלה בשמים, השבתי.
במקביל בדקתי את חוקי “הרעש” בערים. מותר לעשות רעש מ-8 בבוקר; בשבת מאוחר יותר, אבל לא עניין אותי.
דוד נרגע בדרך כלל בארבע בבוקר. אבל בשמונה שינה עמוקה, כמו דג בים.
בוקר ראשון, יום ראשון. אני ויעל עומדות באמצע הסלון.
יעל, סולם דו מזור, הכי חזק שאת יכולה!
מה שהתרחש היה חלום של מוזיקה וגיהנום חושים: יללה חדה של חתול שאיבד זנבו, ונקישה של מסמר על חלון. הכינור הרעיד את התקרה, שלח גלי קול ישר אל דוד.
כעבור עשר דקות, גוש נפל מלמעלה. כנראה דוד. חמש דקות אחרי, הדפיקות על הצינור. לא הפסקנו החוק איתנו!
בשעה 08:20, צלצול בדלת. דוד, במכנס קצר וחולצה ישנה, עיניים אדומות, פניו מעוותים.
מה קורה פה?! הוא רטן. שמונה בבוקר! אנשים ישנים!
בוקר טוב דוד! עניתי עליזות. אנחנו מתאמנות. ליעל יש כישרון, המורה דורשת תרגול כל בוקר.
השתגעת? הראש שלי מתפוצץ!
מוזר, עשיתי תמימה, אתמול לא היה חזק. אגב, מה חשבת על Du Hast בלילה? לי דווקא היה בס נמוך.
הוא הביט בי, אחר כך ביעל, שעמדה עם כינור וקשית כילדה לוחמת.
בכוונה?
זה אמנות, דוד. לפעמים צריך לסבול.
שלום דרך מוזיקה
התאמנו שבוע. כל בוקר שמונה. לילה שלישי, המופעים בערב נפסקו. דוד קווה שאם יפסיק, גם אנחנו נפסיק. אבל לימודים, כידוע, אי אפשר להפסיק.
בערב שישי, ירד אלינו דוד. פיכח, במכנס ג’ינס וחולצה מכופתרת.
תקשיבי, שכנה, אמר בעייפות. אפשר להגיע להסכם? הראש שלי רעש, לא מתמודד.
מקשיבה, עניתי והצעתי לו לשבת במטבח.
הנחתי דף ועט על השולחן.
תנאים פשוטים שקט אחרי עשר בלילה.
ומה אם יש בעלי אורחים? הוא ניסה להתמקח.
ומה אם ליעל יש השראה בשבע בבוקר בשבת? שאלתי.
הוא רעד קלות.
בסדר. אחרי עשר שקט. מסכימים. ומה עם הכינור… תמכרו?
לא, עניתי. הוא יישאר, ער וטעון, כערובה להסכם.
חתמנו על “הסכם שקט” מאולתר. זה עובד כבר חצי שנה. ליעל איבדה עניין בכינור כיום היא לומדת שחמט.
הבניין שקט. לפעמים דוד אני נפגשים ליד המעלית. הוא מביט ביעל בזהירות ובי בחסד. נדמה שהוא למד: אישה שקטה עם ילדה מחונכת, יכולה להיות מוזרה יותר מכל רוקיסט שאי פעם חלם בגולדסטאר.
