גדלה במושב, עינת הייתה בחורה רגילה לא מוזיקאית ולא מתמטיקאית מדופלמת, ואמא שלה לא בדיוק ספרה עליה להפתיע את העולם. אמא שלה נהגה להגיד לה: אחרי שתסיימי בית ספר, לכי תעבדי בתור מוכרת בחנות או תחליבי פרות. במושב הזה אין הרבה אופציות, חמודה.
אבל עינת לא ממש הקשיבה למה שאמא שלה אמרה, ושברה את כל התסריטים כשסיימה כיתה ט ונכנסה להריון מבחור שהיה גדול ממנה בשנה. ההורים, כמו בתוכנית טלוויזיה בפסח, התכנסו אצל הסבתא מצד האבא, והפתרון היה שהנכד יעבור לגור איתה, כי עינת לא הרגישה מוכנה לאימהות, ואמא שלה לא יכלה לספק לה שום תמיכה כלכלית (תכלס, משכורת מהמכולת לא מספיק להכל). אחרי הלידה, החיים של עינת עברו טוויסט רציני: היא עזבה את המושב ונרשמה לבית ספר לאומנות בתל אביב, כדי להיות אמנית. באמת היה לה את זה, והיה לה גם את הרצון.
פתאום עינת התחילה להכיר את העיר: רוקדת כל שישי בדיזנגוף, הולכת לסרטים עם חברות וקונה שמלה יקרה מדי בשנקין, הרחק מהשדה, מהשקיות, מהובלת מים לברזים החיצוניים ומהדלקת תנור עצים על הבוקר. עינת החליטה שנשארת בעיר, במיוחד כי נורא כיף לעשות כסף יפה מציורים.
בשנה האחרונה ללימודים נכנסה שוב להיריון, ולא משנה שלא הפסיקה לחשוב על הפלה בסוף ילדה את בנה השני. הארוס שלה השיג לה חדר קטן אצל ההורים שלו, אבל עם תינוק קטן ובגרות בתכנון, לא נשאר לה הרבה אוויר, אז שלחה את הבן אל אמא שלה למושב, באופן זמני. כשהאם שלה נפטרה, לא הייתה ברירה, ועינת החזירה את הילד לעיר.
חלפו השנים, הבריאות של עינת הידרדרה במהירות, וברגעי המשבר היא נזכרה בבן הבכור שגדל והסתדר לא רע בכלל בירושלים. היא התחילה לבקש ממנו עזרה בלשלם על תרופות ועל שוקולד חלב, מלווה בהמון רגשות אשמה ומסרונים דרמטיים. הילד, עם כל הלבבות והמבט הנבוך, הזמין אותה לגור אצלו בירושלים, שיהיה קל יותר לעזור לה.
עינת התרגשה מהמעבר, הרימה טלפון להודיע שתוך יומיים אצלו, אבל אז אבא של הבן הצעיר התקשר והתחנן שתשאיר את הילד אצלו מבטיח שיגדל אותו כמו שצריך, שלא יחסר לכלום. בהתחלה עינת לא האמינה לו (מאיפה פתאום אתה נהיה אבא?), אבל בסוף ויתרה, והשאירה את הילד איתו. החיים במושב, העיר, הציור והאימהות הכל התערבב לעינה עם הרבה געגוע, הרבה החלטות משונות, וכנראה קצת יותר מדי דרמה ישראלית ליום אחד.
